בדרך אל החופש – פרק 22

-נקודת המבט של אשלי-

הארי אחז בידי חזק, כאילו הוא מפחד שאני אברח לו. האמת, המחשבה הזו כן עברה במוחי. אני לא ידעתי אם כדאי לי לסמוך עליו. הוא אכזב אותי יותר מידי פעמים, שבר ומעך לי את הלב פעם אחר פעם. מה יבטיח לי שהפעם זה לא יקרה שוב? הסיבה היחידה שבגללה זרמתי עם זה, היא שאני יותר מידי סקרנית בשביל לברוח. אם יש משהו שאני אוהבת, זה הפתעות. גם אם זה מגיע מהבן אדם שאני אמורה לשנוא. רק אמורה, כי אני פשוט לא מצליחה להכריח את עצמי לשנוא אותו.
נכנסנו אל המעלית והארי לחץ על הקומה האחרונה, חיוך לא מוסבר על פניו.
"מה יש לנו לחפש בקומה האחרונה?" שאלתי מסוקרנת. בקומה האחרונה במלון היו חדרי הסוויטות הגדולות והיוקרתיות ביותר שיש.
"חכי ותראי." הוא אמר וחיוך מרוצה עלה על פניו. ראו שהוא נהנה למתוח אותי ככה.
"אתה יודע, שמתי לב שאתה יותר נחמד שאתה שיכור." אמרתי, וזו האמת. שהוא שיכור הוא לא מניאק ושחצן כמו שהוא תמיד איתי.
"למה את חושבת שאני שיכור?" הוא שאל מופתע.
"אתה לא?"
"לא." הוא ענה בפשטות.
"אוקיי, זה אומר שאני צריכה להילחץ עכשיו? לאן אנחנו הולכים, הארי?" שאלתי בתקיפות. אם הוא לא שיכור, זה אומר שהוא המניאק שהוא ברגיל, וזה אומר שאני עולה עם המניאק הזה לקומה האחרונה של המלון. אולי הוא מנסה להיפטר ממני והוא יזרוק אותי מלמעלה? או שיותר גרוע, הוא יאנוס אותי ואז יזרוק אותי מלמעלה. כמו בסרטים. חיוך עלה על פניי לנוכח המחשבות המגוחכות שעלו במוחי. הארי לא יעשה את זה. נכון?..
דלתות המעלית נפתחו והארי יצא החוצה, מושך אותי אחריו, ידו עדיין אוחזת בשלי. הוא התחיל להתקדם לכיוון מדרגות החירום, ואז נורה אדומה נדלקה אצלי ועצרתי במקומי, כמה מטרים מהדלת.
"לאן אנחנו הולכים, הארי?" שאלתי בזמן שקרעתי את ידי משלו ושילבתי את ידיי על החזה.
"תכף תיראי, קרצייה!" הוא גיכח והושיט את ידו אלי.
"לא! אני לא זזה מפה עד שאתה לא אומר לי." עמדתי על שלי, מתעלמת מהיד שלו שמושטת אלי.
"טוב, בסדר!" הוא נאנח והוריד את ידו. "בסיבוב ההופעות הקודם שלנו שנה שעברה היינו במלון הזה. חזרנו מהופעה פה והייתה לי תקלה על הבמה. יותר נכון, הקאתי על הבמה." הוא אמר וחיכה לראות את התגובה שלי, שלא איחרה לבוא. התפרצתי מצחוק מול עיניו.
"הקאת על הבמה!?" הצחוק שלי הדהד בכל הקומה, ופניו של הארי האדימו, ואני לא בטוחה אם זה היה מעצבים או ממבוכה.
"יופי, מצחיק! מאוד בוגר מצידך!" הוא פלט בזלזול והמשיך לדבר, לא מתייחס לצחוק שלי. "בקיצור, אני לא צריך לתאר לך איך כל הפאפרצי היו בעקבותיי על הסיפור הזה, והמלון היה מוקף בהם. והייתי פשוט צריך אוויר, לשכוח ולהשתחרר מהכל. לא יכולתי לצאת החוצה, מן הסתם. החדרים שלנו היו בקומה שאנחנו בה עכשיו, מה שאומר שהבניינים ממול הם באותו גובה, וגם שם פאפרצי התמקמו כדי לראות אם הם יזכו להצצה לחדר שלי. האפשרות היחידה שהייתה לי זה לעלות למעלה, לקומה הזו. אבל גם פה, לא היה לי כרטיס לחדר או משו, אז לקחתי את המדרגות פה." הוא סיים את הסיפור, מסתכל עלי, כאילו מחכה שאני יבין משהו.
"סיפור מרגש, באמת.. כולי צמרמורות.." אמרתי בציניות. "אבל אני לא מבינה מה אנחנו עושים פה."
הארי גלגל את עיניו, אוחז בידי שוב.
"פשוט, בואי. אני מבטיח לך, את לא תצטערי על זה." הוא התחיל ללכת לכיוון הדלת ולא התנגדתי. אני סקרנית יותר מידי עכשיו.

עלינו עוד כמה מדרגות, והגענו לדלת ממתכת, שמעליה היה שלט 'כניסה לגג. הכניסה מורשית לעובדים בלבד'. הרמתי גבה בתמיהה, מה אנחנו עושים בגג של המלון? מה כבר יכול להיות פה מעניין שהארי ירצה להראות לי? ועוד באחת וחצי בלילה?..
הארי משך אותי אל הדלת, נעמד מאחורי וכיסה את עיניי עם ידיו.
"ברצינות הארי?!" פלטתי בציניות.
"סתמי ולכי." שמעתי אותו פותח את הדלת. "תיזהרי, יש מדרגה." ירדתי את המדרגה באיטיות, מגששת את דרכי קדימה לאן שהארי הוביל אותי. להיות בלי חוש הראייה בהחלט נותן פרופורציות חדשות לדברים. מה זאת אומרת? שהייתי פתאום צריכה לסמוך על הארי שיכוון אותי לאן שצריך בלי לגרום לי להיפגע. "תושיטי ידיים." הוא אמר לי , ועשיתי כדבריו. ידיי נחו על מעקה עגול מברזל, שהיה קפוא מהאוויר הקר שהיה פה למעלה. אנחנו בקומה 20, שזה דיי גבוה בשמיים, ורק כשנגעתי בברזל הקר, הבחנתי בזה שאני רועדת מקור. כנראה הארי הבחין בזה גם, כי שנייה אחרי זה הרגשתי את זרועותיו עטופות סביבי, החזה שלו צמוד לגב שלי. סובבתי את הראש אליו, מביטה בו בפליאה על כך שהוא חיבק אותי. זו הייתה טעות להסתכל בעיניו. ליבי החל לפעום מהר יותר, והודיתי לאל שאני רועדת מקור, כי ככה הארי לא יכל לשים לב שהרעד שעבר בי באותו רגע שהרגשתי אותו סביבי, היה בעצם צמרמורת ולא מקור.
הוא חייך אלי חיוך רחב, אבל לא מתנשא או מתגרה, חיוך חם שכזה, חיוך כמעט אוהב..
"תסתכלי קדימה." הוא אמר לי בחיוך, והקשבתי.

(למי שרוצה לראות את מה שאשלי ראתה לפני התיאור שכתבתי, יכולה להיכנס לקישור שמופיע ברציתי להוסיף- הערת כותבת).

ברגע שסובבתי את מבטי, פי נפער בתדהמה. לקחו לי כמה שניות להכיל את מה שעיניי רואות.
שמיים צבועים בגווני שחור וחום נפרסו מולי, עננים מכסים אותם. וממולי, באופק הרחוק, עמד לו מגדל אייפל, מכוסה כולו באורות ניאון צהובים שהאירו אותו ונתנו לו מראה עוצר נשימה. קרן אור יצאה מקצה המגדל, גורמת לעננים להיות מוארים מעט.
אפילו לא שמתי לב לנשימה שהחזקתי באפי, מרוב המראה עוצר הנשימה הזה. ספגתי את מה שאני רואה, את האורות הצהובים, את מגדל אייפל האגדי, המגדל הרומנטי שכל בחורה חולמת עליו.
שמעתי את הארי ממלמל משהו שנישמע כמו "יפה, אה?" אבל אני לא בטוחה, אני הייתי מהופנטת מידי מהמראה הזה שנגלה למול עיניי.

"ואוו.." פלטתי בסופו של דבר, עדיין לא מסוגלת להכיל את הנוף שמולי. "הארי.. זה.. זה מדהים.." סובבתי את ראשי להביט בו, ולהפתעתי מבטו לא היה על הנוף, אלא עלי. ואז קלטתי שאני עדיין בזרועותיו. לא יכולתי להתעלם מהסיטואציה הזו. אנחנו נראים כמו זוג, כמו זוג שבו הגבר לוקח את החברה שלו לגג ומראה לה את כל העולם פרוס מולה. אבל אנחנו לא זוג. אנחנו אפילו לא חברים.
"פעם ראשונה שראיתי את זה, הייתי המום. פשוט עמדתי פה במשך שעה והסתכלתי על האופק. המראה הזה הרגיע אותי, נתן לי להרגיש שכל העולם יכול להיות שלי." הוא דיבר בזמן שמבטו היה מופנה קדימה, אל מגדל אייפל. עיניו נצצו טיפה, והאור החלש שהיה במקום בזכות נורת הפלורסנט שהייתה על הקיר, העניקה לפניו גוון אור מיוחד. הוא מושלם.
"זה עוצר נשימה.." מלמלתי כשראשי עדיין מסובב אליו, והוא הביט בי כעט, ראשו מורכן מטה ועינינו הצטלבו. פנינו היו קרובות כל כך… ולא יכולתי לעצור את עצמי כשעיניי נחו על שפתיו הלחות והתפוחות מעט, שהיו במרחק סנטימטרים ספורים ממני.
הארי רכן מעט, מצמצם את המרחק בינינו, אך משהו בי לא נתן לי לשחרר, והפיניתי את ראשי הצידה, מסתכלת שוב על הנוף מולי. הרגשתי את מצחו של הארי נחה כנגד ראשי מאחורי.
"אני מצטער.. על הכל.." הוא מלמל והרגשתי את זרועותיו מחבקות אותי חזק יותר.
"למה ניסית להרחיק אותי ממך?" שאלתי. זה הציק לי עוד מאז שהוא אמר את זה בחדר.
"זה מסובך.."
"אז תעשה את זה פשוט." אמרתי והסתובבתי אליו, מנתקת את עצמי מזרועותיו כך שעמדנו אחד מול השני. ידיו מצאו את עצמן בתוך כיסי המכנסיים שלו, ראשו מושפל מטה, מסרב להביט בי. השפלתי גם אני את ראשי, לא יודעת מה לחשוב.
"אשלי.." הוא מלמל, וכשהרמתי את ראשי ראיתי אותו מסתכל לי עמוק בעיניים. "את.. את גרמת לי להרגיש דברים שלא הרגשתי אף פעם לפני. ו.. ופחדתי. אני מודה, פחדתי. לא הכרתי את התחושות האלו ולא ידעתי איך לקבל אותן פתאום." הוא דיבר באיטיות, כנות נוזלת ממילותיו.
"מה בדיוק גרמתי לך להרגיש, הארי? כי כמו שזה ניראה, הדבר היחידי שאי פעם יצא ממך שהיית לידי זה רק עלבונות. במשך חודש וחצי אתה יורד עלי ומעצבן אותי, גורם לי להרגיש כמו המיץ של הזבל! אז מה בדיוק גרמתי לך להרגיש, אה?" לא צעקתי את זה או משו. דיברתי גם אני בכנות. זה מה שהוא גרם לי להרגיש. עינינו לא זזו אפילו מילימטר. הבטנו אחד בשני בזמן שדיברנו.
"ההגנה הכי טובה היא התקפה, לא ככה?" הוא אמר פתאום. "לא הייתי מוכן לקבל את זה שיש מישהי שאני חושב עליה בלי הפסקה, כי זה פשוט לא אני. התרגלתי כבר להיות מי שההפקה רצתה שאני יהיה. בנו לי תדמית של הילד הפלרטטן ששוכב עם כל אחת, וזה פשוט נהיה מי שאני. את הזכרת לי מי אני הייתי לפני הלהקה, וזה הפחיד לי את הצורה."
"ובגלל זה אתה הרסת לי את החופשה במשך החודש וחצי האלו? אחרי שידעת כמה החופשה הזו חשובה לי? הרי יכולת פשוט להתעלם ממני, אז למה לעזאזל היית צריך לפגוע בי ככה?" גל פתאומי של כעס עבר בי. זה שהוא לא מצליח להתמודד עם החרא שלו זה לא אומר שהוא צריך להוציא את הכל עלי. נכון, הוא כרגע הודה שהוא מרגיש משהו כלפי, אבל זה לא מפצה על כל מה שהוא עשה לי.
"אני באמת, באמת מצטער אשלי. חשבתי שזו הדרך היחידה לשכוח ממך, אבל טעיתי. אני מבין את זה עכשיו. אני מצטער, ו-"
"זה שאתה מצטער לא יחזיר לי את החודש וחצי האחרונים!!" צעקתי עליו פתאום, ולפני שיכולתי להבין את מעשיי, סטרתי לו בחוזקה, גורמת לראשו לזוז הצידה מעוצמת המכה.
הארי הביט בי, ידו על הלחי שלו, אבל הוא לא היה עצבני, משום מה. הוא הביט בי במבט מצטער, כאילו הוא מבין שהסטירה הזו הגיעה לו.
"עכשיו אתה לא מפחד, הארי? עכשיו אתה כן מוכן פתאום 'לקבל' את 'הרגשות' האלו שאתה אומר שאתה מרגיש? מה השתנה, אה? מה גרם לך להבין שאתה טעית? זה שאמרתי שאני עם ליאם? זה שפתאום יש מישהי שלא רוצה אותך!? שהעדיפה מישהו אחר על פניך!? אה!? זה הכל בא מאגו עכשיו?" לא הצלחתי לשלוט על המילים שיצאו מפי. זה כאילו נכנס בי שד שגרם לי להוציא את כל הרעל שהצטבר אצלי. הארי הביט בי מופתע, כנראה לא מבין איך מישהי עדינה כמוני יכולה לצעוק ולהעמיד אותו במקום ככה. "מה ציפית? שאתה תבוא ותראה לי את הנוף הזה פה ואני אפול לרגליך? זה מה שניסית לעשות? לגרום לי להתרכך עם פאקינג מגדל אייפל?! כי לא חיכית שנייה לפני שניסית לנשק אותי מקודם! ככה אתה מנסה לקנות אותי? אז בוא אני אגיד לך, סטיילס, זה לא עבד לך! אתה לא תקנה אותי בדברים קיטשיים כאלה! אז למה שלא תיקח את עצמך ותעוף לי מ-"
לפני שהספקתי לסיים את המשפט, ידיו של הארי אחזו בשתי צידי פני, והוא משך אותי אליו. שנייה לאחר מכן, שפתיו התרסקו על שלי.

תמיד בסרטים יש את הסצינה הזאת שהאישה בעצבים רבה עם הגבר, צועקת עליו, מרביצה לו, והוא מצידו נשאר קשוח במקום, ופשוט סותם לה את הפה בנשיקה. והאישה נמסה מהנשיקה, ופתאום הכל הופך להיות טוב ויפה, והיא כורכת את ידיה סביב צווארו של הגבר, מצמידה אותו אליו, והוא מלהט הנשיקה מרים אותה טיפה למעלה, גורם לרגליה להתנתק מהקרקע, ובסרטים היותר קיטשיים הוא אפילו מסובב אותה באוויר.
אז זהו, שהחיים שלי הם לא סרט. ובחיים האמיתיים, זה שסותמים לך את הפה בנשיקה יכול ממש ממש לעצבן. במיוחד אם זה בא מאחד כמו הארי.
ניסיתי להתנגד לנשיקה, משאירה את שפתיי חתומות בקו ישר, לא נותנת לו גישה אל הפה שלי. ידיי חבטו בחזה שלו, אבל כנראה לא חזק מספיק כי זה ניראה כאילו זה אפילו לא דגדג אותו.
הוא ניתק את ה'נשיקה', מסתכל עלי, וברגע שהיה מספיק מרווח בינינו סטרתי לו הכי חזק שיכולתי. אבל הפעם, ידיו לא עזבו את פניי לשנייה.
"מה לעזאזל אתה חושב לעצמך!?" צעקתי עליו, ידיו עדיין על פניי. "אתה סותם לי את הפה בנשיקה!? מה גורם לך לחשוב ש-" הוא ריסק את שפתיו על שלי שוב, באמצע המשפט. הפעם, הוא תפס אותי לא מוכנה באמת, כך ששפתינו היו אחת בשנייה, מה שנתן לו גישה לנשק אותי, וזה הרגיש כל כך טוב.. יותר מידי טוב.. בשנייה שכחתי בכלל על מה רבנו, וכל מה שיכולתי להרגיש זה את קצב פעימות הלב שלי, ואת שפתיו זזות כנגד שלי, שבאופן מפתיע, החזירו לו נשיקה. זה ניראה כאילו הגוף שלי הפסיק להקשיב למוח שלי, ופשוט החזרתי לו נשיקה. מה לעזאזל אני עושה?! אני באמת קונה את כל הבולשיט הזה!? אני באמת נותנת לעצמי ליפול שוב למלכודת שלו? הרי בסופו של דבר אני יודעת שאני יפגע, כי זה מה שהוא עושה.
"הארי.." הפעם הייתי אני זו שניתקה את הנשיקה, נשימותיי הלא יציבות נשמעות בבירור בשקט שסביבנו. "לא.. אני לא-"
"סתמי כבר." הוא קטע אותי, מצמיד את שפתיו של שלי, אך הפעם לא באגרסיביות או בכוחניות כמו השתיים האחרות. הפעם זה היה עדין יותר, מתחשב יותר, רגיש יותר.. ושוב, עוד לפני שמוחי בכלל קלט מה קורה, שפתיי החזירו לו נשיקה, מנשקות אותו בחזרה, מתערבבות עם שפתיו.
"אשלי.." הוא מלמל כאשר הוא ניתק את הנשיקה, מצחו נשענת על שלי. "אנשים חושבים עלינו את מה שאנחנו גורמים להם לחשוב עלינו. תני לי להראות לך שאני לא הבן זונה שגרמתי לך להאמין שאני.."המשפט האחרון שלו חדר אל ליבי כמו חץ, קורע את ליבי מבפנים, גורם לי לדמם בכל חלקיק וחלקיק בתוכי. אני לא יכולה ליפול לזה.. לא שוב.. הוא פגע בי יותר מידי.. אני לא יכולה לתת להצגה הזו שלו לשכנע אותי. הוא לא באמת מרגיש ככה, הוא אמר בעצמו. הוא רוצה שאני יהיה השעשוע שלו. הוא.. הוא לא באמת מתכוון לכל זה.. אני בטוחה.. ניראלי..
"אני לא יכולה הארי.." מלמלתי בעיניים עצומות, מסרבת לנתק את המגע בינינו. משום מה, למרות שבמוחי הייתי נחושה בדעתי לא ליפול לרשת שלו, גופי אמר בדיוק ההפך. "אני לא יכולה להרשות לעצמי להיפגע שוב."
"תני לי הזדמנות.. בבקשה.." הוא מלמל, כמעט מתחנן אלי, מה שגרם לדמעה לזלוג אוטומטית מעיניי. הדמעה הזו הפתיעה אפילו אותי.
"אני.." לא ידעתי מה להגיד. בתוך תוכי, אני יודעת שאני רוצה, אין טעם להתכחש לזה. מהרגע הראשון בו הוא נישק אותי בפעם הראשונה בחיי, ידעתי שזה משהו מיוחד. ידעתי שהוא מיוחד. ובין כל ההשפלות והדיבורים שלו, היו לו את הרגעים האלו בהם זכיתי לראות הצצה לבן אדם שבתוכו, לבן אדם האיכפתי והדואג שבו. אבל אני לא יכולה להתעלם מאיך שהוא התנהג אלי רוב הזמן. אני לא יכולה פשוט לשכוח את זה. אני לא יכולה לפתוח דף חדש.
"לכל אחד מגיעה הזדמנות שנייה, אשלי.." הוא מלמל שוב, קוטע את רצף מחשבותיי.
אזרתי אומץ ופקחתי את עיניי, מביטה בו. פניו ועיניו התחננו אלי להזדמנות שנייה, יכולתי לראות זאת. ואני יודעת שליבי מתחנן גם להזדמנות שנייה, אבל מוחי לא נותן לי. ההיגיון הבריא שלי אומר לי פשוט לברוח, ולא לקחת את הסיכון הזה.
"אתה צריך להרוויח את ההזדמנות השנייה הזו." אמרתי, והורדתי את ידיו מפניי, מתרחקת ממנו, הולכת לכיוון הדלת. ציפיתי שהוא יעצור אותי, שהוא יתפוס בידי כמו שהוא תמיד עשה, אבל לא. הוא נתן לי ללכת. ואני לא יודעת אם זה שימח אותי, או אכזב אותי. פתחתי את הדלת, ובדיוק כשדרכתי רגל לתוך חדר המדרגות שמעתי את הארי מדבר אלי.
"אני ארוויח אותה. אני אראה לך מי אני באמת, כי את שווה את זה." דמעות שלא יכולתי לשלוט בהן עשו את דרכן אל פניי, משאירות שובל רטוב לאורך לחיי וזולגות מטה אל הרצפה הקרה. נשמתי נשימה עמוקה, שואפת אוויר אל ראותיי, והמשכתי את דרכי מטה במדרגות, שומעת את הדלת נטרקת אחריי.

הוא רוצה להראות לי את הארי האמיתי. לא הארי שההפקה בנתה, אלא את הארי שהוא היה לפני הלהקה, את מי שהוא בתוך תוכו. אבל אני מפחדת שזה מאוחר מידי. אולי הלב שלי מוכן לקחת סיכון, אבל ההיגיון שבי אומר לי להתרחק כמה שאפשר.
כי בסופו של דבר, איכשהו, אני עדיין אמצא את עצמי פגועה.