בדרך אל החופש – פרק 33

כשפקחתי את עיניי צליל הסירנה היה חזק יותר מתמיד, כמעט וצרם לי באוזניים. גופי התנועע מעט מצד לצד, כנראה ממהירות הנסיעה שנסענו בה. לאן אנחנו נוסעים? איפה אני בכלל?
הזזתי את עיניי בלבד, לא מעיזה להזיז את ראשי, וראיתי את הארי, ראשו נשען על יד אחת שלו והיד השנייה שלו אוחזת בידי. איך זה שאני לא מרגישה את ידו בידי? למה אני לא מרגישה את החום של כף ידו כמו שתמיד אני מרגישה? לא יכולתי לראות את פניו, הן היו מכוסות מתלתליו שנפלו לכל עבר, רטובים מעט. כתפיו רעדו מעט, ושמעתי אותו מושך באפו. הוא בוכה? לא.. אל תבכה.. למה הוא בוכה?
'הארי! מספיק לבכות.. אני פה..' אבל שום קול לא יצא מפי. פי נשאר סגור, מסרב למוח שלי שציווה עליו להיפתח. מה לעזאזל קורה כאן? ניסיתי ללחוץ את ידו בחזרה, ללא הצלחה. עצמתי את עיני בשנית, מנסה לאגור את כל כוחותיי, מנסה לגרום לגופי לתת כל סימן חיים, מצווה בעזרת מוחי על גופי, אך ללא הצלחה. שום דבר לא זז.

פקחתי את עיניי שוב, וראיתי אורות מהמהבהבים מעלי, על התקרה. המהירות בה החליקו אותי לאורך המסדרון גרמו למנורות להתאחד לקו אחד ארוך של אור לנגד עיניי.
"אשלי!?" שמעתי את קולו המופתע של הארי. "אשלי!" הוא צעק בהקלה, אני חושבת. "אני פה, אשלי! אני פה, תישארי עם עיניים פקוחות!" המשפט האחרון שלו היטשטש באוזניי, וסגרתי את עיניי שוב, מתמסרת לחשיכה.

-נקודת המבט של הארי-

ישבתי בחדר ההמתנה, מחכה שיגידו לי מה קורה עם אשלי. נשענתי עם מרפקי על רגליי, ראשי טמון בתוך ידיי. זה באשמתי! אני גרמתי לזה.. אני ימות אם יקרה לה משהו.. אני.. אני לא יודע מה אני יעשה אם יקרה לה משהו בגללי.. הייתי צריך לעצור ולהקשיב לה. לא הייתי צריך להמשיך ללכת. אם הייתי עוצר, היא לא הייתה רצה ככה אחרי, היא לא הייתה מתפרצת לכביש.. היא לא הייתה נפגעת.. עצמתי את עיניי חזק, מנסה להעביר את התמונה שמתנגנת בריפיט במוחי..
החריקה של המכונית שגרמה לי להסתובב, אשלי מביטה ברכב שדוהר לכיוונה, והפגיעה.. שהעיפה את אשלי באוויר כמה מטרים קדימה, והיא נזרקה ונחבטה על הכביש, ראשה במיוחד. הרכב פגע בה כמעט בעצירה, אבל הראש שלה נחבט חזק באספלט הקר והמזורגג הזה.
שפשפתי את פניי בעזרת ידיי, מושך מטה את העור. אני מתחרפן פה. קמתי ממקומי, מתהלך הלוך וחזור בחדר, דמעות זולגות מעיניי ללא שליטה.
"הארי!" הפניתי את ראשי מיד. הבנים נכנסו לחדר ההמתנה בריצה, קרוליין איתם.
"מה איתה?" קרוליין התקדמה אלי עם פנים אדומות ואיפור מרוח. היא בכתה.
"בפנים. הם לא אומרים כלום." מלמלתי בקול שבור.
"אוי אלוהים.. הבת של נשיא ארצות הברית נמצאת בבית חולים שלהם והם לא יודעים.." קרוליין מלמלה במהירות, מדברת לעצמה. "הפאפארצי, אם הם ידעו על זה.. וההורים שלה.. אלוהים, ההורים שלה.. נשיא ארצות הברית.. צריך להודיע לו.." היא המשיכה למלמל לעצמה ולהתהלך בחדר. היא בשוק. היא נכנסה לשוק. "הם בחיים לא יתנו לה לזוז מהעיניים שלהם יותר.. היא תהיה שבויה בתוך הבית שלה.. היא עברה תאונה.. הבת של נשיא ארצות הברית.. עברה תאונה.." היא המשיכה למלמל, וחמשתינו בהינו אחד בשני, אובדי עצות. התקדמתי אליה, תופס בכתפייה, גורם לה להביט בי. "הארי.. אבא שלה.. הוא.. הרופאים, צריך להגיד להם במי הם מטפלים, שיתנו לה את הטיפול הכי טוב.." היא מלמלה אלי.
"קרוליין, צאי מיזה." ניערתי אותה קלות, ודמעות זלגו במורד לחייה. "היא תהיה בסדר. היא חייבת להיות." אמרתי לה, משכנע יותר את עצמי מאשר אותה.
"ההורים שלה הארי.." היא מלמלה, מביטה בעיניי וידעתי ישר למה היא מתכוונת. גם אני חשבתי על זה.
"קודם נדע מה מצבה." אמרתי לה, וחיבקתי אותה קרוב אלי, מנחם אותה בזמן שהיא בכתה אל תוך החזה שלי.
זה ניראה כאילו הזמן זוחל.. השניות הפכו לדקות, והדקות רק הלכו והתרבו.. אחרי מה שניראה כמו נצח, רופא יצא אלינו.
"אתם הקרובים של אשלי?" קמנו כולנו בבת אחת, מתקדמים אליו, מהנהנים בראשינו.
"מי מכם הכי קרוב אליה?" לקחתי צעד קדימה.
"אני. אני אממ.. חבר שלה." אמרתי בלחש. בבקשה שהיא תהיה בסדר.
"אוקיי. אני דוקטור ג'יימס. קודם כל, זה ניראה כאילו אין לנו את שם המשפחה שלה. אז, מה השם משפחה שלה מר סטיילס?" הוא שאל אותי. אוקיי, הוא יודע מי אני, מי אנחנו.
"אשלי מתיו." אמרתי ישר. כמובן, זה לא השם משפחה האמיתי שלה. אסור שזה ייצא החוצה, אסור שידעו שהם מחזיקים פה את הבת של נשיא ארצות הברית.
"אוקיי. מעולה, אני אעדכן את האחיות."
"מה איתה?" שאלתי בקוצר רוח. דבר כבר למען השם!
"היא קיבלה מכה חזקה מאוד בראש. היה לה מזל שהמכונית פגעה בה כמעט בעצירה מוחלטת. עשינו לה סריקת סי.טי שהראתה שיש לה נפיחות קטנה במוח, ודימום פנימי." הרגשתי איך האוויר נשאב מראותיי. ניסיתי לנשום עמוק, מה שניראה כמו משימה בלתי אפשרית, ליבי פעם בחוזקה. אשלי… "אנחנו נשגיח עליה הלילה. הדימום אמור להתנקז לבד, והנפיחות צפויה לרדת. אנחנו נעלה אותה למעלה לבדיקת סי.טי נוספת בעוד כ-5 שעות, לראות שהכל הולך כמתוכנן. אם לא, נצטרך להכניס אותה לניתוח." הוא אמר, מסתכל עליי בהבעה מודאגת. "מגי, תביאי לבחור הצעיר כוס מים בבקשה." הוא קרא למישהי שלא ראיתי מאחורינו. הרגשתי איך כל הדם נוזל מפניי, איבדתי תחושה בידיי, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אשלי.. ניתוח? נפיחות במוח?
"תרצה לראות אותה?" הוא שאל פתאום, גורם לי להביט בו בעיניים פקוחות לרווחה.
"כ..כן." גמגמתי, מנגב את הדמעות שנזלו מעיניי. הוא הנהן ולקח מהאחות, מגי, כוס מים והושיט לי אותה. שתיתי את המים בשלוק אחד, והבטתי בדוקטור, מסמן לו שאני מוכן.
נכנסנו דרך כמה דלתות ועצרנו מול חדר מספר 25.
"היא חסרת הכרה. תוכל להישאר כמה דקות, ואז להחליף עם חבריך. לא יותר משתי אנשים כל פעם." הדוקטור אמר לי, ועזב לאחר שהנהנתי בראשי. בלעתי את רוקי בקולניות, דוחף את הדלת ונכנס פנימה, רואה את אשלי מחוסרת הכרה מחוברת למכשירים, תחבושת ענקית חבושה סביב ראשה ומצחה, כך שרק מהעיניים ומטה ניתן היה לראות את עור פניה. הייתה לה חבורה קטנה בלחי ימין, בצבע אדום-סגול, זה ניראה כואב. הייתה לה תחבושת על ידה השמאלית, וידה הימנית הייתה מלאה בשפשופים אדומים. אוי, אלוהים.. מה עשיתי לה?!
נשארתי קפוא במקומי, לא מסוגל לזוז, לא מסוגל להתקרב אליה. היא נראתה כל כך שברירית.. זאת שאני אוהב.. אשלי שלי..
דפיקות נשמעו מאחורי על הדלת, והיא נפתחה. קרוליין נעמדה לידי, ידיה מכסות את פיה, ודמעות מכסות את פניה בשבילים רטובים.
"אוי לי.." היא פלטה יבבת בכי והתקרבה אליה, נעמדת ליד המיטה, אוחזת בידה של אשלי.
"היא מחוסרת הכרה.." מלמלתי בשקט.
"לכמה זמן?" קרוליין שאלה אותי, מתיישבת על הכיסא ליד המיטה.
"אין לי מושג.. אולי עד שהנפיחות במוח תרד?" התקרבתי גם אני, סוף סוף מסוגל להזיז את עצמי ונעמדתי מהצד השני של המיטה, מביט בפניה השלוות של אשלי.
"זו אשמתי.." מלמלתי, הרגשתי דמעות חדשות עושות את דרכן על פניי.
"לא.. הארי.. אל תגיד את זה.."
"אבל זו כן אשמתי! אני התעלמתי ממנה.. היא רצה לכביש כדי לתפוס אותי.. אם.. אם הייתי עוצר ומקשיב.." הרגשתי את קולי נשבר, לא יכולתי יותר.. יבבות בכי נפלטו מפי ללא רשות, ממלאות את חלל בחדר בבכי שלי. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שבכיתי, אבל זה היה מזמן.. הרגשתי את ידיה של קרוליין על כתפיי, היא סובבה אותי וחיבקה אותי, הפעם היא זו שמנחמת אותי.

-למחרת בבוקר-
-נקודת המבט של אשלי-

פקחתי את עיניי, מתעוררת לחדר בהיר ולא מוכר. מצמצתי מספר פעמים, מנסה להיזכר איך הגעתי לכאן. אין לי מושג.. הסתכלתי מטה, על גופי. אני לבושה בחלוק לבן? מכשירים מחוברים לשתי זרועותיי, והארי.. ישן על כיסא ליד המיטה שעליה אני שוכבת.
'הארי..' ניסיתי לקרוא לו, אך שום קול לא יצא מפי. אוקיי, אשלי, תירגעי. בלי פאניקה. הכל בסדר. את ערה. אבל.. איך זה שאין לי שליטה על הגוף שלי? ניסיתי להרים את ידי, הסתכלתי עליה, מתאמצת בכל הכוח להרים אותה, אך שום דבר לא זז. הרגשתי את קצב פעימות ליבי מתגבר.. מה לעזאזל? למה אני לא יכולה לזוז?? הבטתי בהארי פעם נוספת, מתחננת אליו במבטי שיתעורר, מנסה לדבר אליו בדרך על טבעית, אולי טלפטיה.. הארי.. אני פה.. בבקשה תתעורר.. אני לא יכולה לזוז.. מצמצתי שוב, העיניים שלי התמלאו במים לאט לאט, והדמעות עשו את דרכן מטה.
הארי נע מעט בכיסאו, מה ששלח זרם של תקווה בתוכי. תתעורר.. בבקשה..
הוא פקח את עיניו והתיישר על הכיסא, משפשף את עיניו בעזרת ידיו, ומבטו נח עלי, עיניו נפקחו לרווחה והוא קפץ מכיסאו, רוכן מעליי.
"אשלי..? אשלי!" הוא קרא והניח את ראשו על בית החזה שלי, עוטף את גופי בזרועותיו הגדולות, מחבק אותי. למה אני לא מרגישה אותו מחבק אותי?! הוא התייפח קלות.. לא.. אל תבכה..
"אשלי.. חשבתי שאת.. אני.. אני כל כך מצטער.." הוא מלמל עם דמעות בעיניו, ידו מלטפת את פניי. הוא רכן קדימה, מנשק אותי על שפתיי. אני לא מרגישה כלום..
"אשלי?" הוא הסתכל עלי בהבעה מבולבלת, וכשהוא שם לב לדמעות בעיני, הבעתו השתנתה להבעה מפוחדת. הוא התרחק ממני, רץ החוצה מהחדר וכעבור כמה שניות הוא חזר, יחד עם מישהו לבוש בחלוק לבן.
"היא לא מגיבה דר' ג'יימס." פאניקה נשמעה בקולו של הארי, שנעמד מאחורי ג'יימס והציץ מעל לכתפו.
"שלום לך, גב' מתיו." מי זו גברת מתיו? איבדתי גם את הזיכרון!? "אם את שומעת אותי, תלחצי לי את היד." לחצתי, נשבעת בכל היקר לי, שלחצתי. אבל שום דבר לא זז.
"מממ.. בוא ננסה משהו אחר. אשלי, אם את שומעת אותי, תמצמצי בעינייך." הוא אמר. כן! את זה אני יכולה לעשות! מצמצתי באיטיות, מנסה להעביר לו שאני שומעת.
"אוקיי. תוכלי להזיז את אישונייך ימינה ושמאלה?" עשיתי מה שהוא ביקש, חוטפת סחרחורת קלה בדרך. "אוקיי. גב' מתיו, אל תיבהלי. זוהי תגובה נורמלית למצבך. את אמורה לחזור לקבל תחושה בגופך בשעות הקרובות. אנחנו נפקח עליך. בנתיים, תנסי לנוח. אני יזריק לך קצת חומר הרדמה. אם את מבינה אותי, תמצמצי בעינייך." מצמצתי. "מעולה." הוא פנה לעמוד שמחזיק מתלה של נוזלים והזריק לשם משהו. לפני שהבנתי מה קורה, נכנסתי שוב לחשיכה המוכרת.