הארי ואני- עונה 2 פרק 5.. :)

פרק 5 .. :)

"מ..מה?" שאלתי אותן, במבט לא מבין. אני לא מאמינה שזה מה שהן חושבות שאני עשיתי לו. "אתן חושבות שאני בגדתי בו?"
"זה נראה הכי הגיוני.." נוי אמרה, ושילבה את ידיה. "הוא היה בחצי השנה הזאתי הכי פגוע, ואת התייחסת אליו הכי בחיוך, כאילו שלא קרה בינכם כלום .."
"מצטערת, אבל זה באמת נשמע הגיוני.. וחוץ מזה, את אפילו לא רוצה לספר מה קרה בינכם. אז זה נשמע ממש הגיוני שאת .."
"בוגדת בו?" אמרתי להן, ולא נתתי לדמעות לפרוץ החוצה. "אני לא מאמינה שאתן חושבות שאני יכולה לעשות את זה למישהו.."
"אז תגידי מה קרה ביינכם!" מאי אמרה, ואני קמתי מהספה בעצבים.
"אני לא רוצה לדבר על זה.." אמרתי להן, והן לא הפסיקו.
"אם את לא אומרת, כנראה שזה נכון.." מורן אמרה, ולא האמנתי שמורן תגיד את זה.
"אני לא מאמינה עליכן." אמרתי להן, די בעצב אפשר לומר. "אני לא מאמינה שאתן חושבות שאני כזאת."
"אני לא חושבת שאת כזאת." עדן אמרה, ובאמת שמתי לב שהיא לחשה להן שזה לא יפה להאשים אותי.
"תודה.." אמרתי לה, והיא חייכה אליי.
"בנות, אולי במקום להאשים אותה תבינו שיכול להיות שהיא לא רוצה לדבר על זה?" היא אמרה, והבנות לא כל כך השתכנעו. חזרתי למקומי על הספה, ופתחתי את פי, בכוונה לומר להן משהו. "הסיבה שאני והארי נפרדנו.." התחלתי לומר, והבנות היו מרותקות לדבריי. "היא בגלל שהוא בגד בי, באותו היום בבית החולים." סיפרתי את האמת, ולא ירדו לי כל כך הרבה דמעות. זמן עבר, התגברתי על זה.
"ולמה את לא בכית כל כך הרבה, והארי היה שבור?" אופיר שאלה, אך לא בהאשמה, אלא באמת בכוונה לשמוע.
"הוא אמר שזו הייתה טעות, אבל לא הסכמתי לסמוך עליו יותר.. פחדתי שהוא יפגע בי שוב. בשבוע הראשון פשוט ניסיתי למצוא פינה שקטה ומבודדת ולבכות, ואחר כך פתאום הלב שלי התקשה, ולא יכולתי להתאהב יותר. לא יכולתי להיפגע יותר. ולא יכולתי להרגיש יותר משהו.." אמרתי להן, והתחלתי לבכות.
[את הקטע הזה מצאתי ביומן שלי מכיתה ו', שרשמתי על מישהו שממש פגע בי, ורשמתי שם בדיוק" 'אחרי שהוא פגעתי, אני ממש לא יכולתי לסבול יותר את הפגיעות האלה. הלב שלי הפך לקשה יותר, ולא יכולתי להתאה יותר. או להיפגע ממישהו, או להרגיש משהו..' ופשוט שדרגתי את זה.]
"אני מצטערת.. לא ידעתי.." מורן אמרה לי, ורצה אליי כדי לחבק אותי. עדן רצה להביא לי טישו, כי הדמעות גברו וגברו. הבנות באו לחבק אותי, והן ביקשו סליחה. כמובן שסלחתי, כי הן חברות שלי. וגם הן טועות לפעמים. אבל למה אני מרגישה פראיירית פתאום?

*נקודת המבט של הארי*
"לואי, אני לא יכול עם זה.." אמרתי ללואי בטלפון, ונשכבתי על המיטה.
"מה קרה? זה בגללה?" הוא שאל אותי, נשמע לא מופתע בכלל. "אם היא לא רוצה שתחזרו, כנראה שהיא לא מעוניינת בך יותר. יש כל כך הרבה בנות שהיו רוצות להיות חברות של 'הארי סטיילס'.."
"אבל, אני אוהב אותה." נכנסתי לו למילים, והתחלתי לבכות. "והיא בכלל לא יודעת את זה."
"תשכח ממנה, כמו שהיא שכחה ממך.." לואי אמר, ולא בדיוק הרגיע אותי.
"היא לא שכחה ממני. אני אומר לך." אמרתי לו בטלפון, והוא המשיך לנסות לשכנע אותי שזה אבוד.
"תעשה מה שבראש שלך, הארי.. אני בסך הכל לא רוצה שתיפגע, או שתפגע בה.." הוא אמר, לאחר נסיונות רבים לשכנע אותי שזה נגמר ביני לבינה.
"אני הבטחתי לה שאני אראה לה שאני בדיוק אותו הארי שהיא התאהבה בו לפניי חצי שנה." אמרתי לו, והלכתי לחדר המקלחת לנגב את דמעותיי. "וזה מה שאני אעשה." אמרתי לו, והוא אמר 'כל הכבוד' ו'אני תומך בך', וניתקנו את השיחה. אבל איך.. איך אני אוכיח את עצמי? איך זה יקרה??!?!
התקשרתי אליה, סתם לבדוק מה איתה. האמת היא שהתגעגעתי לשיחות שלנו, ורציתי לראות אם משהו השתנה.
"היי.." אמרתי לה, מחכה שהיא תענה לי.
"היי הארי, מה קורה?" היא אמרה, וחיוך התמלא על הפנים שלי.
"הכל מעולה,ואיתך?" שאלתי, הפעם בביטחון. שמתי לב שמאז הפרידה שלנו, הפכתי להיות פתאום ממש חסר ביטחון עם בנות. והיא דווקא התחילה לדבר הכי בביטחון ובחיוך.
"בסדר.. רצית משהו?" היא שאלה אותי, וגמגמתי קצת.
"ס..סתם..רציתי לבדוק איך את.." אמרתי לה, והיא צחקקה.
"אז אני בסדר גמור, הארי.."היא אמרה צוחקת, וצחקתי איתה גם. "בטוח שלא רצית משהו?"
"בטוח וחצי.. ביי!" אמרתי לה, והיא ניתקה את השיחה.
כמה שאני אוהב לשמוע את הקול שלה, הקול המתוק שלה, מדבר אליי.. כמה שהתגעגעתי לשמוע אותה צוחקת, לדעת שהיא מחייכת עכשיו, לדעת שהיא ואני סוף סוף מדברים. וכמה שחיכיתי לזה..
כן,אני אוהב אותה.. אני כבר לא מאוהב בה. אני פשוט אוהב אותה, כל כך.