בדרך אל החופש – פרק 8

-ערב למחרת-
-נקודת המבט של אשלי-

'את מוכנה?' שלחתי לקרוליין הודעה. המזוודה שלי כבר ארוזה, אני לבושה והדרכון ביד. זהו זה, אני הולכת לעשות את זה סוף סוף. החופש שכל כך חיכיתי לו. השיחה עם אבא הייתה קשה, הוא לא קיבל את זה כל כך בקלות, אבל לא הייתה לו ברירה. אני כבר לא שותקת לו, אני עומדת על שלי. אם יש משהו שאני לא מוותרת עליו, זו החופשה הזו. או לפחות סוג של חופשה, כי אני הולכת לעבוד. פול קיבל אותי ואת קרוליין בלי הרבה שאלות, בירך אותנו ישר על ההצטרפות שלנו למשפחת וואן דיירקשן. אנחנו טסים היום בערב ללונדון, ואנחנו נהיה שם יומיים עד שנצא באופן רשמי לסיבוב הופעות, שמתחיל במיאמי. שמעתי את הפלאפון רוטט על המיטה.
'נולדתי מוכנה, אחותי.' חייכתי למסך. אם יש משהו שאני שמחה בו זה שיש לי לפחות את קרוליין איתי. זה הולך להיות כיף. היה רק משהו אחד שעוד לא הייתי סגורה עליו.. עדיין לא בדיוק הבנתי מה מרגש אותי יותר, הנסיעה עצמה.. או זה שאני הולכת לבלות את שלושת החודשים הקרובים עם המתולתל.. נכון, הוא שחצן ויהיר ומתנשא וחש מעצמו ועוד מלא דברים.. אבל.. משהו בו מושך אותי אליו.. אני עדיין לא בדיוק יודעת מה אני מרגישה, אף פעם זה לא קרה לי לפני.. אני מוצאת את עצמי חושבת עליו כל שנייה ושנייה.. חוזרת במוחי לנשיקה שלנו.. לשפתיים האלה שלו.. לזה שהוא חיבק אותי כשבכיתי.. לכיף שהיה לנו בבריכה.. אבל היה גם את ליאם.. שהיה ממש מתוק וההפך הגמור מהארי. הוא הסתכל עלי שונה.. כאילו הוא באמת רואה אותי ומבין אותי..
"אש'?"אמא נכנסה אל החדר פתאום, גורמת לי לחזור למציאות.
"אם באת לנסות לשכנע אותי לא לנסוע, חבל לך על הזמן." פלטתי בלי להסתכל עליה אפילו.
"את מוכנה להקשיב לי?" היא סגרה את הדלת אחריה.
"לא." פלטתי. הופתעתי מהאומץ שהיה לי פתאום. להגיד ככה לא לאמא בהחלט לא היה משהו שאני רגילה אליו.
"אשלי, אני מדברת אליך. תסתובבי אלי." נאנחתי, והסתובבתי אליה משלבת את ידי על החזה. "אני לא מתכוונת להגיד לך לא לנסוע. אני רק רציתי להגיד לך שתשמרי על עצמך. שלא תהיי תמימה ושלא תאמיני לכל דבר שאומרים לך. תיזהרי ואל תבטחי באף אחד." ואוו, אוקיי, לזה לא ציפיתי.
"ברור.." מלמלתי אליה. "אני אזהר.. אני לא אהיה לבד, אני אהיה עם הבנים ועם ההפקה. אין לכם מה לדאוג. להיפך, אתם אמורים להיות רגועים." היא הנהנה בראשה והסתובבה לצאת מהדלת.
"אמא?" התקדמתי אליה וחיבקתי אותה. למרות הכל, היא אמא שלי ואני אוהבת אותה ואני באמת אתגעגע אליה. "אני אתגעגע. אני אדבר איתכם מידי פעם." לחשתי לה, ויכולתי להרגיש מהרעד שבכתפיה שהיא בוכה, מה שאוטומטית גרם גם לי להזיל כמה דמעות.
"אני אוהבת אותך, מתוקה." היא נשקה לראשי ויצאה מהחדר.
כעבור שעתיים כבר הייתי למטה עם המזוודה. הטיסה של הלהקה יוצאת בשעה 10 בלילה, במטוס הפרטי שלהם. קירה נפרדה ממני בדמעות, וכך גם בוני וכריס. אמא מחצה אותי בחיבוק דוב, מזהירה אותי שוב שלא לבטוח באנשים.
"אבא שלך במשרד. לכי תיפרדי ממנו." אמא לחשה לי תוך כדי חיבוק. הנהנתי בראשי, עושה את דרכי אל המשרד. דפקתי על הדלת ונכנסתי, הוא היה ליד שולחן העבודה שלו, מתעסק בניירת.
"אבא?" נכנסתי פנימה, מביטה בו בזמן שהוא קם מכסאו והתקדם לעברי. לפחות הוא קם הפעם..
"זהו זה? את נוסעת?" הוא שאל בפנים חתומות.
"כן. אני אתגעגע. נתראה עוד שלושה חודשים." בלי לחכות הרבה חיבקתי אותו, והתחלתי לעשות את דרכי החוצה.
"תשמרי על עצמך." שמעתי אותו אומר כשהייתי כבר ליד הדלת. הסתובבתי אליו, הנהנתי בראשי ויצאתי, סוגרת אחרי את הדלת.

הנהג הוריד אותנו בשדה התעופה, ממש ליד המטוס הפרטי. יצאתי מהלימוזינה, קרוליין אחרי, ועשינו את דרכנו אל המטוס. עלינו במדרגות למעלה ונכנסו פנימה, רואות את הבנים שם, כל אחד מתעסק בשלו.
"היי חבר'ה.." קראתי בהתרגשות, מפנה את תשומת ליבם אלינו.
"היי אש'.." ליאם חייך אלי וקם להביא לי חיבוק.
"היי.. תכירו בנים זאת קרוליין.. קרול אלה לואי, ליאם, זאיין, נייל, ו.. איפה הארי?" שאלתי כששמתי לב לפתע שהוא לא שם.
"מאחורייך.." הרגשתי שפתיים על האוזן שלי וקול שלוחש לי וגורם לי לקפוץ מעט מבהלה. סובבתי את ראשי אחורה וראיתי את הארי עומד מאחורי ומחייך.
"מה אתה מחייך דביל? הבהלת אותי..!"
"זאת הייתה הכוונה גאון.." מצב רוחו השתנה פתאום, החיוך נמחק מפניו והוא עבר מולי, מתיישב על אחד הכיסאות.
"מישהו פה עצבני.." קרול לחשה לי באוזן, לא מורידה את עיניה מהארי. גלגלתי את עיניי והתקדמתי פנימה, מחפשת בעיניי מקום לשבת. המטוס היה מחולק לשני חלקים, החלק האחורי שהיה של הצוות והחלק הקדמי, של הבנים. קרוליין הלכה והתיישבה ליד לואי, כך שהכיסא היחידי עם חגורה עליו שנשאר פנוי היה ליד הארי. הלכתי והתיישבתי לידו.
"לא ידעתי שאתה כזה ריגשי.." אמרתי לו בחיוך ברגע שהתיישבתי, גורמת לו להסתכל עלי. הוא לא אמר כלום, רק הביט בי כמה שניות והפנה את מבטו לכיוון השני. אאוץ'.
"זאיין, יש מצב אתה מחליף איתי מקום?" שמעתי אותו אומר פתאום. מה לעזאזל?! הסתכלתי עליו כלא מאמינה, פי נפער בתדהמה. הוא רציני?!
"אני בסוני עם נייל, האז." זאיין סירב לו. הוא הפנה את מבטו אל לואי, שהיה עסוק בשיחה עם קרוליין, ואז הסתכל על ליאם, אבל משום מה הוא לא ביקש ממנו.
"מה הבעיה שלך!?" פלטתי בעצבים. הוא הסתכל עלי.
"למה את חושבת שיש לי בעיה?" הוא רציני כאילו?!
"אני לא חושבת, אני בטוחה." אמרתי בציניות והפניתי את מבטי אל החלון. רק להסתכל עליו עיצבן אותי.
"מה שתגידי.." הוא מלמל. המטוס התחיל לזוז. אה כן, עוד דבר ששכחתי לציין בנוגע אלי, יש לי פחד מהמראות. ומנחיתות. בין רגע, באופן לא מודע, הנחתי את ידי על ידו של הארי, משלבת את אצבעותיי בשלו.
"אל תגידי לי שהבת של הנשיא מפחדת מטיסות?" יכולתי לשמוע את השעשוע שבקולו. גלגלתי את עיניי, ובאתי להרים את ידי אבל הוא מנע ממני, אוחז בה חזק. הסתכלתי עליו, לא מבינה מה יש לו. לפני שנייה הוא לא רצה בכלל לשבת לידי ועכשיו הוא רוצה לעזור לי ולהחזיק לי את היד!?
"אל תדאגי. ההמראה תעבור תוך שנייה." הוא ניסה להרגיע אותי.
"אה פתאום אין לך בעיה שאני אשב לידך?" שיט. מסנן מוח-פה לא עובד לי במצבים כאלו..
הוא חייך. "את רוצה לעבור את ההמראה הזו בלי להתעלף או לא?"
"אני אעבור אותה גם בלי היד שלך." אמרתי בזלזול והרמתי את ידי, משלבת אותה עם היד השנייה על ברכיי. שנייה אחרי זה, ראיתי את הארי מושיט את ידו ומניח אותה על שתי ידיי, לוחץ מעט.
"תפסיקי להיות תינוקת." הוא מתגרה בי, הוא עושה לי בכוונה… המטוס כבר סיים את ההמראה והתיישרנו באוויר, עושים את דרכנו אל לונדון. ברגע שהנורה של החגורות כבתה, ניתקתי את עצמי מהחגורה וקמתי מהכיסא, הולכת אל קרוליין.
"קרול, יש מצב אני מחליפה איתך מקום?" שאלתי אותה חסרת סבלנות.
"למה?" היא שאלה מופתעת.
"כי היא לא יכולה לעמוד ביופי שלי.." הארי קרא מהמקום שלו בזמן שהוא הוריד את משענת הכיסא שלו למצב שכיבה. בא לי לתת לו כאפה.
"נו, קרול? בבקשה.." נתתי לה מבט מתחנן.
"טוב קרצייה, טוב." היא ניתקה את החגורה וקמה ממקומה.
"תודה." אמרתי בקצרה והתיישבתי במקומה ליד לואי, והיא הלכה והתיישבה ליד הארי, מורידה גם את משענת הכיסא שלה למצב שכיבה.
"מה קרה?" לואי שאל מתעניין.
"יש לך חבר אידיוט, זה מה שקרה." גם אני העברתי את הכיסא למצב שכיבה, לואי עושה כמוני.
"כן.. יש לו את הקטעים האלה לפעמים.. את תתרגלי.." הוא חייך אלי והשעין את הראש על הכיסא, עוצם את עיניו. אני ממש לא הולכת להתרגל לזה. אף אחד לא יתייחס אלי ככה. מי הוא חושב שהוא? חש מעצמו. יהיר. שחצן. טיפש. אוווח! הוא מרתיח אותי!
לקחתי את האוזניות שהיו כל הכיסא, תחבתי אותן אל אוזניי ושמעתי מוזיקה, מנסה להירדם.