ביום שבו הכל התחיל להשתנות- פרק 4
יצאתי מביתו של הארי בריצה, הלכתי לכיון ימין, למה?, למה זה חייב לקרות לי?, למה זה חייב לקרות לנו?!, למה אני הבת שלה?.. אין תשובה על זה. "ג'סיקה חכי!." קול מוכר נשמע, אבל בגלל כל הדמעות לא ייחסתי לקול הזה חשיבות. "ג'סיקה תעצרי לשנייה." אותו קול נשמע, רצתי. מסוחררת, כשלפתע מישהו תפס את ידי ולאחר מכן חיבק אותי . הרגשתי את דופקו המהיר ואת נשימתו הכבדה. נפלתי לרצפה ביחד איתו, והחיבוק שלו. עצמתי את עיניי. "ג'סיקה את שומעת אותי?" הקול הגברי שאל אותי. לא יכולתי לענות, לא רציתי לזוז. הרגשתי יד חמה נוגעת בפני הרטובות מהדמעות, מזיזה את שערי לאחור. לאחר עוד כמה שניות, לא יכולתי לחשוב. אפילו על מי הבן אדם הזה. לא יכולתי להגיד את שמו. הוא הרים אותי לעמידה ולאחר מכן החזיק אותי כמו תינוק. הלכנו מעט כשעיניי עצומות. והתיישבנו על ספסל. הרגשתי את ידיו מחפשות את הדופק שלי בידי. "הארי?" הצלחתי להגיד, אחריי כל החוסר יכולת להגיב. "ג'סיקה את בסדר?" הוא שאל מבוהל. הצלחתי לפקוח את עיניי, הוא רק חיבק אותי שוב. כשאני יושבת צמודה אליו. "לא. הארי, אני לא בסדר."אמרתי לו. "איך האישה הזאת ידעה את שמך?, ואני מבין שרק ניסית להזדהות ולעזור אבל.." הוא אמר. "לא הארי, אתה לא מבין." "מה אני לא מבין." שאל כשהוא מנגב לי דמעה אחת, ומיד לאחר מכן דמעה אחרת ממלאה את מקומה. "האישה הזאת היא.." אמרתי חנוקה בדמעות. "האישה הזאת היא מה?" הוא שאל. "האישה הזאת היא אימא שלי." עניתי "הארי אני מצטערת.." הוספתי. הוא שוב חיבק אותי, "זאת לא אשמתך.." הוא ענה. "תאמין לי שהייתי רוצה שזה יהיה אחרת." "אני מאמין, גם אני.. אל תחשבי לשנייה שזאת אשמתך." הוא אמר. "אני לא אוכל להסתכל לאימא שלך או לאחותך בעיניים, ואגב אחותך. היא מאוד מודעת למצב, אני לא אוכל להיות לידם מבלי להרגיש תועבה." אמרתי, "את לא צריכה להרגיש שום רגשות כאלו, רק אבא שלי ואימא שלך אשמים בהכל. הם לפחות יכלו לעשות את זה בדרך אחרת.. במיוחד שאבא שלך לא ידע כלום.." אמר, אבא. אני אמורה להיות אצלו במשרד עוד כמה שעות, שחכתי ממנו. "נהייה קריר. בואי נחזור." הוא אמר לי. "אני לא בטוחה.." אמרתי לו. הוא נעמד, והשיט לי את ידו. תפסתי בה וקמתי. "יהיה בסדר. אנחנו נחזור, נאכל משהו, נרגע.." אמר . "אולי אתה צודק.." אמרתי לו.. הארי שם את ידו מאחורי ראשי, למעיין חיבוק תוך כדי הליכה, "זה כבר יותר מידי צירופי מקרים את לא חושבת?, בהתחלה עם הנפילות לא ייחסת לזה חשיבות, אבל אחריי זה?. זה לא מוזר לך?" שאל, "ברור שזה מוזר לי, ולא צפוי, שזאת אגב ההגדרה למקריות. אם משהו נועד לקרות, הוא יקרה. תהייה בטוח בזה." אמרתי לו. הלכנו בשתיקה, אבל לא שתיקה כואבת. מחובקים. לא עבר הרבה עד שהגענו לבית. הפעם הארי לא דפק אלה פשוט פתח את הדלת. אבא של הארי ואימא שלי לא היו בסלון. לפתע אימא של הארי, אן נגשה אליי. בחנה אותי מעט. "הכל בסדר ילדה?" שאלה. הנהנתי לחיוב. "הארי תשאיר אותנו לבד." היא אמרה לו. "אני אהיה עם ג'מה." הוא אמר ועלה לקומה השנייה. אן התקדמה אל הסלון. "שבי." היא אמרה לי בעודה מתיישבת על הספה בצבע כחול כהה. התיישבתי מולה, על ספה בצבע כחול בהיר יותר. "מה קרה?" היא שאלה בקול רגוע למדי. "לא קרה כלום." אמרתי, "אולי אני מכירה אותך רק מלפני פחות מחצי שעה, אבל אני יודעת מתי לאנשים קשה." אמרה. "את לא חייבת לספר אם את לא רוצה, רק תדעי שאם תרצי לדבר, אני אהיה כאן." היא אמרה, ואו, הלוואי ולי הייתה אימא כזאת, "תודה." אמרתי לה, היא חייכה אליי. "הארי סיפר לי מה שקרה על הגירושים. גם ההורים שלי מתגרשים. אבל זה הוחלט רק היום, ואני לא רוצה שהם יחזרו, אחריי מה שזאת שאמורה להיות אימא שלי עשתה לאבא שלי, אבל מה שהכי הפתיע אותי, זה כשג'מה ביקשה ממני לבדוק מה קורה אתכם כי היא פחדה, אני ראיתי את האיש שאימא שלי בגדה איתו באבא שלי, וראיתי אותה, את אימא שלי." אמרתי לה. היא התיישבה לידי, וחיבקה אותי. "זה קשה לכולנו, אנחנו צריכים להיות מאוחדים." היא אמרה, והרגשתי את קולה השבור. "כל אחד יעזור לשני, ולעצמו." היא הוסיפה. לפתע קיבלתי הודעה, הוצאתי את הפלאפון מכיסי ובדקתי ממי ההודעה. היא הייתה מאבא. "דובשנית, אני לא אחזור היום הביתה, יש עניין דחוף, אני אשן בעבודה." אמר, "מה?!, אבא אתה לא יכול לעשות לי את זה, לא היום.." שלחתי לו. "מה קרה?" אן אמרה, "אבא שלי.. הוא לא יחזור היום מעבודה, יש להם שם קומה עם חדרי שינה כשיש כל מיני עניינים.." "אני מבינה שאת לא רוצה לחזור אליה אה?" אן אמרה. "הבנת נכון.. אני אטייל עד הבוקר או משהו." אמרתי לה, מוחה דמעות אחרונות, אני מקווה שהם אחרונות להיום. "תישארי כאן.!" אן הפצירה בי. "אני לא רוצה להקשות עליכם." אמרתי. "את ממש לא מקשה!, להפך, כמו שאמרתי, כולם יעזרו לכולם לא?" אמרה. "ממש תודה." אמרתי לה. "בבקשה." היא אמרה. "אחריי ארוחת הערב אני אארגן לך את החדר." אן אמרה. "אז תני לי להכין את הארוחה. בבקשה." אמרתי. "את אורחת. רק תנוחי." היא אמרה, אני מבינה שאין לי כאן מקום להתווכח "תעלי למעלה בינתיים, אני עוד מעט אביא לך בגדים שקטנים עליי, אני חושבת שהם יתאימו לך." היא אמרה "תודה, שוב." אמרתי. עליתי למעלה וראיתי את הארי וג'מה בחדר של ג'מה מתחבקים. התקרבתי לדלת. "אני לא רוצה שזה יקרה." ג'מה אמרה. "אני גם לא, אף אחד לא. אבל זה קורה ואולי זה קשה עכשיו אבל עוד קצת זמן את תראי שזה לא קשה כל כך כמו שחשבת." הארי אמר לג'מה. מנסה לעודד אותה בעודו נשבר. הוא בן אדם כל כך מיוחד. נכנסתי לחדר." היי." אמרתי להם שוב. ג'מה קמה מרגליו של הארי ורצה אליי, וחיבקה אותי. היא הגיעה לי עד חצי הירך. אז הרמתי אותה. "מה השתנה איתך?" שאלתי אותה. "סיימתי לצבוע את הליצן. למה את בכית?" היא שאלה. "איך גילית?" שאלתי. "כי העיניים שלך אדומות." היא אמרה, כן, הייתי צריכה לזכור את זה. "כי קיבלתי מכה חזקה." אמרתי לה. "זה יעבור לך יותר מהר ממה שתחשבי, ועוד קצת זמן תשכחי מזה." היא אמרה, אותה עצה של הארי. הארי הסתכל עלינו בחיוך, ולאחר מכן נעמד לצידנו. "אני לא יודעת אם תאהבו את זה, אבל בגלל שאבא שלי עובד עד מאוחר, ואימא שלי לא תהייה בבית, אימא שלכם הציעה לי לישון כאן." אמרתי. "כן, כן, כן, כן," ג'מה קראה בקול. "אימא שלי בבית, אני לא חוזרת לשם לבד." לחשתי להארי, שג'מה לא תשמע. אני לא רוצה לערב אותה בעוד צרות שלא שלה. "נעשה מסיבת פיג'מות, ונאכל ממתקים, ואני אאפר אותך עם האיפור של אימא, ונספר סיפורים מצחיקים!." היא אמרה בהתרגשות. "ומה אתה חושב?" אמרתי להארי שהתיישב בקצה המיטה ושתק. "אני מצטער." הארי אמר בקול רציני, "למה?!" ג'מה אמרה בעצב. "אני מצטער שאני מתחיל מלחמת כריות עם השותפות למסיבת פיג'מות." אמר ולקח כרית וזרק אליי. "ככה?" שאלתי בציניות ורקתי אליו כרית. "אני איתך ג'ס." ג'מה אמרה לי. היא כל כך חמודה!,היא לקחה כרית וזרקה על הארי. לקחתי שתי כריות מהרצפה, בזמן התחמקות מהארי, זרקתי עליו, הוא נפל על המיטה, וכשבאתי להרים את הכרית הרביעית, ואו יש להם הרבה כריות כאן. מעדתי על הארי. והתחלנו לצחוק. "גם אני רוצה!" ג'מה צעקה, וקפצה על גבי "אוויר." הארי אמר בצחוק. הפלתי את ג'מה על המיטה, קמתי. והארי קם אחריי, הוא השתעל מעט. "אתה בסדר?" שאלתי."כן, אבל את לא." הוא אמר כשהוא זורק עליי כרית ענקית לפנים, שמעתי את צעדיו, כשהוצאתי ראש מהכרית ראיתי שאני לבד בחדר. קיבלתי עוד הודעה, שוב מאבא הוא כתב "אני מצטער." מה מצטער?, פעם אחת תהייה בשביל הבת שלך!. "זה בסדר, אני לא אשן בבית, אני אשן אצל חברה." אמרתי לו, לא רציתי שידע על זה שאני בקשר כלשהו עם מישהו שאולי יעבוד איתו, לא רציתי להיות קשורה לזה, לטוב ולרע. "אוקיי סוויטי, אם יש משהו תתקשרי." אמר. נשכבתי על המיטה, עצמתי את עייני, וכנראה שנרדמתי, שוב. "
תגובות (1)
תמשיכייייי