5

פרק 5:
אני הילד המגושם עם קול זמיר לפי מה שריילי חושב נתפסתי על חם על ידי המפלץ הספרותי מר רובינס.
"יש סיבה לאיחור שלך מר ביבר?" שאל אותי מר רובינס באותו הזמן שהרים את גבתו העבותה, בדיוק כמו אריאנה, באתי להוציא לו לשון אבל נזכרתי שזה לא אריאנה אלא המורה…"אההה לקחתי את אחותי לגן?" אמרתי בחשש, הוא הוריד את גבתו השעירה שכיסתה הרבה מאוד קמטים ואמר "פעם הבאה אני רושם לך איחור מר ביבר, אנא שב במקומך כדי שנוכל להתחיל בשיעור", בדרך כשהלכתי למקומי חזרתי על דבריו של מר רובינס בשקט רק עם פרצופים מצחיקים בו זמנית, זה נראה כאילו מייק עומד להשתין במכנסיו כל רגע שהחלפתי את הבעת פניי.

~סוף סוף סוף היום~
שרית חכתה לי בכניסה לכיתה "היי חתיך", חתיך? התקדמנו כל כך מהר? "היי…?" מה יש לי היום עם שאלות שאמורות להיות מילים רגילות? כל דבר אני שואל?! הנה עכשיו גם שאלתי את עצמי שאלה…אוף!
"מצטערת כל היום חיכיתי לראות אותך, אני ממש התגעגעתי אליך" אמרה תוך כדי שלטפה לי את הלחי, "גם אני התגעגעתי אלייך" אמרתי לה בחיוך כובש או איך שהיא לא קוראת לזה, בדרך הביתה היא התיישבה לידי באוטובוס, "רוצה ללכת היום לים?" שאלה בזמן שהוציאה את האייפון שלה מן התיק כדי לבדוק מה השעה, "אהה טוב", היא לחצה על הפעמון, נשקה אותי בלחי פרעה לי את השיער ולפני שירדה בתחנה שלה אמרה "נתראה שם" ונופפה לי לשלום.
~ים (הרגע שבו החלום שלי מתגשם) ~
הגעתי לים לבוש בבגד ים כחלחל חולצת טי לבנה קצרה ומשקפי שמש שחורים כמו של טייסים, פגשתי שם את שרית שהייתה לבושה בשמלה בצע תכלת כמו השמיים הורדרדים בחמש בבוקר, "שלום" אמרתי לה בטון גאה, היא חייכה אלי חיוך מטופש והתחלנו לצחוק, הלכנו על שפת הים מחזיקים ידיים ומדברים על כמה שנינו שונאים את מר רובינס ובכלל את בית הספר, צחקנו מדברים טפשיים, התיישבנו על החול הרטוב, יותר נכון אני שכבתי והיא ישבה לידי עם הסווטשירט שקניתי לה שם, מחבקת את ברכיה, היא נשכבה לידי והסתובבה אלי, חייכנו שנינו חיוכים ביישניים ו……כפי שציפיתם התנשקנו, הכל הרגיש בזמן הנכון עם הבן אדם הנכון, נשכבנו אחד ליד השני צוחקים עד השמיים..
הלכנו הביתה ברגל מחובקים ומחייכים עם צחוקים קטנטנים ונשיקות פה ושם… הכל היה פשוט מושלם..
"מי האמין שאריאנה וקייטי יהיו שדכניות כל כך טובות" אמרתי לה היא צחקה, נישקה אותי ועלתה במעלה המדרגות לביתה, היא שלחה לי נשיקה באויר ונעלמה מבעד לדלת..
רצתי הביתה כדי להוציא את כל האנרגיה השמחה שהייתה בתוכי, עד שנתקלתי ברובין…