ההימור – פרק 5.

התהלכתי לכיוון כיתת כימיה ונסתי, השתדלתי לפחות, לא להוריד את החיוך מפניי. תחבתי את ידיי בכיסאי, התיק הכחול והמשופשף שלי נח על כתפי הימנית, אחזתי את הפירסינג בין שפתיי בזמן שקרצתי לנערה עם שיער זהוב וארוך שהגיעה עד לאגנה, אני כמעט בטוח שהיא מוכרת לי מאיפשהו אך איני מצליח להניח את האצבע מהיכן בדיוק. היא שלחה לעברי חיוך ונשיקה באוויר, השפלתי את ראשי ופלטתי גיחוך, לפעמים המצבים האלו מסוגלים להיות די מביכים. אולי היא הייתה עוד אחת מהסטוץ שלי, איני אוהב במיוחד בנות בלונדיניות, איני מניח שיש לי טעם. איני חשבתי על זה מעולם, כך או כך, יש לי רק ילדה אחת בראש שאני צריך להתמקד בה. אך הבעיה שאני מתמקד בה וחושב עליה יותר מידי.
הקפתי את הנערה במהירות והשענתי את כתפי על המשקוף של חדר כיתת כימיה, החלטתי לחכות לבל לפני השיעור רק בשביל להראות לה שאני יכול להיות גם בחור נחמד, ושאיני מעוניין רק בלשכב אתה כמו שהיא חושבת. השענתי את ראשי לאחור והתבוננתי בשעון שבטלפון שלי, עיניי נקרעו לרווחה וחשתי כיצד עצביי מתלהטים. יש לי עוד חצי שעה לשיעור ואני מחכה?! פאק. מה היא עושה לי..
אך לפתע כל עולמי דמם והשתתק כשהיא התקרבה לעבר הכיתה, ראשה היה מושפל, רצועות תיקה היו חגורות סביב כתפיה הצנומות, שערה הארוך והכהה נפל כגלים שהתנפצו על פניה אבל רק מי שבאמת מנסה לראות זוכה לפגוש בזוג האקדחים הכחולים שלה שגורמים לי להישבר וליפול מחדש.
עצמתי את עיניי, לא. אני חייב להדחיק זאת. אסור לי לחשוב או לחוש כך. אסור לי להתבונן לה בעיניים. אני אמור לשבור את לבה בעוד שלושה חודשים, לא אכפת לי לפגוע ברגשות שלה! אני קר ואנוכי. אפל ורע. מפלצת, רכושני ואגרסיבי. זה מי שאני. ואיש לא ישנה אותי ממי שאני. איש לא יוכל להחזיר אותי מהאופל שחקוק בלבי ובנשמתי, אף אחת בעולם לא תגרום לי להתאהב. אני לא מאמין באהבה. היא לא קיימת.
"בוקר טוב יפהפייה" חייכתי אליה וידי נכרכה סביב אגנה וסובבתי אותה, לוחץ את גבה נגד הקיר. ידי הימנית אחזה בלחי שלי ואגודלי ליטפה את פניה, היא כל כך יפה. הבלעתי חיוך.
"עכשיו זה כבר לא בוקר טוב" היא השפילה את ראשה, כדוחה את המגע שלי. "הארי, למה אתה עושה זאת?".
זקפתי גבה ונסתי להחניק גיחוך, "חשבת שאני מוותר?".
"לפחות קיוויתי.." היא לחשה. "יש לנו שיעור".
הרכנתי את ראשי ומצחי נגע במצחה, יכולתי לחוש את נשימותיה החמות והמתוקות בריח מנטה על פניי, כל מערכותיי דלקו בין רגע ודמי התפרע והתלהט בעורקיי כתחושת קריעה שתקרע אותי לגזרים. חשתי כיצד נעשה לי קשה לנשום ולבי מתחיל להלום…- תפסיק עם זה הארי.
"היי, הביטי בי". לחשתי. אך היא אינה התבוננה בי, היא השפילה את ראשה, מבליטה בכך את שפתיה הבשרניות והמגרות, לעזאזל, איני יכול לעצור את עצמי, אני כה רוצה לתקוף את השפתיים האלו ולנשוך את השפה התחתונה הזו.. אני רוצה להרגיש את המגע הרך שלהן שמנוגד לשלי, אני רוצה לחוש את חום גופה, את העור הרך שלה, לשמוע את לבה הולם בחוזקה, לראות את לחייה מסמיקות ואת עיניה זורחות כזוג יהלומים..
אך מגעי נשמט ממנה. למה זה קורה לי? הנחתי את ידיי על ידיה שנקשרו האחת בשנייה, "אני מלחיץ אותך?"
"אתה מטריד אותי" היא ירקה ודחפה אותי בחזי ממנה.
צחקתי, "אני לא מטריד אותך בייב, אני רק מנסה להשיג אותך".
"צפייה מחוץ לחלון שלי בזמן שאני רק בהלבשה תחתונה נחשב כהטרדה הארי!" היא כעסה. אני כל כך אוהב לראות אותה כועסת, כמו שאני אוהב לראות אותה מתרגשת או מופתעת. אני אוהב לראות אותה.
"את יכולה לראות את זה כך, או שאת יכולה רק לרגע לחשוב איך רדפתי אחרי המכונית שלך וחפשתי את החדר שלך רק בשביל לתקן את התדמית שיצרתי לעצמי בפנייך ובשביל לומר לך לילה טוב". אמרתי.
היא נראתה קצרת נשימה ועיניה נקרעו לרווחה, "אני בטוחה שזה היה בשביל זה.. כמו שפשוט דפקת את הבחורה ההיא בשירותים!" היא החלה להגביהה את קולה שוב.
"זה היה בלי רגש ואמרתי לך שאני מצטער".
"למה שתצטער? אתה לא חייב לי כלום! לא אכפת לי מה אתה עושה ועם מי אתה שוכב, זו הבחירה שלך, לא שלי".
הבזקתי חיוך וכרככתי את זרועותיי סביב גבה התחתון, כף ידי הימנית גלשה במקצת לכיוון ישבנה, סוחטת אותו, היא החניקה צווחה קטנה אך סמנתי לה להיות בשקט, קרבתי את פי אל אוזנה ושפתיי נפתחו על מנת לומר לה בשקט, "אז למה זה מכעיס אותך?".
שפתיי ירדו מאוזנה לאורך צווארה ונשקו נשיקות קטנות לנקודה הרגישה שמתחת לאוזנה, היא רעדה תחת מגעי ויכולתי לחוש את לבה הולם בחוזקה בניגוד לשלי, מצצתי בחוזקה, מתענג מהמגע הרך של עורה, מהריח המשכר שלה, ומההשפעה שלי עליה. ידי ירדה לכיוון המפשעה שלה אך היא אחזה בידי בחוזקה ועצרה בעדי, הייתה לה אחיזה די חזקה לנערה קטנה כמוה.
היא הפסיקה אותי בכך שדחפה אותי שוב ומהרה להיכנס לכיתה, היא התיישבה במקומה, זורקת את התיק במושב הריק שלצדה ושלבה את ידיה על השולחן, נעמדתי בכניסה לכיתה והחנקתי גיחוך, זה מה שהיא חושבת שיגרום לי להתרחק? היא טועה. התהלכתי לעבר מושבה בשריקות והיא רק גלגלה את עיניה ומלמלה משהו בינה לבין עצמה, אחזתי ברצועת התיק שלה והנחתי על הכיסא שלה לפני שבמהירות התיישבתי לצדה, הנחתי את מרפקיי על השולחן והבלעתי חיוך, "אני לוקח אותך לדייט היום".
"לא אתה לא". היא ירקה וסובבה את גבה ממני והוציאה את המחברת והספר מתקה.
הנחתי את ידי על כתפה וסובבתי אותה חזרה אליי, "אני לא שאלתי. אני רוצה לקחת אותך למסעדה. אני רוצה להכיר אותך. זה באמת עד כידי כך רע?".
"עם בחור כמוך, כן!" היא הגביהה את קולה שוב.
גלגלתי את עיניי, "תגדירי בחור כמוני?" רכנתי לעברה, שפתיי היו כה קרובות לשפתיה והייתי צריך להפעיל את כל הכוח הרצון שבי מלהתפרק עליהן, הן היו וורודות, בצורת לב מושלם, תפוחות.. ידי אחזה בלחי שלה ואגודלי לטפה את שפתה התחתונה, פותחת אותה במקצת, "יש אנשים עם חיוך שבור". לחשתי.
"זה פשוט לא מרגיש לי בסדר, זו טעות.." היא התרחקה ממני שוב במושבה.
עצמתי את עיניי ונשמתי עמוק, "לפעמים זה בסדר לא להרגיש בסדר". התבוננתי בעיניה.
היא קרבה את משקפיה לגשר אפיה והעבירה קצוות שער מרדנית לאחורי אוזנה. "אני לא אצא אתך לדייט, לא עכשיו ולא אף פעם. אתה לא רוצה אותי, תאמין לי.." היא לחשה יותר בינה לבין עצמה.
למה היא מתכוונת בדיוק? "בייב, מה זאת אומרת?"
"לפעמים יש דברים שלא צריכים להיאמר" היא חבקה את עצמה והפנתה את ראשה ממני.
העברתי קצוות שיער מרדנית לאחורי אוזנה ונשקתי ללחי שלה, "לא אכפת לי. דבר לא יגרום לי לשנות את דעתי, ראיתי אותך ועכשיו אני לא יכול לעזוב".
היא נשמה עמוק, "פשוט תעזוב אותי בשקט". היא ירתה.
התכוונתי לענות לה אבל בדיוק נכנסו עוד ילדים לכיתה, ואיזה חרא קטן וצנום תפח על שכמי, סובבתי את ראשי ממנה והתבוננתי בו ולא יכולתי שלא להתחיל לגחך אבל שמעתי את בל נאנחת מאחורי אז פסקתי. הוא נראה מעט מפוחד ובא לפתוח את פיו אך במהירות סגר אותו. גלגלתי את עיניי ונשמתי עמוק, השפלתי את ראשי ותלתלים נפלו על מצחי בייאוש, מתי אנשים יפסיקו לשפוט אותי בגלל קעקועים ופירסניגים מפגרים? בגלל שתייה וסיגריות?
"אני יכול לעזור לך במשהו?" שאלתי.
הוא הנהן, "א-אני.. אני מצטער.. אני מצטער להפר-להפריע לך אבל.. זה המקום שלי". הוא השתנק.
התבוננתי סביב לכיתה, "אז עכשיו הוא שלי. לך תמצא לך מקום אחר".
"אב-אבל יש.. יש מקומות קבו-קבועי-קובעים" הוא גמגמם בלחץ ונראה חיוור.
נעמדתי וגובהי התנשא מהגובה שלו, "אתה רוצה לשבת לידה?" נהמתי עליו.
"לא, בבקשה.." שמעתי את בל לוחשת מאחוריי, "הארי, גרג יושב כאן, זה המקום שלו".
הפניתי את ראשי אליה, "בייב, אני יכול להסתדר בעצמי".
"אבל הארי!" היא צעקה עליי ונעמדה לצדי, כרככתי את זרועי סביב צווארה ונשקתי נשיקה קטנה לראשה, היא הורידה ממנה את ידי ושלבה את ידיה האחת בשנייה, "אתה מטרד". היא ירקה.
"זה פשוט.. המק-המקום הקבו-הקבוע שלי.." הוא רעד.
התכוונתי לענות לו בחוצפה אך בל קטעה אותי, "תתעלם ממנו גרג, הוא משוגע". היא מלמלה, היא הרימה את התיק שלי מהרצפה והגישה לי, "עכשיו לך ותעזוב אותי כבר".
החרא הקטן מהר להתיישב במבט מרוצה, ירקתי קללה בשקט, יותר מידי מרוצה לטעמי. התכופפתי והטחתי את האגרוף בשולחן גורם לכיתה להתבונן בהופעה שלי. "אל תניח את הידיים שלך עליה ואל תדבר אליה!" צעקתי עליו והפניתי את ראשי אליה, היא התבוננה בי כחסרת אמונה ממעשיי, "בל שלי" ירקתי וקרצתי לעברה. "אני אראה אותך בהפסקה בייב" אמרתי לה ברכות וליטפתי את הלחי שלה לפני שהנחתי את רצועת התיק על כתפי השמאלית והתקדמתי לעבר המקום ישיבה האישי שלי שרק אני ישבתי בשולחן.
זה עומד להיות יום ארוך..
אבל זה משתלם, כי בערב אני אראה את בל בשמלה, היא תשב ממולי, אנחנו נאכל ונצחק ביחד וכך ההימור שלי התקדם יותר מהר ובדרך טובה.
לפתע קבלתי הודעה מזאין.

שולח ההודעה: זאין.

'אתה מתכנן משהו הערב חבר? אנחנו הולכים לראות את המשחק בגריל'.

הטחתי את ראשי בשולחן. לעזאזל.
מהרתי להחזיר לו בחזרה:

'אני מצטער כבר יש לי תוכניות. אני עובד על ההימור שלי'.

התבוננתי בבל בזמן ששרבטה ציורים במחברת שלה, היא רק הימור.