החבר של הבן דוד שלי עם 1D! פרק 63 -הצצה :)

~לאחר כחודשיים~

*מנקודת המבט של הארי*
התיישבתי עם הבנים בשולחנו הארוך לש פול.
"אני צריך יום חופש," אמרתי, "כולנו צריכים" קטע אותי זאין.
הנהנתי, "למה?" שאלה פול, "כי אנחנו עובדים כבר חודשיים, לא יצא לי לראות את מאי בכלל, אה כן, חוץ מכתבה בעיתון והסרט החדש שיצא לה!" אמרתי בכעס, אני בקושי מצלי לדבר איתה, זה לא עושה לי טוב.
היא כמו סמים בשבילי!
אני לא היתה יום אחד ואני מתחרפן!
אם אני לא שומע את קולה, אני יוצא מדעתי. הפעמים היחידות שיצא לי לשמוע את קולה שמצליח לגרום ללב שלי שקט ושלווה, הקול שמצליחה לגרום לו לרטוט בכל פעם שאני ושמע אותו מתגלגל מפיה.
היו הפעמיים בהם שמעתי את הראיונות שהיו לה ואת הסרטים שלה פעם אחר פעם.
הראיון האחרון גרם לי, בתור חולה, לעלות לבמה ולפצוח בשירה.
שאלו אותה את השאלה הכי הזויה אך הכי מלהיטה ששמעתי.
שאלו אותה אם הייתי מציע לה נישואים, אם היא הייתה מסכימה או לא…
וכמובן שה-…
לואי הוציא אותי ממחשבותיי, "נעשה עסק, יש לכם שבוע חופש אבל אחר כך אתם מופיעים בשלושה ראיונות, שתי הופעות והשקה אחת." הוא אמר, "אה כן, יש לי עוד משהו." אמרתי בחיוך, כל המבטים נופנו אלי.
פול הרים גבה, "משהו לא בסדר?" הוא שאל, "אני רוצה שתוציא בכל מחיר את המילים לכך שמאי תהיה שבוע חופש הזה גם בחופשה מהמנהל שלה." אמרתי בשלווה.
"הארי, לא ככה זה עובד, אני לא יכולה פשוט..פשוט להגיד לו לתת לה חופש!" אמר פול ברוך, "או זה, או שאני טס לשם עכשיו ומוציא את זה ממנו בכוח!" אמרתי, קם מכיסאי, "אל תגזים הארי!" סינן לעברי נייל, גלגלתי את עיניי לעברו, "אני מתחרפן ניילר! לא ראיתי אותה פנים מול פנים כבר חודשיים!" צעקתי בכעס, בועט בכיסא ויוצא מהחדר, טורק אחרי את הדלת.
התיישבתי על הבמה בה הופענו אמש, עצמתי את עיניי, רגלי משתלשלות מטה מן הבמה.
"לך מפה…" אמרתי, אפילו לא בודק מי עומד מאחורי.
הסתכלתי על הצל של אותו האדם, הוא משך בכתפיו, מסתובב וצועד משם, אך דבר אחד הפריע לי, זה לא היה גבר.
כי עם כל צעד נשמע קול העקבים הפוגש ברצפת הבמה.
הסתובבתי, עיניי נפתחות לרווחה וחיוכי עולה בשניות, קמתי ממקומי, רץ אליה, עוטף את גופה בין ידי מסובב אותה באוויר, הסתכלתי קדימה, "ג'מה?" שאלתי בפליאה…