בדרך אל החופש.. פרק 3.

-למחרת בבוקר-

"אשלי, תתעוררי מתוקה." שמעתי את קירה מדברת, איפשהו מהחדר. הקול שלה נשמע לי עמום ורחוק כל כך..
"מממ.. לא.." נאנחתי ומלמלתי לכרית, מנסה לחזור לישון. הרגשתי כאילו מישהו קודח לי בראש, הרגשתי אותו הולם בחוזקה, כאילו וורידיי ברקות הראש הולכים להתפוצץ. פאק. מזה הכאב ראש הזה על הבוקר?!
"קומי, חומד. יש לכם אורחים היום." קירה מלמלה ופתחה את הוילון של החדר, נותנת לקרני השמש לחדור פנימה ולהאיר את החדר. עצמתי את עיניי חזק יותר, מושכת את השמיכה מעלי. השמש גרמה לראשי לפעפע ולהלום חזק יותר.
"לא! ואיי, כואב לי הראש!! תסגרי את הוילון המחורבן!" צעקתי מתחת לשמיכה.
"תשמרי על השפה, מתוקה." הרגשתי את השמיכה נשלפת ממני, ושנייה אחרי זה הרגשתי את הקור של המזגן בחדר מקפיא וחודר לעצמותיי.
"קירה!" צעקתי עליה, והתחרטתי על זה מיד, הצעקה הזו גרמה לראשי להתפוצץ עוד יותר. הנחתי את שתי ידי על הרקות, לוחצת עליהן מעט, מנסה להעביר את הכאב ראש.
"קומי מתוקה, תשטפי פנים, תאכלי משהו ותשתי כדור. האורחים צריכים להגיע עוד שעתיים." קירה הניחה לי בגדים על המיטה ונכנסה לחדר האמבטיה, ויכולתי לשמוע את ברז המים במקלחת נפתח. מעולה, היא מכינה לי אמבטיה. אולי זה יעזור לי לראש.
"תעלי לי לפה את האוכל, אני יאכל באמבטיה." מלמלתי אליה כשהיא יצאה והיא הנהנה בראשה. קמתי מהמיטה באיטיות, הולכת בעיניים עצומות אל האמבטיה, מנסה להתעלם מהראש שהלם וגרם לי כמעט לאבד שיווי משקל בדרכי. צחצחתי שיניים ושנייה אחרי זה פשטתי ממני את הפיג'מה ונכנסתי אל אמבטיית הקצף שקירה הכינה לי. התרווחתי באמבט, משעינה את ראשי אחורה, נותנת למים החמים לעטוף את גופי. ואז זה בא לי, אז נזכרתי באתמול. אני התנשקתי אתמול בפעם הראשונה בחיי. אני חייבת להודות שזה לא איך שתיארתי לעצמי שזה יקרה.. בחיים לא חשבתי שהנשיקה הראשונה שלי תהיה עם זר מוחלט, שניסה להציל אותי מזר מוחלט אחר.. עצמתי את עיניי, נזכרת בנשיקה.. היא הייתה מושלמת.. השפתיים האלה שלו.. מצאתי את עצמי מלטפת את השפתיים שלי עם אצבעותיי, מנסה להיזכר בכל רגע ורגע ולחרוט אותו במוחי. הנשיקה הראשונה שלי.. חייכתי לעצמי, חיוך קלוש, נזכרת בבושות שעשיתי לעצמי, איך שניסיתי לתפוס שוב את שפתיו, כאילו אני נואשת למגען.. מזל שאני לא הולכת לראות אותו יותר בחיים, זה הדבר היחידי שמונע ממני לקבור את עצמי באדמה מבושה. קירה נכנסה לאמבטיה, מניחה מגש על כסא שהיא הכניסה איתה.
"תודה קיר'.. וסליחה שצעקתי עליך.." חייכתי בחיוך נבוך, קירה חייכה אלי ויצאה. התחלתי לאכול, מרגישה את הראש מתחיל להירגע מעט.

"בוקר טוב.." מלמלתי כשירדתי אל הסלון למטה, רואה את אמא שלי יושבת ורואה טלוויזיה.
"איך את מרגישה?" היא שאלה אותי בלי להביט בי אפילו. מוזר.. היא אף פעם לא עונה לי ככה.
"קמתי עם כאב ראש מהגהנום, אבל שתיתי כדור וזה מתחיל לעבור.." מלמלתי.
"בטח שתקומי עם כאב ראש, חזרת הביתה רק בשעה 4 לפנות בוקר." היא פלטה פתאום, והסתכלה עלי בפעם הראשונה הבוקר. אני בטוחה שהיא ראתה את גופי קופא במקום.
"א.. מה.. איך.." גמגמתי. לא ידעתי מה לומר.
"נכנסתי אליך לבדוק מה שלומך. ולא היית שם. אני מאוד מאוכזבת אשלי." היא אמרה וקמה מהספה, מתקרבת אלי. "איפה היית?" היא נעמדה מולי. נשבעת, שהיא מפחידה אותי כרגע.
"ס..סתם יצאתי עם חברים.." מלמלתי והשפלתי את ראשי. למה אני משפילה את הראש!? מה אני ילדה קטנה שנוזפים בה על זה שהיא אכלה שוקולד לפני הארוחה!? אני בת 20 אמא! כמובן שאת כל זה צעקתי לעצמי בראש. אין לי אומץ להגיד לה את זה בפנים.
"לאן?" היא ירקה בארס.
"סתם.. מזה משנה.." אין מצב אני אומרת לה שהייתי במועדון!
"אשלי, לאן יצאת אתמול?" היא התעקשה. פתחתי את הפה, לא יודעת בדיוק מה אני עומדת להגיד, ואז בדיוק אבא יצא מהחדר עבודה שלו, מתקרב אלינו.
"בבקשה, אמא. בבקשה אל תגידי לאבא! אני מתחננת.." לחשתי לה בפנים מתחננות. היא הביטה בי, לא אומרת מילה. אבא הגיע אלינו.
"בוקר טוב לבנות האהובות עלי." הוא נישק את אמא על שפתיה ואותי על מצחי. "איך את מרגישה אש'?" הוא שאל אותי.
"אממ.. יותר טוב.." חייכתי במבוכה וזרקתי מבט לאימי, היא לא אמרה דבר.
"אני שמח. יש לנו אורחים היום." הוא חייך אלי. מה כולם עושים כזה סיפור מאורחים? יש לנו כמעט כל יום אורחים בבית, זה לא חדש. "טוב, אני הולך לעשות כמה שיחות לפני שהם יגיעו." הוא ליטף את ראשי והלך.
"שלא תחשבי שאת הולכת להתחמק מזה גברת צעירה. את עוד תשמעי ממני על זה." אמא מלמלה והלכה למטבח. ברור שאני לא אתחמק מזה. הרי את חייבת להתנהג אלי כאילו אני בת 14. יצאתי החוצה, אל הגינה האחורית שלנו. התיישבתי מתחת לשמשייה ליד הבריכה, רואה מולי את המדשאות שלנו, הבית היה עצום. יש לנו פה מגרש גולף, מגרש טניס, גן בוטני..מה לא..
עצמתי את עיניי, מנסה לנתק את עצמי מכל המחשבות שרצו במוחי. אסור שאבא ידע על אתמול.. רק לפני שבוע אני ביקשתי ממנו לצאת לטיול עם קרוליין, טיול סוף סמסטר לשלושה חודשים. הם אף פעם לא הרשו לי לטוס לבד, במיוחד לא בלי שמירה. ואני כבר שבוע בדיבורים על זה עם אבא, ואני חושבת שהוא התחיל להשתכנע, למרות שהוא עדיין מתעקש על זה ששומר אחד לפחות יבוא איתי. אם אמא תספר לו על אתמול, הוא יגיד לי לא בטוח. נאנחתי, מוציאה אוויר ממני, מנסה להקל על המועקה. נמאס לי כבר מהחיים האלה. בא לי להיות חופשייה, בא לי שלא יכירו אותי, בא לי פשוט להיות אשלי, ולא "הבת של".. פשוט.. פשוט בא לי. באיזשהו שלב, אחרי המון מחשבות, נרדמתי.

-שעה מאוחר יותר-

"אשלי, מתוקה.." הרגשתי יד מנערת את כתפי קלות. פקחתי את עיניי, וראיתי את ג'ני, המנקה, רוכנת מעלי. "אבא שלך אמר לי לקרוא לך, האורחים הגיעו." היא חייכה אלי. הנהנתי בראשי והיא הלכה. קמתי באיטיות, יופי, הכאב ראש נעלם. אבל העייפות לא.. נרדמתי בלילה רק בסביבות 5 וחצי וקירה העירה אותי ב10 בבוקר. קמתי ונכנסתי לבית, סורקת את הסלון הענק שנפרס מולי. הם לא פה. הם כנראה בחדר ישיבות של אבא. עשיתי את דרכי לשם, עוברת בדרך ליד מראה, מסדרת את השיער השטני שלי שטיפה התפרע מהשינה. פתחתי את הדלת של אבא, וראיתי אותו יושב על הספה הגדולה שלו, עם פניו אלי. על הספה שמולו, ישבו חמישה בנים, שהיו עם הגב שלהם אלי.
"או, הינה את מתוקה. בואי.." אבא קם מהספה והושיט את ידו אלי, מחכה שאגיע אליו. חמשת הבנים עשו כמוהו, וקמו גם הם. הגעתי לאבא, עוקפת את הבנים, לא מסתכלת עליהם עדיין.
"בנים תכירו, זאת הבת שלי, אשלי. אש', אלה וואן דיירקשן, הלהקה הבריטית שתופיע בכנס למיזם החדש שאני חונך היום." אבא חייך בגאווה. הסתכלתי עליהם, לפי הסדר בו הם עמדו. היה אחד עם שיער שחור קצר, מעוצב למעלה עם ג'ל, אחריו היה אחד עם שיער בלונדיני ועיניים בצבע תכלת, הוא ניראה אירי.. אחריו היה אחד עם שיער חום קצר, ואחריו עוד אחד עם שיער דומה, ויכולתי לראות קעקוע של איזשהו משפט על החזה שלו, ואז לבסוף, עיניי נחו עליו, והרגשתי את הקרקע נשמטת מתחת לרגליי. צמרמורת עברה בעורפי, קופי התקשה, עיניי נפערו לרווחה, ואני בטוחה שהלסת שלי נשמטה מטה. בלעתי את הרוק בקולניות ובכבדות, מרגישה איך הגרון שלי סוגר על דרכי הנשימה שלי- זה היה הוא. המתולתל מאתמול. לא, לא יכול להיות. אין סיכוי שבעולם.. הוא הסתכל עלי, הגבות שלו היו מכווצות ועיניו בחנו אותי בריכוז. יכולתי לראות על פניו שהוא מנסה להבין מאיפה אני מוכרת לו.. אוי אלוהים, לא טוב לי.. אם הוא יזהה אותי?! לא.. לא אין מצב.. הייתי עם פאה! הוא לא יכול לדעת שזו אני, הוא לא יכול לזהות אותי.. נכון?!