Dark Blood #פרק 19 – מפלצת.

~נקודת מבט ליאם (ג'יימס) פיין~
אני כרגע נמצא בטווח הזמן שבו אני לא רוצה לתלוש לעצמי את העיניים מהמקום מרוב כאב ואני מחכה לרגע שבו יתחדש הכאב.
שוטטתי ברחבי בית הספר כשאני מנסה להרגיע את עצמי ובו זמנית להימלט מכל אלומת אור אפשרית. למזלי מעונן בחוץ ואני לא צריך לטרוח יותר מדיי.
אני לאט לאט מצליח להבין מה גורם לי לסבל בלתי נפסק ובו זמנית אני מאבד כל פיסת וודאות והבנה שהייתה לי.
אני מרגיש איך מיום ליום הגוף שלי נחלש יותר ויותר.
לא משנה כמה אני אוכל זה לא משביע, לא משנה כמה אני שותה זה לא מרווה,
לא משנה כמה אני ישן זה לא מעורר.
חולשה מוזרה עוטפת את כל הגוף שלי, ותחושת הרעב הבלתי נסבלת הזאת!
אני מרגיש כאילו מישהו לוקח לי את הבטן ומצמיד אותה בכוח אל גבי.
הגוף שלי מלא בכוויות שרק הולכות ושורפות לי יותר ויותר.
לא היה אחד שראה אותי היום ולא אמר שאני נראה כמו מת מהלך.
יצאתי ממבנה בית הספר, חשבתי שאולי אוויר צח וקר יצליח להקל על הכאבים בגופי.
הסתובבתי במדשאה בחוץ וחשבתי לעצמי. ניסיתי להיזכר ממתי אני מרגיש ככה, מתי התחיל כל הכאב המוזר הזה.
פתאום הרחתי ריח מוזר. ריח שלא הרחתי מעולם בדרך הזאת.
הריח הזה הוליך אותי מבלי יכולת לשלוט ברגליי כמו ילד שמריח עוגת שוקולד שנאפית בתנור.
אני מגיע אל מקור הריח הממכר וכל מה שאני רואה למולי זו נערה.
ככל הנראה תלמידה בבית הספר, נראית בשכבות הנמוכות יותר.
היא יושבת על הרצפה, רכונה.
אני מביט סביבי, מנסה להבין למה מקור הריח מצביע עליה. התקרבתי אליה, שמעתי אותה בוכה.
"את בסדר?" שאלתי בהיסוס.
היא הרימה אליי מבט אטום אבל גם מבוהל. העיניים שלה היו נפוחות וחיוורות. היא רעדה והיה נראה שהיא תחת השפעה של סמים.
"אני לא יודעת. הוא הכריח אותי להישאר כאן עד שהוא יגיד לי אחרת."
"מי אמר לך את זה?" התכופפתי אליה.
"אני לא יודעת. הוא אמר לי להישאר כאן." היא חזרה על דבריה. זה היה נראה כאילו היא בסוג של טרנס.
"בואי," הושטתי לה את ידי כדי שתקום.
היא הושיטה לי כף יד קטנה ולבנה, עם זכוכית גדולה נעוצה בתוכה ודם זורם ללא הפסקה. הבטתי ארוכות ביד שלה. העיניים שלי עוקבות בהפנוט אחרי טיפות הדם שזולגות באיטיות מכאיבה מהחתך.
כל החושים שלי זועקים לי משהו ואני לא מצליח להבין מה הם מנסים להגיד.
הרגשתי דחף בלתי מוסבר להריח את הדם. קירבתי את ידה אל פניי ושאפתי לתוכי את ריח הדם הטרי.
היא הביטה בי במבט מבולבל. מאמין שגם אני הייתי מביט בעצמי ככה אם רק הייתי בשליטה על מה שקורה לי.
מבלי לחשוב הוצאתי את הזכוכית שנעוצה בכף ידה. הדם השפריץ וזרם בקצב מהיר יותר אל מחוץ לחתך העמוק.
אני מרגיש כאילו אני נתון תחת השפעה כלשהי שמפעילה את הגוף שלי.
כשאני בכלל לא טורח לעצור את הפעולה, הלשון שלי התקרבה אל ידה.
העברתי את לשוני על דמה הזולג.
הטעם המתכתי של הדם התמזג ועינג את בלוטות הטעם שעל לשון שלי ויצר מעדן עבורי.
באותו רגע המחשבה שלי מתאפסת וכל מה שעובר לי בראש זה שאני רוצה את זה, ואני רוצה מזה כמה שיותר וכמה שיותר מהר.

~נקודת מבט כללית~
ליאם שתה מדמה של הבחורה. טיפות הדם זולגות בקצב מסחרר אל גרונו של ליאם והוא מתחיל להסתער על כל טיפת דם שזלגה ממנה.
לפתע ליאם ניתק את פניו מידה. הוא קם בבהלה כשהבין מה עשה.
היא התעוררה מהקיפאון שהיה לה וקמה מיד אחריו.
ההרגשה שלו הייתה טובה אחרי ימים של סבל מתמשך.
סוף סוף הוא הרגיש שהגוף שלו מתחזק, שפחות כואב לו. הוא הרגיש שהכוויות ששרפו לו וצרבו את עורו בחוזקה עד עכשיו כבר לא מפריעות לו.
הוא הביט בה שוב ארוכות. התאווה גוברת עליו.
בתוך שניות, הגוף של ליאם הבין מה הוא צריך.
הוא הוציא את ניביו, מבלי שידע איך לשלוט עליהן ונעץ אותן בצווארה של הנערה המפוחדת.
היא החלה לצרוח בכל כוחותיה, תוך כדי שהוא תופס אותה בחוזקה ומנסה למנוע ממנה לזוז להפריע לו לשאוב את דמה.
זאין ליאן והארי שהיו במרחק לא רב מהם עצרו את הריב שלהם בעקבות הצעקה.
ליאן ניסתה לזהות מאיפה הצעקה נשמעה.
היא הביטה לכיוון המגרש וראתה את ליאם ואת הבחורה.
ליאם התפרע על צווארה שלה. הוא קרע כל וריד שרק היה לה בצוואר. את העורק הראשי הוא פצע ושתה ממנו בעינוג.
"ליאם!" ליאן צעקה ורצה אליו. ליאם שמע את הצעקה ועצר את עצמו.
הוא ניתק את עצמו מצווארה של הבחורה כשכל החלק התחתון של פיו מלא בדם.
הדם זלג משפתיו בקצב. הוא שחרר את אחיזתו מהבחורה והיא נשמטה ארצה.
"מה קרה לי?" הוא שאל ונגע בשפתיו. הוא הביט בדם שעל ידו. הוא לא יכל להאמין שהוא גרם לזה. הוא לא יכל להאמין שהוא נהפך למפלצת הזו.
הוא הביט בבחורה המדממת בהלם "זה אני עשיתי את זה?" הוא שאל את ליאן שנעמדה מולו מתנשפת, מביטה במה שקרה לנערה ששוכבת מולה.
ליאם איבד את האחיזה בקרקע ונפל על ברכיו. הכאב היה קשה מנשוא.
זאין והארי התקרבו למקרה. הארי חיוך חיוך שבע רצון. זאין גם הביט בהלם בסיטואציה.
ליאן ראתה שבית החזה של הבחורה עולה ויורד. היא חיה. היא נושמת
"אני לא מאמין ליאן." הוא אמר. הדמעות עלו אט אט במעלה ארובת העין שלו.
ליאן התיישבה על ברכיה על ידו וחיבקה אותו. הוא בכה את תוכה.
הוא לא יכל לשאת את זה שהוא גרם לדבר הזה לקרות.
"אתה תהיה בסדר," ליאן לחשה לאוזנו של ליאם.
"אפשר להפסיק עם הדביקות הזו?" הארי אמר וגלגל את עיניו. "אני בדיוק הייתי באמצע לכסח לזאין את הצורה." ליאם הרים את מבטו אל עבר הקול. הוא זיהה אותו. הוא זיהה אותו טוב מדיי.
"אתה!" הוא אמר והישיר את מבטו הרצחני אל עבר הארי. "אתה הפכת אותי למפלצת הזו!" הוא צרח עליו. אצבעותיו של ליאם התכווצו לאגרוף. קמתי אני מיד. צפיתי כאן קרב לא נעים בכלל.
"בכבודי ובעצמי." הוא אמר וחייך חיוך מתגרה.
"ליאם, עזוב. זה לא שווה את זה." אמרתי וחסמתי את דרכו של ליאם מלרצות להתקרב אל הארי.
"למה הפכת אותי לדבר הזה?!" הוא שאג לעברו שוב. ליאן התפללה בליבה שלא יתפתח מזה דבר שהיא לא רוצה שיקרה. היא ראתה כבר על פניו של ליאם למה הארי הזה מסוגל. היא ידעה שהוא לא חלש- בלשון המעטה.
"את האמת? פשוט שיעמם לי." הוא אמר והביט בציפורניו כמשועמם כרגע.
"אתה עוד תשלם על זה! אני נשבע לך!" ליאם סינן בין שיניו. הוא נעל את לסתו בזעם.
"אתה בטוח? נראה שיש פה רק אחד שמשלם את המחיר." הוא חייך בהתגרות שוב.
"בן זונה!" ליאם צעק ובא להתקרב אליו אבל ליאן חסמה אותו שוב בגופה.
את הארי נראה שהאיומים לא הרתיעו אותו. לא היה לו אכפת בשום צורה.
"אין לך מושג איזה טובה עשיתי לך כשנשכתי אותך!" הארי צעק לעברו. "אתה עוד תודה לי." הוא אמר.
"הדבר היחידי שאני אעשה זה להרוג אותך!" ליאם שלח אליו מבט ארסי.
"אני רוצה לראות אותך," הארי אמר.
"אני עוד אגרום לך להתחרט על זה! אתה עוד תראה." הדבר היחידי שמונע ממנו להתפרץ ולטרוף את הארי כמו חיה זה העובדה שליאן חוסמת אותו בגופו.
"תגרום לי," הארי אמר במבט מלא התגרות ונחישות. הוא היה מוכן לגמרי לקרב הזה. "במקום לעמוד שם מאחורי הבחורה הזאת. בוא תראה לי מה אתה שווה." הארי אמר וחבט על חזהו- מוכן ללכת איתו מכות עד מוות.
ליאם עקף את ליאן והתקרב אליו. הוא התנשף בכבדות כדי לאזן את הכעס העצום שהתחולל בו.
ליאן רצה ונעמדה שוב מלפני ליאם, דוחפת אותו אחורה בעזרת ידיה שמונחות על חזהו. היא דוחפת אותו בכל כוחותיה המועטים.
ההדיפה של ליאן גרמה לליאם להחליט להישאר במקומו.
הוא אסף את אצבעותיו לאגרופים והחזיק את עצמו.
"דיי כבר הארי. אתה יודע שהוא יותר חזק ממך עכשיו!" זאין אמר והדף את הארי אחורנית.
"קדימה, בואו נראה אותך מתקרב אליי!" הארי אמר ושחרר את אחיזתו של זאין מעליו. הוא היה נחוש לקרוע לו את האיברים לגזרים.
הארי הוא חם מזג. הוא יכול להידלק בשניות. הוא חי מהאקשן הזה.
"לא, ליאם!" אמרה ליאן ונעמדה מולו. "אתה מספיק חזק כדי להתגבר."
"כן. כדאי שאני אפסיק. אתה חזק עכשיו." הארי חיקה את קולה של ליאן בבכיינות. זה רק חימם את ליאם יותר.
"הארי למה שלא תלך? השגת את מבוקשך." זאין אמר וסימן לו להפסיק עם העיניים.
"אפילו לא התחלתי להשיג את מה שאני צריך. תאמין לי." הוא אמר והעביר את מבטו לליאן.
"ליאם תסתכל עליי," ליאן התעלמה לחלוטין ממה שהארי אמר והתרכזה רק בלעזור ולהשפיע על ליאם.
ליאם המשיך להסתכל על הארי במבט ישיר מבלי למצמץ. "ליאם," היא חזרה שוב והזיזה את פניו כדי שיביט בה, אל תוך עיניה.
~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
"ליאם, תתגבר על זה. בבקשה, בשבילי." אמרתי.
"אפשר להפסיק עם כל הדביקות הזו ולהתחיל מכות?" הארי אמר והתקרב אל ליאם במהירות. הוא לא חיכה למענה והדביק אותו לקיר. הוא החדיר את ידו אל תוך בית החזה של ליאם. הדם ניתז באוויר. אני חשבתי שאני עומדת להתעלף. ניסיתי להתקרב אך זאין תפס אותי. ראיתי את פניו של ליאם מתחילות להחוויר. הוא תפס את ליבו של ליאם. "אני גדול ממך ב-500 שנה. אני מהיר יותר, חזק יותר וחכם יותר, מה שאומר שאתה ילדון בגיל הטיפש-עשרה בשבילי. אני מציע לך לא לאיים עליי יותר. אף פעם." הוא אמר. כשליאם כבר כמעט נשם את הנשימות האחרונות והארי הוציא את ידו מגופו של ליאם ונעלם.