האח החורג המפורסם שלי עונה 2 פרק 19.

**יום שלישי-נקודת מבט של נייל

״היא פאקינג נישקה מישהו ולא אמרה לי, ולא אכפת לי אם זה בגללו, היא הייתה אמורה לספר, זה היה חוסך את כל הפיצוץ הזה, אני לא רוצה לדבר על זה כל כך, פשוט באתי לכאן לכמה ימים, אני צריך מרחב״ נאנחתי נזכר בריב שלנו, העובדה שהשארתי אותה חולה הורגת אותי כי בסופו של דבר אני אוהב אותה רק אני לא בטוח כל כך אם היא אוהבת אותי ברמה שאני אוהב אותה.

״אני אתקשר לבדוק מה איתה״ הארי קם במהירות וחייג אל עדן בזמן שאני עליתי לחדר ומלמלתי לבנים שייקראו לי שהננדוס מגיע, למרות שאין לי תאבון.
התרסקתי על המיטה חסר כוחות, אני כל כך אוהב אותה, אני משתף אותה בהכול, מה אין לנו? יש לנו בית, אנחנו היינו אמורים להיות בשבועיים האלה בלתי נפרדים, להתנשק כל יום, בחיים לא התחרפנתי כל כך, היא פאקינג נישקה מישהו אחר, פעם ראשונה מזה ארבע שנים היא נישקה מישהו אחר שהוא לא אני.

**יום שלישי 19:06-נקודת מבט של עדן

סיפרתי להיילי (אחותי) את כל מה שקרה, ישבנו אחת מול השנייה בישיבה מזרחית על המיטה שלי ושל נייל, התחלתי לבכות שוב והוצאתי טישו מנגבת את דמעותיי וזורקת אותו לערמת הטישואים על הרצפה. "אל תבכי" היא אמרה לי וחיבקה אותי, חיבקתי אותה בחזרה "אני כל כך שמחה שיש לי אותך, אני אוהבת אותך" אמרתי לה "גם אני אוהבת אותך" היא מלמלה אל החיבוק.

"הממ הבאת איתך תיק של בגדים לכמה ימים? את בטוחה שזה בסדר?" שיניתי נושא והתנתקנו מהחיבוק, היא הנהנה "כן עדן כן" היא אמרה בציניות וצחקקה "אני שמחה לישון כאן" היא המשיכה כשהיא ירדה מהמיטה ונעמדה "חוץ מזה שיש חופשת בגרויות והבגרות הבאה שלי עוד שבועיים, אז יש לי כמה ימים אבל אני אצטרך ללמוד כאן גם" היא אמרה כשהיא מעיפה אל המיטה את הפלאפון שלה, הנהנתי במהירות והיא התיישבה שוב.

"עכשיו אנחנו נבדוק את מצב ההודעות שלי" היא מלמלה לעצמה וקפצה על המיטה "אני אלך להתקלח, אני מקווה שאני אתרענן קצת" אמרתי במהירות וקמתי מהמיטה מתהלכת על רגליי שנעשו כבדות יותר מרגע לרגע ונכנסת לאמבטיה.

פשטתי את הבגדים שלי מעליי והנחתי אותם בתוך סל הכביסה, נעלתי את דלת האמבטיה ונכנסתי אל תוך המים חמימים, הזרם היה חם מעליי, תמיד אהבתי מקלחות חמות, בעיקר עם נייל.. זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות, אבל הוא לא כאן בשביל זה בזכות האגו שלי. אני שונאת את עצמי. אני לא יודעת מתי הוא יחזור ואם בכלל. אני מעדיפה לתת לו כמה ימים של מרחב, אם הוא ירצה הוא יחזור.. ואני מקווה.

-כעבור יום-
**יום רביעי 13:53-נקודת המבט של נייל

"אתה פשוט דפוק" הארי אמר לי, אוקיי זה היה דיי מפתיע, הוא נכנס בדיוק עכשיו אחרי שהוא הודיע שהוא הולך לדבר עם עדן.
אנחנו יושבים בחדר משחקים בבית של הבנים, משחקים בפיפא והוא פתאום פורץ.
הרמתי את עיניי מהמשחק,
"ואתה אומר את זה כי..?"
"היא מרגישה גרוע, היא אפילו לא דיברה איתי שתי דקות לפני שהיא הקיאה והעבירה אותי להיילי שאיתה בבית למזלך, היא לא מרגישה טוב בכלל" זה גורם לי לצביטה קטנה בלב, היא לא מרגישה טוב ואני אמור להיות זה שדואג לה, אבל זה לא קורה, היא פגעה בי.. חשבתי שאנחנו מספרים הכל אחד לשנייה.

"מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה? כן אני מרגיש גרוע שעזבתי אותה ככה אבל היא פגעה בי, אתה לא תוכל להבין את מה שהולך לי בראש" גלגלתי עיניים וחזרתי למשחק עם לואי. אין לי ראש עכשיו לדבר על זה. הוא במילא לא יבין.

**נקודת מבט של עדן

הבנים התקשרו אליי, לבדוק מה איתי כי הם ידעו שאני חולה, הם אמרו לי שנייל אצלם, החלטתי לתת לו מרחב. לגבי העבודה, לקחתי חופש עד יום רביעי הבא, כדי שאני אראה מה מצבי, אם אני ארגיש טוב אני אחזור.
עכשיו אני יושבת ואוכלת המון, דיי מוזר בשבילי כי אני בדרך כלל לא אוכלת הרבה, בטח זה חלק מהמחלה.

**21:00

והנה, אני שוב מקיאה, כבר כמה ימים שאני לא מרגישה טוב, ההרגשה של זה דוחה, אני צריכה את נייל לידי שיגיד לי שזה יעבור בעוד כמה ימים והכול יהיה פשוט בסדר. שלא תבינו אותי לא נכון, זה ממש נהדר שאחותי כאן ועוזרת לי בעיקר עכשיו, פשוט נייל זה נייל, הוא מכיר אותי אפילו יותר טוב מאמא שלי, הוא יודע מה כן ומה לא, הוא יודע בדיוק מה לעשות שאין לי מצב רוח; לחבק ולא לשחרר.

״לעזאזל היילי תעזבי את התוכנית המפגרת שלך ותדאגי לי״ צעקתי לה ונשענתי על קיר האמבטיה בתסכול.

״קודם כל קוראים לתוכנית אחוזת דאונטון והיא לא-״ קטעתי אותה, אין לי כוח לזיבולי שכל ״לא מעניין אותי״ השבתי בשעמום, ״אני כאן לא מרגישה טוב ואת ככה נוטשת?״ שאלתי אותה חלושות, היא התיישבה ליידי ״אני מצטערת זה רק התוכנית, היא כל כך מותחת״ היא הדגימה לי סצנה מהסדרה, ״כן היילי נועדת להיות שחקנית״ אמרתי בציניות וצחקתי, ״נכון? אני ודן (שחקן בסדרה) פשוט נועדנו זה לזו״ היא גרמה לי לצחוק, עד שכאב ראש תקף אותי שוב.

היא התיישבה על שיש הכיור בזמן שתמכתי בראשי עם ידי.
״אולי… את בהריון?״ היילי שאלה, הרמתי את ראשי במהירות לכיוונה. לא עלתה בדעתי אפילו מחשבה כזאת, אבל לא נראה לי.

״מה..? לא, אני לא חושבת, את סתם רוצה אחיין״ אמרתי לה וצחקתי, היא צחקה גם.
״חם לי כאן״ מלמלתי ויצאתי מהאמבטיה, התיישבתי על המיטה, היילי רצה ונשכבה.

״עכשיו ברצינות, מתי קיבלת פעם אחרונה מחזור?״ שאלה דיי מתחכמת, אני באמת לא זוכרת מתי פעם האחרונה שקיבלתי.
״הממ, אני לא רושמת או משהו, אבל לא קיבלתי בזמן האחרון.. אולי הוא סתם מאחר?״ הצעתי רעיון בבלבול. מה שמזכיר לי שלא קיבלתי בחודש שעבר.
אני? הריון? זה פשוט מה אחד גדול! אני לא חושבת שאני מוכנה בכלל!
״תסמין אחד״ היא מלמלה לעצמה והרימה אצבע אחת.

״אני לא רוצה לשאול את זה כל כך, אבל זה חלק מזה.. אז בזמן האחרון את ונייל שכבתם הרבה?״ היא שאלה ועשתה פרצוף גועלי.
״היי, ממתי את יודעת את זה?״ צחקקתי וזרקתי עליה כרית.
״ממתי שאני כבר בת שש עשרה, דא!״ היא נתנה לי מבט שואל.
״כן״ אמרתי בפשטות והסמקתי, בכל זאת, אחותי, חיי האהבה שלי, לא חברים.
״תסמין שני״ היא מלמלה והרימה עוד אצבע.
״נו אז מה אם שכבנו הרבה זה לא אומר כלום..״
״כן זה כן, אם הייתה בטעות פשלה קטנה מצד נייל ואת לא לקחת גלולות אז, זה החלק הגדול כאן״ היא אמרה, צחקתי מאמירת ה׳פשלה הקטנה׳ אני מופתעת מהידע של הבת שש עשרה הזאת.
״אני בדרך כלל לוקחת״ השבתי לה, ״אבל בעיקרון אני דיי סומכת על נייל, אם אני לא בטוחה אני לוקחת בבוקר אחרי״ המשכתי כשבחילה הסתובבה בבטני, נשכבתי במיטה ובהיתי בתקרה.
חשבתי קצת, אולי אני באמת בהריון..?

״וכל התופעות האלה.. עדן, ממתי יש בחילות וסחרחורות כמה ימים רצוף?.. אני חושבת שלטובתך נלך עכשיו לקנות בדיקת הריון״ היא מלמלה כשהיא נעמדה, ״אני מוכנה, תתלבשי״ היא פקדה עליי, נכנסתי לחדר הארונות ושמתי עליי; חולצה נופלת של מיני מאוס וג׳ינס קצר, שמתי סופרה במהירות ועשיתי ברישול צמה לצד.
״בואי נלך״ גלגלתי עיניים, וירדתי למטה, לקחתי את התיק שלי והכנסתי בתוכו את האייפון, מפתחות לבית וארנק בעוד שבאתי לקחת את המפתחות של הריינג' שמתי לב שהם אינם, זה אומר שנייל לקח אותה.
לקחתי את המפתחות של הריינג׳ השנייה בידי.
היילי עמדה צמודה לטלוויזיה בסלון, בוהה בתוכנית שלה, משכתי אותה, ״בואי כבר״

**נקודת מבט של נייל

אני כל כך רגשני ופגוע בכמה ימים האלה, אני קופץ על כל אחד שמתחיל למלמל משהו עליי, הם דיי מנסים לשכנע אותי לחזור, הם לא מבינים שאני צריך את המרחב שלי ואני לא יכול בשנייה אחת לעכל את זה, אני צריך כמה ימים.

אני פגוע.. בסך הכול מאוד פגוע.
שכבתי לבדי בחדר 'שלי', ראיתי טלוויזיה, למרות שלא התעמקתי בה כל כך, הייתי כל כך עסוק בלחשוב למה היא עשתה את זה.
דפיקות הדלת מילאו את חלל החדר, ניחשתי שחברה לא תפריע לי כל כך עכשיו.

"כן?" שאלתי, מחכה למישהו שייכנס.
זאיין נכנס לחדר, רואה אותי שוכב על המיטה בצורה לא מובנת, רגל פה רגל ש.
"היי" הוא אמר, "אכפת לך אם נדבר קצת?" הוא שאל, הם דואגים לי בכמה ימים האלה אבל דיי לוחצים עליי לחזור. אולי לדבר עם זאיין ולהסביר לו ייתן להם רגע של חשיבה שהיא האשמה בחלק הזה כאן.
"לא, תיכנס" אמרתי לו, מתיישב על המיטה.

**יום חמישי 8:13

השעון המעורר צלצל, מעיר אותי למציאות הכואבת, המיטה שלי מכוסה טישואים מאתמול בלילה, לא הפסקתי לבכות, אני מתגעגעת אליו.
אתמול אני והיילי קנינו שתי בדיקות, למקרה שנרצה עוד וידוי, קמתי מוקדם כי צריך לעשות את הבדיקה עם ׳השתן של הבוקר׳ טמטום מוחלט. היילי ישנה בחדר שלה אצלנו, שמתי לב שהיא כבר עומדת לידי, בחיי הילדה יותר לחוצה ממני.

״בוקר טוב״ מלמלתי מסניפה את הריח שבחדר.
״בוקר טוב״ היא ענתה והסתכלה על החדר, כנראה שמה לב שהוא מלא בטישואים.
״אני הולכת להתקלח ולצחצח אז בינתיים את יכולה גם להתארגן, כי מיד אחר-כך אנחנו עושות את הבדיקה״

בוא נגיד שעכשיו נלחצתי, בחיים לא חשבתי שאני אגיע לרגע כזה; החדר שלי מכוסה טישואים, החבר שלי פחות או יותר כועס עליי מאוד ואני לא יודעת מה הולך בינינו, ויכול להיות שאני בהריון, ממש אחלה.