גורל לא צפוי – עונה 2 פרק 1 ❤

פרק 1:

נקודת מבט הארי:
״אבא, אבא״ אמר אושר ומשך בידי אל המגלשה. הרמתי אותו על ידיי והתקדמתי לכיוון המגלשה. אושר וליאן כבר הולכים, ואושר אומר כבר אבא. לקחנו אותם לרופא, והוא אמר שיש להם התפתחות מהירה…
״הארי תזהר !״ צעקה ליאן והסתכלתי עליה, ראו את הדאגה על פניה. חייכתי חיוך קטן ״אל תדאגי״ אמרתי ותפסתי במהירות את אושר. הרמתי אותו על ידיי, ודיגדגתי אותו בבטן. הוא צחק צחוק מתגלגל וחיוך נפרש על פניי. באותו רגע הייתי הבנאדם הכי מאושר בעולם ! לראות את הבן שלי, הבן שלי ! צוחק צחוק מתגלגל… הרמתי את מבטי שהיה מושפל אל אושר, וראיתי את ליאן מקלפת ענבים, ומאכילה את אלין. חיוך קטנטן התפרש על פניי, והלכתי לכיוונם, מחזיק את אושר שנרגע בין ידיי. התיישבתי לידם והבטתי באלין הקטנטנה שאכלה ומילמלה כל מיני דברים… ״באלך לקלף לו גם?״ שאלה ליאן והביטה בעיניי. הנהנתי ולקחתי ענב אחד, עסיסי וירקרק. קילפתי אותו בעדינות, והוצאתי לו שני גרעינים קטנטנים שהיו בפנים. חציתי אותו לחצי, ודחפתי את חציו לפיו של אושר. הוא נתן ביס, ואכל את הענב בתיאבון. הוא סיים את החצי ופתח שוב את הפה, הבאתי לו את החצי השני, ולקחתי ענב אחר…
מידי פעם הבטתי בליאן, אלוהים היא כלכך יפה ! והאופי שלה, מושלמת…
איך יכלתי לבגוד בה?! לשבור את הלב שלה, ולעשות לה את זה? אני אידיוט !!
עבר כבר שלוש שנים מאז אותו היום, היא סלחה לי אל מה שעשיתי, אבל היא מסמנת אותי בתור ׳אבא לילדים שלי׳ כמו שאמרה. אני עדיין אוהב אותה, ותמיד יאהב, אבל אני מכבד את ההחלטה שלה. אני יחכה לה עד סוף ימי חיי.
״אב…א״ מלמל אושר וחיוך רחב התפרש על פניי. ״מממ?״ המהמתי בשקט וניגבתי בעדינות את מיץ הענבים שזלג מפיו. הוא הצביע על הבקבוק שאלין שתתה ממנו. ״קח״ אמרה ליאן לאחר שניה, והושיטה לי בקבוק אחר, כחלחל. הבאתי לאושר לשתות והחזרתי את הבקבוק לתיק שליאן הביאה. ״בוא נחזור הביתה״ מלמלה וקמה ממקומה. קמתי גם אני והבטתי בה. לבושה בחולצה כחולה נופלת ובג׳ינס לבן צמוד עם קרעים, לרגליה נעלה נעליי עקב גבוהות כחולות… איך היא הולכת על זה ?! (ולא מתה בדרך… O_o) בנות… אני בחיים לא יבין אותן..
הרמתי את אלין מידיה של ליאן והיא לקחה את התיק של אושר ואלין על ידה. התקדמנו אל עבר ביתה, שהיה מול ביתי. ״צריך עזרה?״ שאלה לפתע. ״לא…״ מלמלתי וחייכתי אל אושר ואלין, שהתפנקו על זרועות אביהם..
הרמתי את מבטי אל עבר כל הפלאשים שסינוורו אותי בין רגע. ליאן הניפה את ידה בביטול, ובין רגע כל הפלאשים הפסיקו. המשכנו להתקדם אל עבר ביתה. ליאן ביקשה מכל הצלמים לתת מעט פרטיות לילדים… שאין לה בעיה היא נותנת להם לצלם, ושזה כבר מעצבן, היא מניפה את ידה בביטול, והם מפסיקים. סוג של ׳הסכם׳.
היא פתחה את שער ביתה, והתקדמנו אל הדלת. היא הכניסה את המפתח לדלת, וסיבבה אותו. רעש פתיחת הדלת נשמע, והיא פתחה את השלת לרווחה. ״בוא, תכנס״ אמרה ונכנסנו לביתה. ריח וורדים מילא את אפי, הריח שלה. שאפתי אותו עמוק, עמוק אל ראותיי. ״בוא שב…״ מלמלה והלכה למיטבח. התיישבתי בספה הלבנה והנוחה והושבתי את שני הקטנטנים על ברכיי.

נקודת מבט ליאן:
נכנסתי למטבח, הכנתי שתי כוסות תה, ולקחתי צלחת ומילאתי אותה בעוגיות. הוצאתי עוגת תפוזים מהמקרר, וחתכתי כמה פרוסות דקות וישרות. הוצאתי צלחת נוספת והנחתי בעדינות את פרוסות העוגות. הרמתי את שני הכוסות והתקדמתי לסלון, מביטה בשלושתם צוחקים. חייכתי חיוך קטן והנחתי בעדינות את התה על השולחן. חזרתי למטבח, ולקחתי את שתי הצלחות, והנחתי על השולחן הלבן שהיה ממול לספה הלבנה. התיישבתי ליד הארי, ובים רגע אושר קפץ עליי בחיבוק. חייכתי חיוך רחב וחיבקתי אותו חזק.
״א…בא״ מלמל שוב והתיישב ביני לבין הארי. ״תודה״ אמר בקולו הצרוד, ולגם בזהירות מהתה הרותח, שהספיק מעט להתקרר. לקחתי לגימה קטנה, ולקחתי פרוסת עוגה. נתתי ביס והבאתי גם לאושר שישב לידי. ״מממ״ מלמל והזיז את ראשו מצד לצד. סימן שטעים לו. הארי לקח עוגייה והביא מעט לאלין. ״אולי תבואו אלינו?״ שאל בקולו הצרוד וחייך חיוך קטנטן עם גומה שבצבצה בלחיו השמאלית. ״אבא, אבא, אבא״ קרא אושר וקפץ על הארי בחיבוק. הארי חיבק אותו בידו האחת ובידו השניה חיבק את אלין הקטנטנה. היא פיהקה פיהוק קטנטן ועצמה את עיניה הכחולות כים. הנהנתי והרמתי מידיו את אלין. הלכתי לחדר, והחלפתי לה לפיג׳מה חמימה. לקחתי שמיכה דקה ואת העגלה שלה. (יש לה 3 עגלות – אחת של אושר, אחת של ליאן, ואחת של שניים).
הנחתי אותה בעגלה הלבנה, וכיסתי אותה בשמיכת דובונים קטנה. הארי חייך וקם מהספא. הוא הניח את אושר על הספא ועזר לי לפנות את הכלים. הרמתי את אושר על ידיי, והוא לקח את העגלה של אלין. נעלתי את הדלת, והלכנו מעבר לכביש, לכיוון ביתם. אנחנו מתנהגים כמו זוג נשוי, אבל אנחנו עושים את זה, רק כדי שאושר ואלין יהיו מאושרים… כמה שזה קשה, אלה החיים…
צליל הודעה קטע את מחשבותיי. הוצאתי את האייפון הלבן שלי מכיסי והחלקתי את ידי על המסך. השולח: דילן <3. כן, שמרנו על קשר למרות הכל. עבר כבר שנתיים, ואנחנו ידידים ממש טובים. ׳היי נסיכה, מה שלומך? רציתי לשאול אם הילדים מרגישים יותר טוב… :)׳ איזה חמוד ! לפני יומיים סיפרתי לו שהילדים חולים. ׳כן, תודה ! התרופה עזרה מאוד… D:׳ כתבתי לו ומידי פעם הרמתי את ראשי. שלחתי והכנסתי את האייפון לכיסי. הארי צלצל בפעמון ודלת הבית נפתחה. ״שלווווום !״ אמרה אמילי בחיוך. ״היי״ מלמלתי בשקט והסמקתי. הארי לקח מידיי את אושר, והכניס את העגלה לבית. נכנסתי גם אני והתיישבנו במטבח, לא לפניי שבירכתי את ליאם לשלום. ״איפה כולם?״ שאלתי בחיוך. ״בחדרים !״ צעקה בכוונה כדי שהם ישמעו. גיחכתי טיפה וחייכתי. ״תגידי…״ אמרה והבעתה השתנתה להבעה רצינית. ״מה?״ שאלתי בבלבול. ״את והארי חזרתם? אתם נראים כמו זוג נשוי…״ אמרה והביטה בעיניי. היא הייתה רצינית. זוג נשוי?! חזרנו ?! לא ! אולי סלחתי לו אבל אני עדיין פגועה… כן, עבר כבר שלוש שנים, אבל התמונה של הארי ואשלי שוכבים עדיין חקוקה במוחי. לא מרפה…
הבטתי אל עבר הסלון, הבטתי על הארי, שישב על הספה ומעליו אושר. הוא וליאם עושים פרצופים מצחיקים ואושר מתגלגל מצחוק. הבטתי אל העגלה של אלין, אנחנו באמת נראים כמו זוג נשוי? ״מממ?״ המהמה לורן בשאלה וקטעה את מחשבותיי. ״מ..ה? אה?! לא״ מלמלתי בבילבול. ״אוקיי״ נאנחה. ״בואי לסלון״ הוסיפה ומשכה בידי אל עבר הסלון.