בדרך אל החופש – פרק 6

-נקודת המבט של אשלי-

'למה לפעמים בא לי לבכות? למה לפעמים בא לי לברוח?
למה לפעמים הלב כל כך מוטרד, ולמה לעזאזל זה כל הזמן נמשך?
למה אחרים כן ואני לא? למה אחרים שם ואני פה?
למה אחרים באופן תמידי יוצאים, ולמה לעזאזל אני כל הזמן בפנים?
למה זה נדמה שאצלם זה תמיד כן, ולמה לעזאזל אצלי זה כל הזמן לא?
למה אחרים נהנים מהכול ואני רק מקצת?
ולמה רק אני נשארת לשאול "למה"?
בא לי לצאת, בא לי לנסוע,
בא לי לפרוץ, בא לי לברוח,
בא לי לים, בא לי לחוף,
בא לי לשכב מתחת לכוכבים והירח,
בא לי אהבה, בא לי נשיקה,
בא לי חיבוק ובא לי חום,
בא לי ליטוף ובא לי טירוף.
בא לי להתניע את האוטו ולנסוע,
סתם ככה בלי יעד…
אבל בינתיים אני רק בקטע של "למה"..
ולמה אני לא בקטע של"בא לי"?
ולמה כולם עושים מה שבא לי, חוץ ממני?'

הנחתי את העט על היומן. הינה עוד דף שספג אליו את כל רגשותיי, את כל הסודות והרצונות האמיתיים שלי. היומן הזה הוא מקום המפלט שלי. פה אני רושמת הכל, העצבים, הכעסים, הכאבים, התסכולים.. היומן הזה הוא אני, ללא מסיכות. כל מה שאני לא מעיזה להגיד בפנים, כל מה שאני פחדנית מידי כדי להודות בו, הכל כאן..
נאנחתי על המיטה, מנגבת את הדמעות מעיניי. השעה הייתה כבר 5 אחר הצהריים, וזה הזמן להתחיל להתארגן לכנס המטופש הזה. קמתי מהמיטה, הולכת לאמבטיה לשטוף את פניי ועשיתי את דרכי למטה, נהייתי רעבה. אכלתי ב10 בבוקר, ולארוחת הצהריים לא ירדתי מן הסתם.

"בוני.. אני רעבה.. תכיני לי אוכל?" שאלתי את בוני כשנכנסתי אל המטבח. ריח של שוקולד מילא את המבטח, הבטתי בתנור- סופלה שוקולד. אוי, הריח…
"בטח יקירה. את רוצה שאני אחמם את האוכל מהצהריים או שאני אכין לך משהו אחר?" היא שאלה.
"לא, זה בסדר.. את יכולה לחמם." מלמלתי. "אני אהיה בחדר. תעלי לי את זה?" שאלתי אותה.
"כמובן." היא חייכה אלי והחלה במלאכה, מוציאה מגש מהארון, עליו היא תניח את הארוחה שלי.
יצאתי מהמטבח, מתכוונת לעלות אל החדר שלי, אבל אז שמעתי רעשים מכיוון הגינה, והלכתי לשם. נעמדתי ליד חלון היציאה אל הגינה, רואה את ארבעת הבנים בבריכה, משחקים כדור יד. מעניין מי פרש להם את הרשת.. בטח ראול.. (עובד הבריכה) הם כולם היו שם, חוץ מהארי. מעניין איפה הוא.. לא! לא, אשלי! זה לא מעניין אותך איפה הוא! צאי מיזה! ניערתי את המחשבה מראשי והסתובבתי ללכת כששמעתי את אחד מהם קורא לי.
"היי, אשלי!" סובבתי את ראשי וזה היה ליאם. הוא הניף בידו, מסמן לי לבוא. הנדתי בראשי לשלילה, מחייכת אליו חיוך להודות לו על ההזמנה. "קדימה, אשלי! בואי!" הוא לא וויתר. במחשבה שנייה, למה לא? גם ככה המתולתל לא פה. יצאתי אליהם, נעמדת מעליהם על שפת הבריכה.
"את מצטרפת למשחק?" ליאם שאל בחיוך.
"אני? לא.. ספורט זה לא בשבילי.." חייכתי אליו. סביר להניח שעם המזל שלי אחד מהם עוד יטבע.
"נו, אל תהיי כבדה!" זה עם הכיתוב על החזה דיבר עכשיו, לואי אני חושבת.
"לא, לא.. באמת.. אתם לא רוצים שאני אכנס.." גיחכתי. "חוץ מזה, אתם זוגות, אם אני אכנס אנחנו לא נהיה שווים בקבוצות." הם החליפו מבטים ביניהם, מבינים שאני צודקת.
"בטח שאנחנו נהיה שווים בקבוצות." הארי הופיע פתאום מהשער הימני, מתקרב אלינו. שיט. דווקא עכשיו הוא בא? השפלתי את מבטי, מסתכלת על נקודה לא ברורה בתוך הבריכה. בפעם האחרונה שראיתי אותו, בכיתי לו על הכתף. יש יותר מביך מזה!?
"מעולה, האז! קדימה, כנסו!" לואי חייך והם המשיכו לעשות שטויות בבריכה. חבורה של ילדים.. ראיתי מזווית עיניי שהארי נעמד לידי, מסתכל עלי.
"את בסדר?" הוא לחש לי, מוודא שהשאר לא ישמעו. הרמתי את מבטי אליו. העיניים שלו נראו אפילו יותר ירוקות באור השמש. ואוו..
"כן.. מצטערת על זה.. לא יודעת מה עבר עלי.." מלמלתי בחיוך מובך והסתובבתי, עושה את דרכי אל הבית.
"זה בסדר.." הוא בא אחרי. מי אמר לו לבוא!? "אני מקווה שאת מרגישה יותר טוב.." היינו כבר בתוך הבית. הנהנתי בראשי וחייכתי אליו. פעם ראשונה ניראלי שאנחנו מדברים נורמלי, בלי ציניות או בכי באמצע.
"ורק שתדעי, לא באמת הייתי מספר לאבא שלך.." הוא חייך אלי, וגיחכתי. "חוץ מזה, זה דיי מגניב מה שעשית.. צריך הרבה אומץ בשביל לברוח מהשמירה של הבית הלבן.." שמתי לב שהוא דיבר בכנות.
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר.." קרצתי לו, והוא גיכח.
"אז את באה לשחק? אני הולך לקרוע אותך.." הוא ניסה להתגרות בי.
"את זה אנחנו עוד ניראה.." חייכתי והתחלתי לעשות את דרכי אל החדר, להחליף לבגד ים. נכון, ספורט זה לא בשבילי, אבל לא סתם הייתי בחוג לכדור יד וזכיתי במדליות.
"מחכה בקוצר רוח." הוא צעק לי, מוודא שאני אשמע. חייכתי לעצמי, והמשכתי לעלות במדרגות.