ביחד לנצח 2-פרק 27-מוקדש לyaelis אופק אלין(מילים) דני 1D אנונימית גל שירני SHIRAZ SBW

אני ממליצה לכן לשמוע עם הפרק את השיר CHRISTINA PERRI-A THOUSAND YEARS או את השיר Justin Timberlake – Mirrors.אתם יכולים לשמוע את שני השירים!תהנו מהפרק! שבוע טוב!

פרק 27
נמ נייל
אחרי מה שהרגיש כמו הרבה מאוד זמן,של ישיבה על הספסל וניחום של בל,טום יצא והגיע תורי להיכנס.עיניו של טום היו אדומות וראו בבירור שהוא בכה.חיבקתי אותו חיבוק של גברים,חיבוק של אחים,ולקחתי מננו את קופסאת הטישו,מתקדם לעבר השער ונכנס לבית הקברות.
רגלי הוליכו אותי כמו תמיד לקבר של ארין שעל מצבתו נכתב "אם,אישה וחברה אוהבת",כאילו שזה כל מה שמתאר את ארין,המשפט הזה.היא הייתה כל כך הרבה יותר מזה אבל אם אני הייתי צריך לבחור משפט לתאר אותה בו הייתי מתאר אותה כ"אישה כל כך טובה שלעולם לא תוכל לשכוח" או "האישה שהביאה לעולם את הדבר שיותר יקר לי מכל"-את בל.
רק ראיתי את הקבר ועיני התמלאו בדמעות.התיישבתי על הרצפה,מביט בקבר ומנסה לדמיין במקומו את ארין.הנחתי לידי את הטישו והתחלתי לספר לארין את כל מה שעבר עלי,את הדברים החשובים לפחות,בשנה הזאת-מאז הפעם האחרונה שנפגשנו.סיפרתי לה על ה-X פקטור ועל כל מה שקרה לבל,למרות שאני בטוח שגם בל סיפרה לה על זה אבל אני בטוח שהיא סיפרה את זה אחרת מאיך שאני סיפרתי ולא רק מנקודת מבט אחרת.בסופו של דבר נעמדתי,מקנח את האף ומנגב את כל הדמעות,והתקדמתי ליציאה.
אחרי כמה דקות כבר עמדנו כולנו מול הקבר,כל האנשים היקרים לארין,כשכל אחד מאיתנו אוחז בידו ורד-אדום או לבן.כל אחד מאיתנו אמור להגיד בתורו משהו טוב על ארין,או עם לדייק אל ארין,ולהניח את הורד על הקבר.
אד היה הראשון.הוא אמר,"את יודעת שאני אהבתי אותך,אוהב(בהווה) אותך ואוהב(בעתיד) אותך תמיד!את כל הדברים שיש לי להגיד לך-שאני אוהב אותך המון ושאת חשובה לי-את כבר יודעת אז אני אגיד לך משהו אחר.את הענקת לי את המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש,את הדבר הכי יקר לי בעולם-את בל.אז אני מבטיח לך שאני עומד לשמור עליה כאילו החיים שלי תלויים בזה והחיים שלי באמת תלויים בזה-אני לא יכול לחיות בלעדיה.היא הכל בשבילי.ואני יודע שאם היית פה איתי,איתנו,היום,את היית שומרת איתי עליה אבל את לא כאן ככה שמלוא התפקיד מוטל עלי ואני מבטיח לך שאני אאמוד בו-שאני אשמור עליה."
הוא התקדם לעבר הקבר,מביט בו בעצב עמוק,בידיעה שאשתו המנוחה שוכבת אי שם באדמה דוממת,ללא רוח חיים.הוא כרע ברך ליד הקבר והניח עליו את הורד הלבן שלו.
אחריו דיברה אור."את היית חלק בלתי נפרד מהחיים שלי,כאילו אנחנו דבוקות אחת לשנייה,אבל המוות הפריד בנינו.כמו שאד כבר אמר,את יודעת את כל מה שיש לנו להגיד,אז כל מה שנותר לי לומר זה שאני אצטרף לאד ושאני גם אשמור על בל ואגן עליה וגם את זה את כבר בטח יודעת."
היא ניגשה אל הקבר כשדמעות זולגות על לחיה והניחה עליו ורד אדום,ליד הורד שאד הניח.
העפתי מבט לעבר בל וראיתי שגם על לחייה זורמות דמעות.כרכתי את ידי סביבה,נושק ללחייה ואומר לה "את יודעת שגם אני איתם.דרך אגב,הבנים מסרו לך שהם מצטערים והם דואגים לך,הם ביקשו ממני לדבר איתך."
"תגיד להם תודה על הדאגה ושאני בסדר."
"את יכולה אולי לעבוד עליהם אבל לא עלי,למרות שאני בטוח שאם הם היו רואים אותך הם היו מבינים בעצמם שאת לא הכי בסדר בעולם."
השבתי בלחישה,"אבל אני אמסור להם."
כשסימנו לדבר,אני ובל,טום כבר הניח את ורדו על הקבר,עינוי בוהקות מדמעות,נוצצות כמו כוכבים.
ואז הגיע תורי ודי איבדתי את עצמי-מה אני אמור להגיד?! מה המשפט הנכון להגיד במצב הזה?! חשבתי על משפט שיכול לתאר את מה שאני מרגיש והחלטתי מה להגיד…
"כל היום התרוצצו לי מחשבות בראש-מחשבות עליך,על דברים שאמרת לי,על האוכל שלך וזיכרונות.אבל יש זיכרון אחד שאני לא יכול לשכוח-זיכרון שאני לא רוצה לשכוח-וזה הצחוק שלך.צחוק חם,ממיס,צחוק שגורר אחריו את צחוקם של כולם ומשהו מזה עבר גם אל בל-אבל זה לא אותו הדבר,זה לא אותו הצחוק."אמרתי וצחוק עמום,יבש וחסר חיים,שמנוגד לגמרי לצחוק שדיברתי עליו,נבע מגרוני,"הייתי נותן הכל כדי לשמוע את הצחוק הזה שוב,לראות את החיוך שלך שוב,לראות אותך שוב…" קולי גווע.
"ואני יודע שלא משנה מה אני אתן,מה אני אעשה,כמה אני אשלם-אני לא אוכל לראות אותך שוב,להחליף איתך מילה שוב-לא בין החיים לפחות.ואת כבר יודעת שאני אגן על בל בכל מעודי,שאני מוכן להקריב לה את כל היקר לי,אפילו את החיים שלי."הגנבתי מבט אל בל וראיתי שדברי מרגשים אותה,נוגעים לליבה אבל זה לא עצר מדמעותיה לזרום."ואת גם כבר בטח יודעת שאני אהיה שם תמיד בשבילה,לא משנה מה,שאני אהיה האחד שהיא יכולה לסמוך עליו ולספר לו הכל,האחד שדואג לה,האחד שמגן עליה,גם אם קצת התרשלתי בתפקיד הזה בשנה האחרונה;"הפעם כשהגנבתי מבט אל בל מבטינו הצטלבו ויכולתי לראות את המילים 'אתה לא' עומדות על שפתיה,אבל אני בטוח שגם היא יודעת שאני צודק-אני יותר מהתרשלתי בעניין הזה."אז אני עומד להבטיח לך משהו אחר.אני מבטיח לך להשגיח עליה יותר,לדאוג לה יותר,להבין אותה יותר גם אם אני מבין דברים שהייתי מעדיף שלא יהיו אמיתיים,שלא יהיו נכונים-אני לא אתעלם מהם הפעם,אני לא אשחר אלא אני אדאג לטפל בהם.אני אהיה האחד שיהיה שם בשבילה בוודאות,שיגן עליה אפילו מפני עצמה ומפני כולם,שירחיק אותה מכל צרה ופגע,שישים את חייה כקודמים לחיי.זה מה שאני יכול להבטיח לך,זה הדבר היחיד שנותר לי להבטיח לך-מחויבות מלאה,בלי התרשלויות הפעם,מחויבות במסרה מלאה."
בל הסתכלה עלי בתוגה(עצב),כיסופים(געגועים) מבליחים על פניה,צפים ונעלמים,מתחלפים עם רגש שלא זיהיתי-בפניה היה עוד רגש שלא הצלחתי לקרוא,משהו עמוק יותר.
"נייל" שפתיה יצרו את צורת שמי.
התקדמתי לעבר הקבר,כורע ברך לידו ומניח את הורד האדום על השיש הקר,ליד שאר הורדים שכבר הונחו.
חזרתי למקומי בשורת האנשים היקרים לי בעולם,ליד בל,לוחש באוזנה,"באמת התכוונתי לכל זה.את יודעת שאת חשובה לי יותר מכל,אני לא יכול לחיות בלעדייך."
כשבל החלה לדבר הרמתי יד אל פני ושמתי לב כי הם רטובים,בכיתי מבלי משים.
"את כל מה שהיה לי להגיד לך כבר אמרתי.מה שעוד נותר לי לומר זה שאני אמצע את החיים שהענקת לי כל עוד אני יכולה."כולנו הבנו למה היא מתכוונת.סרטן הוא דבר תורשי וכמו שהרופאים כבר אמרו לבל- יש סיכוי גדול מאוד שבשנים הקרובות גם היא תדבק במחלה הארורה הזאת.אם כמה שכולנו מקווים שזה לא יקרה,אי אפשר לעצום עיניים ולהיות אטומים לכל מה שקורה,למציאות.
"את לימדת אותי דברים…שאף אחד אחר לא יכול היה ללמד אותי."יבבה חנוקה נפלטה מפיה,"אף אחד לא יוכל להחליף את המקום שלך בחיי,ואף אחד גם לא יחליף.ואני מצטערת שהיה לנו כל כך קצת זמן ביחד,מצטערת שאת כבר אינך.מצטערת שלא הספקתי ללמוד ממך עוד,לשאוב ממך השראה לחיים.והייתי נותנת הכל בשביל עוד שיחה איתך,בשביל ללמוד ממך עוד." היא הדגישה את המילה הכל,מאריכה אותה ומותחת אותה כאילו היא גומי,"אז אני מבטיחה לך שאני אעשה כל מה שאני יכולה כדי שאת ואבא תתגאו בי,אני אעשה הכל כדי לשמור על עצמי שמחה ולהנות כל רגע,להיות עם האנשים שאני אוהבת והאנשים שחשובים לי.וביום מן הימים אנחנו נתראה כבר ואני מקווה שתוכלי להגיד לי אז כמה את גאה בי,שאת שמחה שאני הבת שלך,ויותר מכל אני מקווה שמה שאני אעשה יצדיק את זה."
היא אמרה וקולה נשבר ונסדק.היא התקדמה לעבר הקבר,הניחה עליו ורד לבן ולחשה משהו שלא יכולתי לשמוע.כשהיא חזרה חיבקתי אותה,לוחש מילות הרגעה באוזנה.אני מקווה שהיא וכולם יאהבו את ההפתעה שהכנתי להם.מה שמזכיר לי ששחכתי את ההפתעה בבית של הבנים-אני אלך לאסוף אותה כבר אחר כך.
תגיבו ותדרגו!!!