ביום שבו הכל התחיל להשתנות- פרק 1

הרגשתי שאני צונחת לרצפה, אבל לא. מישהו תפס אותי, אותו הנער ממקודם. קמתי במהירות. "אמרתי לך." הוא אמר בהתגרות. "עקבת אחריי?" גערתי בו, "כן." הוא אמר וחשף חיוך. "למה?" שאלתי, מתקדמת ללכת. שוב, "חכי." הוא אמר לי. "את בטוחה שאת בסדר?" שאל. הדמעות שלי זלגו בשקט אך נראו לפני, הוא התקרב אל פניי ועם אגודלו מחק את דמעותיי, "זה בגללי?" שאל, "לא." עניתי לו," הייתה כמה צעדים ממני ברזיה ציבורית, הלכתי אליה, שתיתי מעט, ולמרות המים הקפואים למידי שטפתי את פני כמה פעמים. "הפלת את זה בפעם הראשונה." אמר, מוציא מכיסו את הפלאפון שלי, לקחתי אותו במהירות מידו. ראיתי שהוא דלוק. "ואת מהירה, יותר מידי." אמר, ניסיתי לחייך. "למה הדלקת את הפלאפון שלי?" שאלתי, "כשהפלת אותו הוא התפרק, חיברתי את הסוללה והמכסה והדלקתי כדי לראות שהוא בסדר." אמר, "אגב, הארי, ואת?" שאל. "ג'סיקה. ואם תסלח לי, אני לא אזדקק יותר לשירותי ההצלה שלך." אמרתי והוא צחק. התרחקתי ממנו. התקדמתי לכיון הכניסה לבניין, עליתי במעלית לקומה הרביעית. אני תמיד עולה במדרגות אבל אני מרגישה דיי חלשה, המעלית עלתה לאט. לאט מידי, לאחר זמן שנראה כמו שעה יצאתי מהמעלית החנוקה למדי, לפתע הבחנתי בכמה שריטות שם בידי, כנראה מהנפילה הראשונה. "היי ג'סיקה " אליס הפקידה במשרד של אבא שלי. אבא שלי הוא המנהל של כל המקום הזה. בגלל זה רוב הזמן הוא לא בבית,
לא עניתי לאליס רק התקדמתי למשרדו בסוף המסדרון בצד שמאל. " את לא יכולה להיכנס אביך בפגישה!" היא קראה בקול ממקומה, אך זה לא הפריע לי. פתחתי את הדלת בכל זאת. ראיתי את אבי לבוש בחליפה מהודרת כהרגלו, עם עוד כמה אנשים שלובשים בחליפה כמוהו "ג'ס קרה משהו?" אבי שאל בבהלה, ורק לאחר כמה שניות מתגובתו נזכרתי שיש לי עלים בשער, המכנס שלי קרוע, חולצתי מוכתמת מאבק ועל ידי חתכים. ואני די בטוחה שיש לי סימן כחול ענקי באזור המצח מהמכה מהאבן הגדולה. "אבא.." אמרתי לו, אם הייתי ממשיכה את המשפט הדמעות שלי היו נופלות בקצב בלתי נפסק לעיניי כל האנשים. "נצא להפסקה, בינתיים תלבנו את העניינים." אחד משלושת האנשים אמר והשתיים האחרים הנהנו. "בינתיים תקראו ללהקה." אבי אמר "אז בעוד חצי שעה המשך פגישה?" אחד מהם שאל. "אני מאוד מצטער." אמר אבי. "זה בסדר" אותו אחד שהציע את רעיון ההפסקה אמר, סובבתי את פניי אל הקיר, לא רציתי להביט בעינם מרוב בושה. הם יצאו. נעלתי את דלת החדר. אבי קם מהכיסא וקפצתי אליו לחיבוק. חיבוק בשתיקה. כשהתנתקנו מהחיבוק הוא הביט בי שוב. מוציא כמה עלים משערי. "מה קרה לך?, למה את מלוכלכת ככה?" שאל, "נפלתי בדרך, אבל אני אהיה בסדר. זאת לא הסיבה שבאתי לכאן.." אמרתי, "מה עוד קרה?" שאל, התיישבתי בכיסא אחד מתוך אחדות הכיסאות, אבי התיישב בכיסא שלידי. "זאת אימא.. סליחה, אשתך." אמרתי לו, אני תמיד כעסתי עליה, היא לא ידעה לחנך אותי. היא תמיד דיברה רק על עצמה. היא לא התעללה בי. אבל היא הייתה סוג של מטפלת מאשר אימא. אני לא זוכרת מתי הרגשתי שיש לי אימא. "קרה לה משהו?" שאל, מביט בי במבט מוזר. של דאגה עם עוד משהו לא ברור. "אבא, אני תפסתי את אימא בוגדת בך." אמרתי לו. הוא היה המום. הוא קם מהמקום, הולך ליד החלון הגדול שבמשרד, שממנו רואים את הים, את הגבעה שהלכתי בה, עצים בכל מקום. "אני ואימא שלך דיברנו על זה." הוא אמר, מביט בנוף ולא בי. "אתה ידעת?!, ושתקת?!" שאלתי המומה. "למה לא סיפרת לי?!" הוספתי לו. "דיברנו על זה שנתגרש. ידעתי שהיא בגדה בי פעם, אבל הפרק של הגירושים ירד. היא אמרה שהיא לא רוצה לאבד אותי. נתתי לה הזדמנות. והיא המשיכה לעשות את זה. ועוד בבית שלי!" את השלוש מילים האחרונות הוא כמעט וצרח. קמתי מהכיסא חיבקתי את גבו, הוא הסתובב אליי. מחבק אותי גם, נתתי לדמעות לזרום. " דיברנו על זה לפני שנה.. אני גיליתי אותה מדברת עם איזה גבר בצורה לא בדיוק של קשר ידידות. היא אמרה שהוא היה פעם חבר שלה. לא האמנתי לזה. אבל לא רציתי לפרק את המשפחה. ועכשיו אני מבין שהיא רק נצלה את הדברים שאני הבאתי לה, אוכל ללא חוסר, בית ענקי, כסף בכל זמן, בזמן שאני עובד כמו חמור והיא נהנית לה בבית שלי." אמר בתוך החיבוק. "אבא, אני עוברת לגור איתך." אמרתי לו, ללא שאלה. הוא עצר את החיבוק. והלך כמה צעדים הצידה ממני. "אני לא בטוח.." אמר כשהוא לא מביט בי. "מה?. אני לא חוזרת לשם!" אמרתי. " אנחנו נלך לבית משפט. יהיו לנו משמורות. אבל בגלל העבודה.." אמר. העבודה שגזלה אותו מכל האירועים שלי. הוא לא היה סיום בית ספר היסודי כי היה לו ישיבה חשובה. הוא לא היה בהגשת הפרויקטים שלי. הוא לא היה ביום הולדת 16 שלי ואם זה ימשיך ככה הוא גם לא יהיה בחתונה שלי. שתקנו שם.. "אל תחשבי על זה עכשיו, את צריכה להישאר חזקה. אני אחזור היום מאוחר, אבל זה לא משנה. אני אדבר עם אימא שלך. כשאת נוכחת בחדר, אני מבטיח לך שיהיה קשה בהתחלה, אבל אחר כך הכל יסתדר.. " אמר. " היא לא אימא שלי!" צעקתי עליו, יצאתי משם בריצה. ושוב הדמעות שלי התגברו. הלוואי והיום הזה יגמר יותר מהר!, " ג'סיקה מה ק.." שמעתי את אליס אומרת לי בזמן שרצתי. לא היה לי זמן לחכות למעלית, ועוד כשהיו עוד אנשים שמחכים למעלית. ירדתי את כל הארבע קומות ברגלי, כשבקומה האחרונה, מעדתי ושוב קיבלתי מכה בראשי מהאגרטל הענקי שבפינת הקיר. זה סופית היום הכי גרוע שהיה לי. לא קמתי. כבר לא היו לי כוחות לקום, עצמתי את עיני, מיואשת. אך פתאום שמעתי צעדים, ולאחר כמה שניות הרגשתי שמישהו נוגע בראשי. לא פקחתי את עיני, הוא סובב אותי כשאני שוכבת על הגב, ולא על הבטן כמו קודם לכן, הרגשתי שהוא מחפש בידי את הדופק שלי ולאחר כמה שניות נוספות הוא הרים אותי. בשלב הזה גם אם רציתי לפתוח את עיני, גופי התנגד לפקודותיי. כבר הרגשתי משותקת. לאחר עוד כמה שניות הרגשתי מים קפואים בעיני, פעולת התזת המים חזרה על עצמה. לא היה אכפת לי ממה שיקרה לגופי כבר. "ג'סיקה?" קול גברי אמר, פתחתי את עיני, דיי מסוחררת. מהבכי, מהכאב הנפשי, ומהכאב הפיזי ראיתי תקרה, מאחורי היו מראות, ראשי הוחזק בשיפוע, לאט לאט אותו אחד שקרא בשמי הושיב אותי ליד המראות. לא יכולתי להגיד, שמעתי הכל. ראיתי מעט, ולדבר לא יכולתי. אך בכל הכוחות האחרונים שלי הצלחתי לשפשף את עיני, הראיה חזרה אלי, וראיתי אותו. את הבחור ההוא. בפעם השלישית היום, את הארי. "פעם שלישית גלידה." אמר כשראה שאני מביטה בו. הוא הביא לי גלידה אמיתית. "האמת שהביטוי הוא i screm ולא ice creem, אבל תודה" אמרתי לוקחת לו נגיסה קטנה מגלידת התות. "טוב, עכשיו את מוכנה לספר לי מה קרה, פעם שלישית שאני מציל אותך. מעצמך." הוא אמר. "אנחנו בשירותי בנות?" שאלתי אותו. הוא הנהנן בחיוך. למזלי לא היו שם בנות. קמתי בזהירות והארי החזיק בידי, "אני מכיר מקום קרוב לכאן." אמר הנהנתי, יצאנו בשתיקה מהשירותים ולאחר כמה שניות מהמקום כולו, "אז, לאיפה נלך?" שאל, "מאחורי המקום." אמר, הלכנו אל מאחורי המקום, שוב שתיקה. הלכנו עוד כמה צעדים. "ואו." קטן נפלט מפי. "