האח החורג המפורסם שלי עונה 2 פרק 16 חלק 10

יכולתי לראות שהיא יצאה מהחדר ובאה לכיווני, כבר יותר מעוררת.
״רגע. אתה לבוש ככה לאן אתה הולך?״ הו לא הנה זה מתחיל.
**נקודת המבט של עדן**
״אה, אממ, זה פשוט סיימון קבע ראיון ואני צריך ללכת אליו״ הוא אמר. העיניים של שאר הבנים הופנו אלינו. אבל הוא הבטיח שנהיה ביחד וננצל כל שנייה ביחד בחופש הזה.
״אבל למה? הוא ידע שאתה בחופש..״ אמרתי לו כמובן מאליו.
״זה פשוט יצא ככה, הוא לא עשה בכוונה אבל הריאיון הזה הוא פרסום טוב לאלבום החדש שלנו״ הוא אמר, כל היום עבודה עבודה עבודה ועבודה.
״אתה הבטחת שלא יהיה לך כלום. שאלה יהיו כמה ימים חופשיים״ התעצבנתי. כן כן התעצבנתי. אלה אמורים להיות ימים בלי שום ראיונות ולא אכפת לי כמה הם חשובים , שום פוטושוטים וכל הפאקינג דברים האלה. הבנים האחרים כבר היו במצב דומם.
״את עושה מזה עניין כאילו אני נוסע לשבוע ומשאיר אותך לבד״ הוא אמר, לוקח את ידי וגורר אותי לקומה העליונה. הוא לא רצה שהבנים יהיו נוכחים ב׳שיחה׳ המטומטמת הזאת.
״עדיין, אני חושבת שזה לא אמור להיות ככה״
״אבל זאת העבודה שלי ואת יודעת את זה, אנחנו שרדנו כמה דברים כאלה ובגלל ראיון אחד מזוין אז זה ייגמר?״
״אם זה ממש מעצבן אותי אז כן״ אמרתי בכעס, כבר צועקת.
״לא הכול הולך לפי מה שאת רוצה, העבודה שלי, זה לא בחירה שלי, יש בה דברים לא צפויים. אנחנו מדברים רק על ראיון אחד זה לא שמטיסים אותי לשבוע. הפעם ממש הגזמת.״ הוא צעק והעיניים של הבנים הופנו אלינו מלמטה, הרגשתי את הדמעות עולות לי מהגרון.
״אני חושבת שזה לא אמור להיות ככה״ אמרתי, העיניים שלי כבר ניהיו אדומות, הדמעות עמדו בפתח.
״תחשבי מה שבא לך. לי נמאס״ הוא אמר נושף בכבדות ומרים את ידיו כחף מפשע וירד במדרגות לכיוון הדלת . עוזב באמצע השיחה שלנו.
״חתיכת פאקינג מפגר אל תלך באמצע השיחה״ צעקתי בכול כוחותיי מלמעלה. הוא לא יעזוב באמצע השיחה. הדמעות, כבר ירדו.
״מה קרה היא במחזור?״ לואי אמר מלמטה צוחק. זה בהחלט לא הזמן המתאים להתבדחויות. חבל.
״סתום כבר לואי ואל תתערב״ ניסיתי להיות נחמדה כי יכולתי גם לקלל אותו במצב שלי עכשיו.
״אני דיי בטוח שאני ילד גדול ואני יעשה מה שאני רוצה גם אם זה אומר ללכת באמצע ריב מזוין על ראיון, אני פשוט לא מאמין שאת פאקינג עושה את זה״ נייל צעק מלמטה וטרק את דלת הבית. הם הלכו משאירים אותי לבד. הוא ממש עיצבן אותי, והוא הולך לקבל על זה. הדמעות כבר זרמו, קיללנו כל כך הרבה. אני מרגישה כל כך רע שגרמתי לו ללכת לראיון בהרגשה כזאת. אבל מצד שני, אני צודקת.
הלכתי לחדר שלנו ומעלתי אותו נשכבת על המיטה ופורצת בבכי הכי חזק שלי בחיים. לא חשבתי על כלום . פשוט בכיתי את נשמתי. זה תוצרת מהזמן האחרון, אני פשוט חזקה מידי, אני צריכה להשתחרר ולבכות לפעמים.
ולחשוב שאם לא נשלים עד מחר, אני לא יודעת איך נמשיך את כל תהליך הבית.
הלכתי במהירות לחדר האמבטיה שבחדר שלנו, פתחתי את ברז המים הקרים ושטפתי את פניי. זה לא שהמים באמת עוזרים, זה פשוט מצנן. לקחתי כמה נשימות עמוקות, זה סתם ריב קטן, אנחנו הולכים להשלים.. אני חושבת.
**
*נקודת מבט של נייל*
טרקתי את הדלת בחוזקה והלכתי במהירות לוואן שחיכה לנו בחוץ כל עוד הפאפרצי לא גילו אותנו.
הארי נעל את הבית, וחיכיתי לשאר הבנים. רתחתי מכעס, הפעם היא באמת הגזימה, היא יודעת את היתרונות והחסרונות בעבודה שלי, וזה סך הכול ראיון זה לא שמטיסים אותי לשבוע, אני חוזר עוד שעתיים!, הפעם היא באמת עצבנה אותי.
פתחתי את דלת הוואן ונכנסתי לשורה שמאחורה כרגיל וליאם ליידי. בשורה הראשונה ישבו זאיין לואי והארי. הרגשתי את המבטים שלהם עליי.
"למה אתם כולכם מסתכלים עליי?" שאלתי אותם בטון כועס, לא התכוונתי שזה יישמע ככה.
"רואים שאתה כועס, למה רבתם?" לואי שאל.
"סתם על משהו מטומטם.."
"זה לא נראה מטומטם, עדן בכתה וצעקתם אחד על השני.." ליאם אמר.
"זה כלו-" התחלתי אבל ליאם קטע אותי.
"אנחנו יודעים שקרה משהו אל תתחמק, ברגע שתרצה להגיד לנו אנחנו כאן חבר" זאיין אמר וליאם כרך את זרועו סביב כתפי, הנחתי את ראשי על כתפו [הערת הכותבת: אווו ניאם מומנט]. הם החברים הכי טובים שיש, לא יכולתי לבקש יותר. הנהנתי להם וחייכתי מעט. הריב הזה הוריד אותי לגמרי עכשיו. אני לא במיטבי לריאיון. אבל אני חייב זה לא כאילו יש לי ברירה.