החבר של הבן דוד שלי סיפור עם 1D ! פרק 50 !!!!!

מהפרק הקודם:

ייכתי לעצמי חיוך קטן.
בחנתי את גופה היפה של מאי בעוד היא מסדרת מעט את חיזת הסרפלט שצבעה היה צהוב בננה והתחתון שחור.
"את באה?" שאלתי, היא הנהנה.
אך ברגע שיצאו מהחדר ידו של לואי משכה אותי, הבחנתי שכולם שם מלבד זאין ומאי.
"תקשיבו…" הוא אמר.
~~~

~נקודת המבט של זאין~

ירדתי למטה, מסדר מעט את הבגד ים השחור שלי בעצבנות.
אין לי בעיה עם ברכה. אבל הם הרי יודעים שאני לא יודע לשחות!
"היי…" שמעתי קול רך מאחורי, הסתובבתי, מאי עמדה מאחורי, עושה כשתי צעדים ונעמדת לידיי.
"מה קרה?" היא שאלה, "סתם…" אמרתי בשקט. "לא יודע לשחות?" היא שאל החיוך קל, השפלתי את ראשי.
"בוא." היא אמרה, מושכת בידיי לעבר המים הרדודים, נכנסת ומושכת אותה קרוב אליה.
מחזיקה את ידיי השריריות ועושה את התנועות עם ידיי, לבסוף עוזבת אותן ונותנת לי לנסות לבד.

"עכשיו אתה מבין?" היא שאלה לאחר עשרים דקות שעברו מהר מאוד אני חייב לציין.
הנהנתי, "אז…אתה מוכן לנסות?" היא שאלה, חושפת חיוך מתוק ושובה לב.
לקחתי נשימה עמוקה, צולל מתחת למים הנעימים והקרירים, נותן להם להרטיב ולגעת בכל תא שבי, לעטוף אותה כמו סוודר בערב חג המולד.
השיער שלי הסתחרר סביב ראשי בקלילות, כאילו כוח המשיכה לא קיים יותר, נעלם.
הרמתי את ראשי מעל פני המים, שואף אוויר חמים וממלא את ראותי עד אפס מקום.
הרגשתי צל מעליי, ניחשתי שארבעת הבנים והבנות עומדים שם, אך אני…טוב אני לא יחסתי לקח חשיבות רבה.
במקום זאת, צללתי מתחת למאי שהייתה לצידי, מתחת למים, שיער 'מתנופף' מעליה.
הרמתי אותה על כתפיי ויצאתי במהירות מהמים.
מרגיש איך הרוח מצליפה בי וחותכת אותי בכל גופי, מקררת אותי עד אובדן חושים.
"זאין…אתה הרגע שחית?!" שאל ליאם בהפתעה, "לא רק הרגע." אמרה מאי בחיוך, בעוד אני מקפיץ אותה באוויר, גורם לה לצחקק.
אך מצד הארי, מושך פרצופי מוות.
ההדף מכך שכולם קפצו למים הכה והפיל אותה ואת מאי לאחור.
הסתחררתי מעט והוצאתי את ראשי מהמים, מחייך חיוך גדול ומחבק את קורל מאחור.
חיפשתי בעיניי את מאי, אך לרוע מזלי..
לא מצאתי אותה.

~מנקודת המבט של מאי~
עפתי לאחור, חשתי איך הקיר מתקרב אלי במהירות.
נעשה קרוב יותר ויותר, אך… הוא לא פגע בי.
ראשי יצא בכוח מן המים, פוגש שוב את האוויר הצלול.
"את בסדר?" קולו של ליאם נשמע מאחורי, "מה… אה. כן." מלמלתי במבוכה.
"זה קרה לי פעם." הוא אמר, נעמד לידיי ומחייך לעבר הארי ונייל שעשו מלחמת תנרגולות על כתפיהם של זאין ולואי.
"תודה בכל אופן." אמרתי בחיוך, "אז עכשיו אני יכולה להטביע אותך?" הוא שאל במבטא בריטי כבד ככל האפשר.
"תנסה." אמרתי ויצאתי מהברכה מהר, רואה מזווית העין את ליאם אחרי, התחלתי לרוץ, מנסה לא להחליק על הרצפה החלקה.
"בואי הנה." הוא צעק, לפתע שמתי לב שכולם הפסיקו, כולם מסתכלים עלינו.
חיוך היה מרוח על שפתיי הבשרניות ולא עצרתי.
המשכתי לרוץ עד שקפצתי לתוך המים והתחלתי לשחות לקצה השני, בעוד ליאם במים מאחורי.
עליתי מהר, מרגישה את הרוח מצליפה בי כמו עם שוט. "נו תעצרי רגע." הוא צעק, יוצא מהמים אחרי.

לבסוף הוא תפס אותי שנייה לפני שקפצתי חזרה למים.
הוא הרים אותי באוויר, מחזיק במותני בחוזה ומסובב אותי, גורם לקצה חרב חדה כתער של קור לצלוף את גופי. אך אני רק המשכתי לצחוק.
עד…עד שפגשתי במבטו של הארי.

לאחר חמש דקות שליאם הוריד אותי סוף סוף, שמתי על עצמי מגבת ורצתי למעלה, הספקתי לשמוע את הארי בועט במיטה שלנו ומקלל על הכאב שנגרם לו מכך.
נכנסתי לחדר, מקבלת מבטים קרים מצד הארי, "מה יש?" שאלתי, מתקרבת אליו ומהדקת את המגבת סביבי.
"מה היה הקטע עם ליאם?" הוא שאל בקוצר רוח מוחלט, "הארי, אתה באמת חושב שאני אבגוד בך?" שאלתי בפליאה. הוא משך בתלתליו החומים כשוקולד וצעק משהו לא ברור.
"ככה אתה מכיר אותי?!" שאלתי בלחישה. הא הרים את מבטו אלי, ראיתי את עיניו אדומות.
"אני מצטער מאי…זה לא את." הוא אמר לבסוף, "אנחנו פשוט יוצאים לסיבוב הופעות בעוד שבוע…ולא רציתי להגיד לך כי אני יודע שאת בטח לא תרצי לבוא איתי.." הוא ילל. "הארי, זה לא שאני לא רוצה לבוא." אמרתי, מלטפת את פניו היפים.
"אני פשוט לא יכולה." אמרתי לבסוף, נאבקת עם עצמיי שלא לבכות. "
"ל-למה?" הוא שאל, מגמגם מעט, שפתיו רטטו ודמעות מלוחות ירדו על פניו.
"כי אני הולכת לקולג' הארי, אני רוצה ללמוד. ואין לי עוד הזדמנות שם…כי אני הולכת עם החברים הכי טובים שלי." אמרתי בלחש, גוש של כאב נתקע בגרוני, לא נותן לי מנוח.
"אז ככה זה נגמר?" הוא שאל, "אני לא יודעת הארי." אמרתי, משפילה את מבטי לרצפה.
"אבל אני חוששת שכן." אמרתי, ודמעה אחת יצאה מעיניי, יורדת על לחיי ונופלת מטה מסנטרי.