ההימור – פרק 1.

המסיבה הייתה בעיצומה, המשקאות החלו להתגלגל על גבי בר העץ המלא והחזק, כל הנערים רקדו ושרו בזיופים קולניים ומחרישים אוזניים, האורות הצבעוניים האירו על טווי פניי וסינוורו אותי רק לרגע לפני שפשוט הפניתי אליהם גב ושתיתי בלגימה אחת את השוט.
עצמתי את עיניי והשענתי את מרפקיי על גבי הבר, אצבעותיי פרעו את שערי ותלתלים כהים נפלו על מצחי בייאוש, נשמתי עמוק ונסתי לשמור על קור רוח. לבי הלם בחוזקה, דמי בער בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים, ראשי הסתחרר וחשתי ששרפה בוערת בתוך תוכי ושוברת כל חלקיק וחלקיק בגופי. שחקתי בפירסינג שעל הגבה שלי לפני שהזמנתי עוד שוט. הברמן נראה במעט חושש לחלק לי עוד משקה כי אם להיות כנה, הרגשתי שפוך וקרוע לגמרי. אך כשחושבים על כך, אני בעצמי קרוע ושבור מבפנים, הנפש שלי מורעלת ודעתי משתבשת. ואם במעט מעמיקים, אני כלום. אני ריק. סתם ילד מפגר ודפוק חסר ערך שלא שווה דבר. כולם מחזיקים אותי בתור הגבר הרע של החבורה, אילו והם רק היו יודעים לרגע שהכול זה לא פחות ממשחק. אבל הם לא צריכים לדעת, איש אינו צריך לדעת. אפילו אני עדיין לא מוכן להשלים עם האמת שלי שמוסתרת מתחת לשקר הארור הזה, ואני לא יכול שלא להודות באמת בפני עצמי – אני מפחד.
אני מפחד שאני כבר אבדתי תקווה, שאני חסר אור, שאני אבוד לנצח בממלכה האפלה שלי. כל חיי אני רק בונה עוד ועוד חומות על מנת לא להתקרב לאיש באמת, איני מכיר דרך אחרת. אי אפשר לסמוך על אף אחד. אי אפשר לבטוח באיש. אי אפשר לתת את האמון יותר. זה נשבר והתנפנץ למליוני חלקיקים לעד עוד ממזמן. ולא משנה כמה אני מנסה לברוח זה תבוע בי, חרוט על האור, רודף את דעתי וגורם לקרקע לרעוד ולשמיים להיקרע מעליי כל פעם מחדש. לפעמים אני רוצה לצרוח ורק לרגע לברוח מהמציאות הזו, מהחיים האלו, מעצמי. אבל אני לא יכול. אני לבד במערכה.
"האז! בוא נגלגל עוד שוט!" קרא לעברי זאין וכרך את זרועו סביב שכמי בזמן שהזמין משקה לשנינו על חשבונו.
הנהנתי, "כן, למה לא?"
הוא הגיש לי את המוחיטו אבטיח והשקנו לשנייה בלי שום ציפיות, כי אין טעם לצפות. בחיים האמתיים אתה לא מתאהב באמת, אתה לא מוצא משפחה טובה, במציאות שלי הכול נהרס.
"אתה יודע, ג'סיקה כאן". צעק זאין לאוזני.
גלגלתי את עיניי, שוב פעם ג'סיקה הזו. התאמת שאני אף פעם לא הבנתי מה הוא מוצא בה. היא די מוזרה ובכלל לא הטעם שלי, אבל אם זה מה שזאין רוצה, מי אני שיעצור אותו מלהיות מאושר? "ואיך הפעם היא דחתה אותך?" גחכתי.
הוא חבט בראשי, "לא נחמד" קרא. "עדיין לא נסתי, אבל אתה תראה, היא עוד תודה שהיא מחבבת אותי. יום אחד".
"יום אחד.." גיחכתי. "היום הזה אמור להגיע בקרוב או שיש לנו עוד חצי שנה לחכות?"
זאין שילב את ידיו על גבי בית החזה שלו וזקף גבה, "זה יקרה בקרוב, אני אומר לך. היא על סף שבירה".
הנהנתי, "כן, בהצלחה עם זה".
הוא פרע את שערי, "ומה אתך? מי בת המזל הלילה?"
משכתי בכתפיי ובלעתי את רוקי, "אני לא יודע. אני לא ממש מצאתי לעצמי משהי בינתיים".
אני מניאק. אני מניאק מושלם ואני מודה בזה. אבל מעולם לא באמת למדו אותי, העניקו לי או הראו לי מה זו אהבה. לעולם לא חוויתי דבר כזה. איני בכלל מאמין בדבר המטופש הזה! 'אהבה', מה בכלל ההגדרה שלה? מדוע אנשים רואים בה כדבר כה מושך ונחשק? מדוע אנשים כה זקוקים ונואשים לה? איך בכלל הם מוצאים אותה? איך יודעים שזה פשוט.. זה?
אני חושב שאהבה זה מבין הדברים שאני לעולם לא אבין. וגם באופן כללי, אני חבילה כבדה מידי. אני לא יכול להתחייב באמת וגם אין לי כוח, איני גבר שמוכן להשקיע, איני גבר של לבבות ופרחים, אני פשוט דופק וממשיך הלאה. פשוט.
"הבחורה עם השיער האדום לא הורידה ממך את העיניים, והיא די שווה". זאין סימן בראשו לעבר בחורה מפותחת למדי, שערה היה אדום בוהק ועיניה היו כחולות, היא נראתה טוב. בזה אין מה להתווכח. חייכתי לעברה והיא שלחה אליי בחזרה נפנוף והתקדמה אליי.
"בהצלחה חבר" זאין חבט בשריר שלי והלך משם, כנראה לרדוף אחרי ג'סיקה שוב פעם.
גלגלתי את עיניי וגמרתי את המוחיטו הצורב כשריפה שלי בעוד לגימה אחת אחרונה וכשהנחתי את הכוס על הבר היא נעמדה ממולי והתיישבה לצדי, מתקרבת אליי במקצת ומנסה בכוח להבליט את החזה שלה. הבלעתי חיוך, זה הולך להיות קל.
"שלום" היא חייכה אליי, "קוראים לי שרלוט, ולך?" היא קרצה.
העברתי יד בשערי, "הארי. הארי סטיילס"
היא הנהנה, "אז, הארי, אתה מתכוון להזמין אותי לרקוד בקרוב?"
"אני לא יודע לרקוד" פלטתי בלי רגש בקול קשה.
היא נחרה נחירת בוז, "אז אני אלמד אותך" פיה התקרב לאוזני בעת שידה הימנית לחצה על הירך שלי, אצבעותיה טיילו לעבר המפשעה שלי, זה לא הדליק אותי ממש. "ואני יכולה ללמד אותך עוד כמה דברים"
"אני אשמח, אשתדל להיות תלמיד טוב" כרככתי את זרועי סביב שכמה. "רוצה להתחפף מכאן?"
היא גחכה, "אם זה אתך".
"יש לך חבר?" שאלתי.
היא סמנה בראשה לשלילה, "לא, אבל אולי בקרוב.." שפתיה שפשפו את זווית פי בעת שאצבעותיי החלו לשחק בשערי, עיניי נקרעו לרווחה ודחפתי אותה ממני במקצת, לא. בבקשה. לא!
"אז זה יהיה אתי" אמרתי בקול מתוח.
היא הנהנה במעט מבולבלת ומוכת הלם, "אבל.. אני גם אשמח להכיר אותך לפני, מקרוב".
"חשבתי שנשים יכולות לעשות שתי פעולות בו זמנית" הבלעתי חיוך ושחקתי בכוס הריקה שלי בידי הפנויה.
היא הנהנה, "אבל גברים?"
"סובלים בשקט" פלטתי בקול יבש, אלו והייתה מבינה רק לרגע את הכפל שבמשפט.
היא צחקקה, "אני מחבבת אותך" מלמלה, היא לא הבינה. כמו כל אחת.
"כן, תודה" מלמלתי, "אז שנלך?" התרוממתי מהכיסא וחטפתי את המעיל השחור שלי.
היא הנהנה וסדרה את החצאית הקצרה שלה שחשפה קצת את הישבן שלה, לקקתי את שפתי העליונה, זה אולי יגרום לי לשכוח מדבר או שניים. אבל זה רק ללילה. זה רק למשך שעה לפחות לפני שהיא תלך, ואז אני אחזור לסיוט, לאימה ולפחד שלופתים אותי, שלעולם לא יתרפאו, הם אמתיים מידי, מוחשיים מידי, עמוקים מידי.
לפתע גבר שהיה בערך בגובה שלי וגם היה מקועקע לא פחות ממני משך בידה וכרך את זרועו סביב אגנה ושלח אליי מבט רצחני כמסמן את השטח שלו, מה לעזאזל? "אל תיגע בחברה שלי, מי אתה?!"
עיניי נקרעו לרווחה, היא תפוסה? אני לעולם לא ייצא עם בחורה תפוסה. יש לי לפחות טיפת כבוד ושפיות למרות הכול! "המה שלה?!"
"החבר שלה, בדיוק כמו ששמעת עילג, עכשיו..-"
לפתע שרלוט התערבה ונעמדה ביני לבינו, "ג'יק! תפסיק! זה נגמר ביני לבינך, הכול נגמר, אני לא רוצה להיות אתך יותר!"
הוא אחז בידיה בחוזקה, עצמתי את עיניי, יותר מידי חזק. "את תסתמי את הפה המחורבן שלך ותקשיבי לי!" הוא צעק עליה.
היא השפילה את ראשה ודמעה בוגדנית זלגה מעניה, "עזוב אותי. אני לא אוהבת אותך יותר".
"מאוחר מידי מטומטמת, את שלי!" הוא משך אותה קרוב אליו, "ואת לעולם לא תלכי ככה מאחורי הגב שלי! ועוד עם החרא הקטן הזה?! מי את חושבת שאת?!"
"אתה פוגע בי!" היא נסתה להיאבק בו.
הוא סתר לה גורם לה ליפול על הרצפה, סתירה חזקה ששמעו, "את לעולם לא תלכי מאחורי הגב שלי! ואת לעולם לא תכנסי לעניינים הפרטיים שלי! שומעת?!" הוא ירק.
זהו זה, זה הסוף. אני לא יכול לראות זאת ולא להתערב. גבר לא מכה אישה. איזה גבר בכלל עושה זאת?!
"אתה לא תרים יד על אישה יותר בחיים שלך!" צעקתי עליו וחבטתי את אגרופי בלסת התחתונה שלו גורם לו ליפול לאחור, התיישבתי מעליו וחבטתי לו אגרופים בפנים, האף שלו דימם בשטף, הדם האדום נמרח על מפרקי ידיי, לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי ובעטתי בבטנו ללא כל טיפת רחמים, ידי התכווצה לאגרוף היישר לחזהו גורם לו להשתנק, ללא כל טיפת אנושיות.
לא יכולתי לעצור. לבי דהר. כפות ידיי רעדו. כל אגרוף שחבטתי בו גרם לי לכעוס יותר. כל טיפת דם שהתחמקה מגופו הלהיטה אותי יותר. אני מפלצת. "חתיכת חרא קטן! תבקש ממנה סליחה עכשיו!"
לסתו התחתונה רעדה ונשימותיו היו כמעט ובלי מורגשות, הוא עצם את עיניו ונראה כעומד לאבד את ההכרה שלו, "א-אני.. אני מצטער.." לחש.
שרלוט עצמה את עיניה, "תודה" היא לחשה ודמעות זלגו מעיניה, "אני מצטערת. אני חייבת ללכת" היא פלטה וברחה מהמועדון.
נעמדתי ובעטתי בבטנו, "תתבייש לך. אתה מחליא אותי. איזה גבר מכה אישה?! אולי בפעם הבאה תלמד לבלוע את הרוק ולחשוב על מי בדיוק אתה מרים את היד. אתה חתיכת חרא קטן". ירקתי עליו והתרחקתי מהמקום, מתעלם מהנערים שהתאספו סביבנו במעגל, חלק נראו מפוחדים וחלק נלהבים, דחפתי אותם בכתפי ופלסתי את דרכי חזרה לבר.
"אתה מטורף!" צעק עליי זאין, "מה חשבת לעצמך?! הארי, אתה רוצה שיעצרו אותך שוב?!"
גלגלתי את עיניי, "לא אכפת לי. זה שווה זאת" פלטתי, "מה הולך עם ג'סי שלנו?"
זאין עצם את עיניו ונחת על הכיסא שלו, "היא לא מסתכלת עליי אפילו. פשוט יושבת עם החברה הפריקית שלה ומתעלמת ממני. אלוהים, זה קשה.." הוא לחש, "אבל אני לעולם לא יוותר".
הסתדרתי את נשימותיי, "באמת אחי, זה רק בחורה! למה אתה מחכה לעזאזל?!"
"אין לך בכלל זכות לדבר הארי. אתה רק הולך על הטרף הקל. כשתתבגר קצת ותבין מה זו אהבה, אתה תראה עד כמה זה קשה להשיג אותה".
בגלל זה אני לא אוהב אידיוט. "באמת, אני יכול להשיג כל בחורה כאן במועדון רק במבט".
"הו, כן?" הוא זקף גבה וחייך חיוך שובבי מצפין סוד.
הנהנתי, "ברור". משכתי בכתפיי.
הוא צחקק, "רוצה להתערב?"
"אתה יודע שההימורים הומצאו בשבילי" קרצתי.
הוא נשען על הבר וחטף את השוט שהיה מונח שם ושתה בלגימה אחת, הוא נשם עמוק וגחך, "בוא נתערב, אני בוחר לך נערה אחת כאן. ואתה צריך לגרום לה להתאהב בך באופן חסר שליטה ותקנה, אבל לשבור לה את הלב כעבור שלוש חודשים".
"ואם אני מפסיד?" שאלתי בספק. באמת, זה אפילו לא הימור.
זאין חשב לרגע ואז עיניו נקרעו לרווחה כשמצא רעיון, "אם אתה מפסיד אתה גם תאבד את הגאווה שלך, וגם תעשה משימה שאני אתן לך, וזו לא תהיה סתם עוד משימה".
שלחתי לעברו את ידי, "עשינו עסק".
"זה ההימור" קרץ זאין ולחץ את ידי. אני עכשיו בתוך זה. פאק. אין לי כוח לזה בכלל.. אני לא בנוי לזה אבל שיהיה. מה כבר יכול לקרות?
"ומי הבחורה?" שאלתי.
זאין הצביע על נערה אחת שישבה בצד וקראה בספר, היא קרבה את משקפיה אל אפיה בזמן שג'סיקה צחקה לידה, "אתה. קוראים לה בל. היא הרבה יותר גרועה מג'סיקה".
"הפריקית משיעור כימיה?!" זעקתי.
הוא צחק, "כן, היא".
לכדתי את שפתי התחתונה בין שיניי, "בל, זה עומד להיות יום המזל שלך!" קראתי והתקדמתי אליה.
מה כבר יכול לקרות?