ביחד לנצח 2-פרק 26-מתוקן ומשודרג!-מוקדש לyaelis אופק אלין(מילים) דני 1D אנונימית גל שירני SHIRAZ SBW

בנות הפםרק הזה שאני תיקנתי עכשיו הוא פרק 26 הנכון-בשאר שהעלתי חסרים חלקים מהפרק המלא!

אני רוצה לתקן משהו לפני שאני מתחילה את הפרק.בפרק הקודם רשמתי מנ נייל "בסופו של דבר כולנו הולכים לבית של אד ובל ואוכלים ארוחת בוקר" אני רוצה לתקן את זה לארוחת צהריים.

פרק 26-הפרק המתוקן והמשודרג.
נמ נייל-המשך
אחרי תקופה שהרגישה לי כמו נצח,כשהמחשבות שלי נודדות בין זכרונות שונים של ארין,אור יצא.עינייה עדיין היו אדומות מבכי ודמעות עדיין זרמו על פניה.אד שהיה אמור להיכנס אחריה קם אליה וחיבק אותה,מצמיד אותה עליו.היפחות שלה קרעו את ליבי וידעתי שעוד מעט יגיע גם תורי.היא לחשה לו משהו באוזן אבל לא שמעתי בדיוק מה,שמעתי רק מלמולים וראיתי את שפתיה נעות והוא ענה לה משהו בחזרה.הוא התקדם לעבר שער הכניסה לבית הקברות ואור התיישבה במקומו של אד בספסל כשדמעות עדיין זורמות על לחיה. רציתי להתנתק מהחיבוק עם בל וללכת לנחם את אור אבל טום הקדים אותי.הוא התיישב ליד אור,כורח את ידיו סביבה ומנחית נשיקה על קודקודה,לוחש לה מילות הרגעה ותמיכה.
עם כמה שלי כואב על ארין אני בטוח שהכאב של אור גדול שבעתיים,גדול פי מליון.היא הייתה חברה של ארין מהחטיבה.הן היו החברות הכי טובות והסתובבו כל הזמן ביחד,ואם הן לא היו אחת ליד השנייה הן היו מדברות בטלפון ומתעדכנות.הן כאילו היו מגנטים שנמשכים אחד אל השני,כמוני וכמו בל,כל הזמן הן בילו ביחד-בלי הפסקה,לא מתנתקות אחת מהשנייה לרגע,אפילו כשהיו להן ילדים הן גידלו אותם ביחד;ואז הגיע הניתוק המוחלט שהפריד בניהן.וזה שבר את אור לגמרי,וגם את אד וכמובן שגם אותי,את טום ואת בל-במיוחד את בל.
אחרי זמן שהרגיש כמו נצח,כשאני ובל עדיין יושבים מחובקים,ראשה שעון על כתפי וידי חובקות את גופה הזעיר ומציירים עיגולים זעירים על גבה;אד יצא.אור,שעדיין ישבה מחובקת עם טום,קמה הפעם לחבק אותו.בל התנתקה מהחיבוק איתי וקמה גם היא לחבק את אד ואחריה קמנו גם אני וטום,מצטרפים לחיבוק.
בסופו של דבר בל נכנסה היא באה לשאול משהו אבל אד אמר
"הטישו עדיין שם"
"אה,תודה"
בל אמרה בקול רועד,מתאפקת לא לבכות.
זה היום היחיד בשנה שבו כולנו זוכים לבקר בקבר של ארין.
בדבר אחד אני יכול להיות גאה בעצמי-שהחזקתי עד עכשיו את הדמעות בפנים ועדיין לא בכיתי,למרות שאני יודע שזה עומד להשתנות ממש בקרוב.אני לא מתבייש לבכות ליד כולם,זה לא חולשה.חוץ מזה,אני נמצא עם המשפחה שלי.
התיישבנו חזרה על הספסל,מכונסים בתוך עצמנו,מחשבות עדיין מתרוצצות בתוך ראשנו,זיכרונות,דברים שהייתי רוצה לנצור לנצח-תמונות של ארין צוחקת,צחוק שהיה יכול להמיס קרחונים בקוטב הצפוני(והדרומי) מרוב החום שבו,צחוק משחרר שגרם לכל הסובבים אותה לצחוק ביחד איתה.את הקול הזה אני לא אשכח לעולם-אני מקווה לפחות שאני לא אשכח.במובן מסוים הצחוק הזה עבר לבל אבל זה עדיין לא כמו הצחוק של ארין,זה צחוק שונה.המשכתי לשבת מכונס בתוך עצמי,כשמחשבות על ארין ועל הצחוק שלה ועל המראה שלה ועל האוכל שהיא בישלה עדיין מתרוצצות לי בראש,וחיכיתי שבל תצא.

נמ בל
זהו זה,הרגע הגיע.כל שנה אני זוכה פעם אחת לעלות לקבר של אמי ולבקר אותה במובן מסוים.פעם אחת בשנה.אני מספרת לה דברים ומשתפת אותה ובוכה-בעיקר בוכה.והנה חלפה לה עוד שנה מיום המוות שלה,עוד שנה בלעדיה,ואני מוצאת את עצמי פה שוב-מול שערי בית הקברות,אחרי שנפרדתי מכולם.
עשיתי את הצעד הזה ועברתי את השער-הצעד הראשון הוא הקשה ביותר.רגלי לוקחות אותי למקום המוכר הזה,אני אפילו לא חושבת איך להגיע לשם אלא פשוט מוצאת את עצמי עומדת כשלרגלי הקבר של אמי-האובדן הגדול ביותר שחוויתי בחיי.והנה,חבילת טישו באמת הייתה שם,נחה לרגלי ליד הקבר,כמו שאור אמרה.
דמעות עלו והציפו את עיניי,ממאנות(מסרבות) לסגת ולעזוב.ופשוט שחררתי,שחררתי הכל,נותנת לדמעות לזרום ולשטוף את פני.
התיישבתי על הרצפה ליד הקבר,לא טורחת לקחת טישו ולנגב את הדמעות.
"היי אמא,התגעגעתי אליך"
התחלתי בשיחה אל הקרב כאילו אני באמת יכולה לדבר איתה,כאילו היא יושבת מולי,למרות שאני יודעת שזה לעולם לא יהיה אותו הדבר.השיש הקר לעולם לא יעניק לי את החום והאהבה שהיא העניקה,את התמיכה,העידוד,העזרה.הוא גם לא יכול לענות לי,בניגוד אליה,למרות שעכשיו גם היא כבר לא יכולה לענות לי.הוא לא יוכל לצחוק כמוה,כמה שאני אוהבת את הצחוק שלה.
"הרבה השתנה מאז הפעם האחרונה שדיברנו.אני גם בטח נראית אחרת."
לקחתי נשימה עמוקה,הגיע הזמן לספר לה על אשטון.
~~~(אין צורך שאני אפרט על כל מה שקרה עם אשטון)~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אז אחרי שסיפרתי לה על כל מה שקרה עם אשטון.על איך שבהתחלה הוא היה מקסים וטוב ואחרי זה הוא נהיה שטלתן וכוחני ולא היה מוכן לקבל את הפרידה שלנו.ואחרי שסיפרתי לה על חלק המתקריות שהיו לי איתו ועל מה שקרה במועדון,באותו ערב שהוא חטף אותי,ערב שבו סיימתי בבית החולים.ואחרי שסיפרתי לה על זה שנייל הלך ל-X פקטור והצטרף ללהקה חדשה אמרתי,
"אין צורך שאני אספר על מה שקרה ב-X פקטור,אני אשאיר את זה לנייל ככה שלא תצטרכי לשמוע את זה פעמים."
סיפרתי לה גם על הריב שהיה לי עם נייל ועל זה שנכנסה לי זכוכית לרגל.
אחרי שסיפרתי לה על המפגשים שלי עם הבנים ועל כמה שהתחברתי לליאם הגיעה הזמן לספר לה על הארי.
"אז ניצחנו במשחק וכשירדתי מהכתפיים שלו הוא נישק אותי בפה."
המשכתי לספר לה על מה שקרה באותו יום במסיבת בריכה.
"את בטח יכולה להבין למה זה הזכיר לי את כל מה שקרה לי עם אשטון.והחלק המוזר באמת זה שאהבתי את זה-אהבתי את זה שהוא נישק אותי גם בלי אישור שלי."
המשכתי וסיפרתי לה על זה.וסיפרתי לה גם על החלום שהיה לי על הארי ועל זה שאני די מאוהבת בו.
~~~סטופפפפפ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
זה החלום שבל חלמה על הארי(ביחד לנצח עונה ראשונה פרק 135):
חלמתי שאני יושבת על מיטת שיזוף ליד הבריכה בבית
(כן כן יש לי בבית בריכה…)
ראתי שכל הבנים שוחים בבריכה
פתאום הארי יצא מהבריכה והתקדם לכיווני
“מסתדרת כאן לבד בחוץ יפה שלי?”
הוא שאל אותי
“ברור ביב”
עניתי
הוא התקופף אלי ונישק אותי
זה התחיל מנשיקה פשוטה יחסית והפך לנשיקה עם תשוקה
זה הרגיש כל כך אמיתי…
כל כך נכון….
לא רציתי שהרגע הזה-
הנשיקה הזו-
תיגמר לעולם…
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
המשך נמ בל
אחרי כל אלה הגיע הזמן להיפרד ולהגיד לה להתראות עד לשנה הבאה.
"אני חושבת שהגיע הזמן להיפרד,בכל זאת יש עוד אנשים שמחכים בתור ואת בטח עסוקה למעלה." אמרתי בקול רועד כשעיני בורקות מדמעות-דמעות שלא פוסקות ומחדשות את עצמן כל פעם.
"אני רוצה שתדעי שאני אתגעגע אליך-כל הזמן-כל שניה ושניה,אפילו כשאני שמחה.ותזכרי שאני תמיד אזכור אותך-לא משנה מה ושלאהבה שלי אלייך אין גבול.אני אוהבת אותך!"
נישברתי והבכי שלי התגבר.בסופו של דבר אחרי שנרגעתי ולקחתי כמה נשימות עמוקות קינחתי את האף וניגבתי את פניי.
"אני חושבת שהגיע הזמן ללכת."
הקול שלי נשבר במילה האחרונה.
"אנחנו כבר ניפגש יום אחד,אני מקווה שלא בקרוב,אבל אנחנו ניפגש…"
לחשתי.קמתי,מנגבת את פני פעם אחרונה למרות שאני יודעת שעיניי עדין אדומות ושכשאני אראה את כולם מאגר הדמעות שלי יתחדש.כשהושטתי יד לחבילת הטישו שמתי לב שהיא ריקה.בדרך החוצה זרקתי את כל הטישו המשומש,והיה הרבה טישו משומש,לפח.
היה טוב לשתף אותה ככה בהכל,לשחחר את הכל,לפרוק;זה תמיד עוזר לי להתקדם הלעאה וגורם לי להרגיש טוב יותר.אני כמובן לא אשכח אותה ולא 'אשאיר אותה מאחור'-היא אמא שלי, אבל זה עוזר לי להמשיך לחיות את החיים שלי תוך כדי זכירה של החיים שלה,של הרגעים שבהם החיים שלה התמזגו בחיים שלי.התקדמתי לעבר שער היציאה,מוכנה לכל החיבוקים והתמיכה ויצאתי החוצאה,חולפת מבעד לשער ומתקדמת לעבר קבוצת האנשים היקרים לי .

נמ נייל
אחרי זמן שהרגיש כמו עידן ועידנים,של ישיבה ושתיקה, בל יצאה והתקדמה לעברנו.התרוממתי ממקומי,רץ לחבק אותה,מצמיד אותה לחיקי,לא רוצה לשחרר אותה לעולם.היא בכתה לתוך כתפי ולחשה
"אני כל כך מתגעגעת אליה…",לחישה שנבלעה בין יבבותיה ויפחותיה.אור,אד וטום גם כן הצטרפו אלינו לחיבוק.
אחרי כמה זמן שכולנו מחובקים היא הוסיפה בבכי
"וגמרתי גם את החבילה של הטישו"
"זה בסדר יש לנו עוד חבילות"
אמרתי.
היא בכתה כאילו החיים שלה תלויים בטישו האלה אבל אני יודע שהיא לא בוכה בגלל זה אלא שהיא פורקת את הרגשות שלה ומוציאה אותם החוצאה בצורה של בכי.
"תבכי.תוציאי את הכל-את תרגישי יותר טוב."
לחשתי לה,עדיין מחבק אותה.
תגיבו ותדרגו!!!