בדרך אל החופש – פרק 9

אישית, אני מתה על הפרק הזה! האריייי 3> חחח .. תהנו :)

-נקודת המבט של אשלי-

כנראה שנרדמתי במהלך כל הטיסה. הרגשתי יד על הכתף שלי שהזיזה אותי קצת ושפקחתי את עיניי ראיתי מולי את הארי, רוכן מעלי, נשען על הידיות של הכיסא שלי. התלתלים שלו נשפכו לצידי פניו, והגומות האלו שלו גרמו לליבי להחסיר פעימה. הוא כל כך יפה..
"את נוחרת.." הוא פלט פתאום, חיוכו רק התרחב. והינה שוב הוא הרס את כל מה שאני חושבת עליו.
"אתה דביל." גלגלתי את עיניי והושטתי את ידי, נוגעת לו בחזה, שהיה ממש מוצק אגב, ומרחיקה אותו ממני. התיישבתי על הכיסא מסתכלת סביב, כולם כבר ירדו מהמטוס.
"דביל שאת מתה עליו.." הוא שילב את ידיו על החזה שלו, וקרץ לי. הוא אמיתי הדבר הזה?!
"לא, אתה סתם דביל." נתתי לו חיוך מזויף ועברתי אותו, עושה את דרכי אל היציאה. הרגשתי את הזרוע שלו על הכתף שלי פתאום. הורדתי את היד שלו ממני והתחלתי ללכת יותר מהר, שומעת את הגיחוך שלו מאחורי. מה הוא מנסה לעשות!? הוא כאילו משחק בי?

הנסיעה לבית שלהם הייתה רועשת. לואי ונייל התווכחו על משהו, זאיין ניסה לדבר עם פרי בטלפון וצעק מידי פעם על הבנים לשתוק כי הוא לא שומע כלום, קרוליין ישנה- אין לי מושג איך היא הצליחה עם הרעש הזה, אני וליאם דיברנו אחד עם השני, ורק הארי ישב ושתק, מביט מהחלון ומגניב מבטים מידי פעם עלי ועל ליאם. לא יכולתי שלא לשים לב למצבי רוח המשתנים שלו. פעם אחת הוא הכי קרצייה והכי מעצבן וברגע שאחרי הפנים שלו פתאום עצובות כאלו, לא יודעת איך להסביר אפילו, פנים כאלו שרק בא לך לקום ולחבק אותו.
אחרי נסיעה של חצי שעה הגענו אל וילה, שהייתה הבית של חמשת הבנים. בעיקרון אני וקרול היינו אמורות להישאר במלון, יחד עם שאר הצוות, אבל הבנים הזמינו אותנו להישאר איתם בבית, אמרו שלא תזיק להם קצת חברה נשית בגילם. ירדנו מהרכב והורדנו את המזוודות. ליאם ישר תפס את המזוודה שלי ולקח לי אותה, והארי עשה אותו דבר עם המזוודה של קרול. נכנסנו לבית, הוא היה ממש גדול. בסלון הייתה ספה לשלוש, ספה לשתיים וכורסא לאחד. המטבח היה גם ענקי, עם אי באמצע המטבח ושולחן אוכל. עלינו לקומה למעלה, שהיו שם חמישה חדרים. כל אחד מהבנים נכנס לחדר שלו ואני וקרול מצאנו את עצמנו עומדות שם, מחכות שאחד מהם ייזכר בנו. בסוף זה היה ליאם שנזכר, כמובן.. הוא פינה את החדר שלו בשבילי ובשביל קרול, ואמר שהוא יישאר עם זאיין ליומיים האלו שאנחנו פה. הודינו לו ונכנסנו לחדר שלו, ממקמות שם את המזוודות.
החלפתי בגדים, למכנס ג'ינס קצר וגופייה לבנה, וירדתי למטבח.
הארי ישב במבטח, אוכל דגנים עם חלב. נכנסתי, לא זורקת לכיוונו אפילו מבט.
"מתעלמת, אה?" הינה שוב הקול השחצן והיהיר הזה שלו. לא עניתי. "תתכונני, אנחנו יוצאים עוד 5 דקות." הוא אמר פתאום, גורם לי להסתובב ולהביט בו.
"מי זה אנחנו?"
"אני ואת." הוא ענה בפשטות כאילו זה ברור מאליו.
"תשכח מזה." גיכחתי.
"עכשיו זה כבר 4 דקות.." הוא אמר, מתעלם מהגיכוח שלי.
"ולאן בדיוק אתה חושב שאתה לוקח אותי?" שילבתי את ידי על חזי וזקפתי את הגבה. סיקרן אותי מה הוא מתכנן.
"הפתעה." הוא חייך.
"לא, תודה." גלגלתי את עיניי, מסתובבת למקרר מוציאה מים.
"נו, אל תהיי כבדה.. אני מבטיח לא לנשוך אותך.." החזרתי את המים למקרר והסתובבתי אליו. "אלא אם כן את רוצה.." הוא הוסיף עם חיוך מאוזן לאוזן.
"אתה תמיד עם ביטחון יתר ככה?" פלטתי בזלזול.
"את תמיד כבדה ככה?" הוא החזיר לי בשאלה. כל כך התאפקתי שלא לשפוך עליו את המים שהיו לי ביד.. הוא מרתיח אותי!! הוא ישב שם מסתכל עלי, בוחן אותי מכף רגל עד ראש.
"מה?" אמרתי בזלזול. מה הוא מסתכל?
"את יפה." הייתי יכולה לקבל את זה כמחמאה אם לא היה לו את החיוך המתנשא הזה על הפנים.
"אתה מכוער." נו באמת אשלי.. זה מה שיש לך לענות?! באמת!? הוא גיכח.
"נגמר הזמן. הולכים.." הוא אמר פתאום וקם מהכיסא מתקרב אלי.
"תשכח מזה הארי, אני לא הולכת איתך לשום מקום." התרחקתי ממנו, עוקפת את האי מהצד השני ככה שיצא שהיינו במקומות הפוכים- אני איפה שהוא ישב, והוא איפה שאני עמדתי.
הוא נאנח. "אשלי, זה בשבילך. את לא תצטערי על זה, אני מבטיח." פתאום ההבעה המתגרה שלו כבר לא הייתה שם. כיווצתי את עיניי, מביטה בו, מנסה לפענח את הפנים שלו.
"את באמת חייבת להפסיק את הקטע הזה עם השפה.." הוא אמר פתאום ובשנייה הוצאתי את השפה מבין שיניי. וויתרתי כבר על לנסות לשלוט בזה. גלגלתי את עיניי, יותר מידי סיקרן אותי לדעת לאן הוא רוצה לקחת אותי.
"טוב נו, שיהיה." יצאתי מהמבטח והוא יצא אחרי עם חיוך ניצחון על פניו.
נכנסנו אל הרכב שלו, והוא התחיל לנהוג. הסתכלתי על הרחובות של לונדון שעברו על פניי בזמן שהוא נהג.
"את יודעת.. זה ממש מחמיא לי.." הוא אמר פתאום.
"מה מחמיא לך?" שאלתי אותו בלי להסתכל עליו אפילו.
"שאת נושכת את השפה שלך רק בשביל לגרות אותי.." הסתכלתי עליו במבט המום, פי פעור, רואה את הגומה שעל הלחי שלו בזמן שהוא הסתכלת ישר על הכביש.
"סליחה?!" פלטתי לא מאמינה "אתה.." לא ידעתי איך להגיב, והוא רק חייך יותר לאור העובדה שהוא השאיר אותי חסרת מילים.
"סוף סוף אין לך מה להגיד.." הוא גיכח.
"תתפגר, בסדר!?"
"אבל מה תעשי בלעדיי אם אני אתפגר?" הוא צחק והסתכל עלי בזמן שהוא עצר באור אדום.
היו כמה שניות של שקט, שבהם פשוט בהינו אחד לשני בעיניים, הוא עם חיוך על פניו ואני עם פרצוף עצבני והמום. הצפירות של הרכבים מאחורינו גרמו לו לנתק את מבטו ממני, והוא המשיך לנסוע. לא עניתי לו. גם בגלל שלא מצאתי משהו שנון להגיד, וגם בגלל שנמאס לי כבר על העקיצות האלה. למה הוא חייב להיות כזה מניאק ולהתייחס אלי ככה? כאילו אני עוד סתם אחת שאפשר להגיד לה הכל..
אחרי כמה דקות, נורא שקטות, הארי עצר ויצא מהאוטו, אני אחריו.
"איפה אנחנו?" שאלתי, בוחנת את רחוב החנויות שנפרס מולי.
"באוקספורד." הוא ענה כשהוא הגיע אלי אחרי שעקף את הרכב וכרך את ידו סביב כתפיי.
"ומה אנחנו עושים פה?" הורדתי את היד שלו מהכתף שלי. הוא גיכח.
"באנו למספרה." הוא חייך אלי והלך לחנות השנייה מימיננו, מחכה שאני אבוא אחריו.
"ומה אנחנו עושים במספרה?" שאלתי בזמן שהוא פתח את הדלת של המספרה ונכנסנו פנימה.
"מה את חושבת שאנשים עושים במספרה, אשלי?" הוא שאל בגיכוח.
"אתה מוכן להפסיק לנסות לעצבן אותי ולענות לי נורמלי!?" יצאתי עליו, מרימה את הקול וגורמת לכמה אנשים להסתכל עלינו. זה כבר הרתיח אותי!
"היי מייק!" הוא התעלם ממני לחלוטין והלך לאחד הספרים שהיו בסוף המספרה. נשבעת שבא לי לתלוש לו תלתל תלתל! נגררתי אחריו.
"מה קורה אחי?!" הבחור שאל את הארי ונתן לו חיבוק. "יפה החברה שלך.." הוא הסתכל עלי.
"נכון!?" הארי חייך וכרך את ידו סביב מותניי, מצמיד אותי אליו.
"אני לא חברה שלו!" פלטתי והרחקתי את עצמי מהארי.
"אבל היא תהיה בקרוב.." הארי אמר למייק בחיוך רחב על פניו. פי נפער בתדהמה.
"לא אני לא." אמרתי ישר.
"הו, את כל כך הולכת להיות חברה שלו מתוקה.." מייק הזה חייך אלי. הוא והארי.. ממש מין מצא את מינו. הינה עוד אחד שעולה לי על העצבים.
"אין לך אנשים לספר מייק?" אמרתי בזלזול. בדרך כלל אני לא מתנהגת ככה לאנשים שאני פוגשת פעם ראשונה, אבל הוא והארי לא מפסיקים לעצבן אותי!
"בטח, בטח.. תלכי לשם יחפפו לך. אני מסיים משהו ואני איתך." הוא חייך אלי והלך. רגע, מה!?
"למה הוא אומר לי לחפוף?" שאלתי את הארי מופתעת. חשבתי שהארי הוא זה שהולך להסתפר.
"כי זה מה שעושים לפני שמסתפרים אשלי.." הוא גלגל את עיניו וענה בחיוך, מושך אותי לעבר הכיור של החפיפה.
"מה? מי אמר לך שאני רוצה להסתפר?! אני מאריכה את השיער כבר 3 שנים! אף אחד לא הולך לגעת בו!" התנגדתי ונעמדתי במקומי.
"נו זו עוד סיבה למה את צריכה להסתפר.. 3 שנים זה המון זמן…" הוא חייך.
"הארי, תשכח מזה." הוא נאנח פתאום.
"אשלי.." פתאום כל הצחוק, הציניות וההתגרות שבפניו נעלמו, ובמקומם הייתה הבעה רצינית. "את אמרת שאת רוצה חופש.. שאת רוצה שלא יכירו אותך.. שאת רוצה להיות את.." מאיפה הוא יודע את כל זה!? יכול להיות שהוא שמע את הצעקות שלי באותו יום של המיזם? יכול להיות שבגלל זה הוא קם לחבק אותי!? "כל אחד מכיר אותך.." הוא המשיך. "אין אחד שלא יזהה אותך. ועכשיו שאת עובדת איתנו את תהיי הרבה ברכילויות. אז חשבתי על זה, ואם את רוצה באמת להיות את ולא להיות תחת התואר של "הבת של הנשיא", את צריכה לעשות מייק אובר.. אני אהבתי עליך את השיער השחור הקצר עם הפוני.." הוא הרים את ידו והעביר אותה על השיער שלי, מזיז כמה קצוות שיער אל מאחורי האוזן. ניסיתי לא להראות את הרעד שעבר בי ברגע שהוא נגע בי. "אז מה את אומרת? שנעשה אותך למי שהיית במועדון?" הוא חייך אלי, אבל הפעם לא בהתגרות או בציניות, אלא ברצינות, חיוך מבין כזה.. הופתעתי. לא ידעתי מה להגיד. הוא באמת חשב עלי? באמת איכפת לו איך אני מרגישה? הרי זה ניראה כאילו כל המטרה שלו הייתה לעצבן אותי ולהציק לי..
"ואוו.. אממ.." גמגמתי. "אני.."
"זה בסדר. תודי לי אחר כך." הוא קרץ אלי והוביל אותי אל הכיסא, מושיב אותי עליו.
"תודה.." חייכתי אליו בחום, בהוקרת תודה.
"זה שום דבר." הוא חייך בחזרה. בדיוק אז באה מישהי, ופתחה את הברז של המים, מסמנת לי להשעין את ראשי. "אני הולך לקנות לי אייס קפה. רוצה?" הוא שאל.
"כן.. זה יהיה נחמד. תודה." חייכתי אליו והשענתי את ראשי אחורה, מרגישה את המים החמים מרטיבים את שיערי.
"בכיף. אני כבר חוזר." הוא אמר והלך לכיוון הדלת, גורם לי לעקוב אחריו במבטי.
"תיישרי את הראש, חמודה." שמעתי את החופפת אומרת לי ומצאתי את זה קשה לנתק את מבטי מדמותו של הארי. שנייה אחרי זה הוא כבר יצא מהמספרה והסתכלתי ישר על התקרה מעליי.
מה לעזאזל הולך איתי ואיתו!?