Dark Blood #פרק 3 – דפוס קבוע.

~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
חייגתי לנייל כשעמדתי מחוץ לבית שלו.
מוקדם יותר הכרחתי אותו שנצא לקנות בגדים למסיבה.
קבענו לפני עשרים דקות שאחכה לו מחוץ לבית ושניסע. זה הצלצול החמישי שלי אליו והוא עדיין לא ענה אז החלטתי להיכנס אליו הביתה.
פתחתי את דלת העץ הלבנה. הדלת כמובן לא הייתה נעולה.
כמו שאני מכירה את נייל, ברגע שהוא הגיע מבית הספר הוא העיף את התיק בצד הדרך, נעליים בסלון ונכנס לישון.
אני נכנסת אל חלל הבית וכל מה שהנחתי שקרה הפך למציאות.
התקרבתי לחדר שלו ושמעתי משם רעש מחריש אוזניים.
וגם זה כרגיל. הוא שומע שירים בקולי קולות.
יכולים להיכנס רוצח וגנב לבית, לגנוב את כל הרהיטים ולרצוח את כל דיירי הבית ולנייל לא יהיה שום מושג שזה קרה.
תמיד אני אומרת לו לנעול את הדלת שהוא מגיע, אבל הוא חוזר על זה שוב ושוב שאני סתם פחדנית.
פתחתי את דלת החדר שלו. החדר היה מבולגן בצורה שייחודית רק לנייל.
אטמתי את אפי בכניסה לחדר.
כל חלל החדר היה מלא בריח נוראי של גרביים והאוויר בו היה חנוק.
כל כך מצחיק אותי כמה שאני ונייל פשוט הפכים גמורים.
החדר שלי בחיים לא היה מגיע למצב כזה. בחיים.
הוא ישב מול המחשב ללא חולצה ושיחק בכדורגל.
ניגשתי אל המערכת והנמכתי את העוצמה של השירים. הוא קפץ ממקומו בבהלה כשזה קרה. אני כמעט בטוחה שהוא שכח לגמרי שקבענו.
"ליאן! מה השעה?" הוא שאל מבולבל וסגר את הטלוויזיה.
"נייל, למה אתה לא מאורגן?" לא סתם התקשרתי אליו חצי שעה לפני שהגעתי.
אם לא מושכים את נייל מהאוזן אין לו מושג איך לתפקד.
"אופס." הוא אמר במבט מתנצל.
"עוד שעה וחצי החנות נסגרת. מתי אתה רוצה לקנות? אמרתי לך שלא כדאי לדחות את זה!" רטנתי, מעיפה אליו את החולצה שהייתה זרוקה על המיטה שלו.
אם זה היה תלוי בי, באותו יום שריי הציע לי לבוא איתו הייתי קונה בגדים חדשים.
אבל נייל? נייל הוא אלוף בלדחות דברים.
הוא דוחה דברים ונוהג לשכוח שדחה אותם. אבל היתרון שלו שיש לו כוח שכנוע. הוא משכנע אותי גם לדחות את המשימות שלי לרגע האחרון.
"הנה, הנה אני מוכן." הוא שם על עצמו חולצה ויצא מהחדר.
אחרי כמה שניות הוא חזר על עקבותיו כשהבין שאני לא מאחוריו.
"הכסף." שילבתי את ידיי זו בזו, משתדלת לכנס את הפרצוף הכי רציני שיש לי כדי לא לצחוק עליו.
"הכסף." הוא לקח את הארנק ויצאנו.
–
"אני אף פעם לא אצליח להבין למה אתן, הנשים צריכות לקנות בגדים חדשים לכל אירוע." הוא אמר והתניע את הרכב. "במיוחד למסיבה הזו הרי ממילא מישהו יקיא לך על הבגדים בשלב כלשהו של הערב. לא חבל על הכסף?" הוא חגר את עצמו וכך גם אני.
נייל גדול ממני בשנה ולכן הספיק להוציא רישיון לפניי.
אם נייל ואני חברים טובים- נייל והטנדר שלו הם זוג מאוהב.
אני זוכרת את היום שהוא הוציא רישיון.
הוא סיפר לי איך זאת הולכת להיות הפעם האחרונה בחייו שהוא ילך ברגל. הוא לא הפסיק להבטיח לי שהוא יעשה איתי סיבובים בכל אנגליה וכשהוא יגיע לאירלנד הוא יחרוש גם שם כל כביש וכביש.
זו הפעם הראשונה שאני נמצאת ברכב איתו.
"אתה יודע שאני לא כל יום הולכת למסיבה ובטח שלא עם מישהו שמוצא חן בעיניי. הגיע הזמן לקנות משהו חדש." שמעתי אותו ממלמל משהו והמבט שלו היה לא ברור. "גם לך לא יזיק. אני בטוחה שאתה תכננת לבוא עם טרנינג ואיזה גופיה שתמצא." הוא גיחך כי ידע שאני צודקת.
"נייל, אנחנו בעצם מגשימים את החלום שלך ברגע הזה." אמרתי בחיוך. הוא הביט בי במבט תמוה.
"לעשות קניות? זה לא בדיוק החלום שלי. את סתם מנצלת אותי ואת הרכב שלי." "לא, נייל." גלגלתי את עיניי. "אני מדברת על זה שאתה נוהג, ואני כאן איתך. אומנם אנחנו לא נוסעים בכל אנגליה, אבל עדיין."
"ליאן, עברה שנה. הריגוש הוא לא אותו ריגוש." הוא אמר וקולו מאוכזב ממני. "אבל, עדיין לא הראיתי לך את הפעלולים שלי." הוא קרא בהתלהבות.
"זה ממש בסדר. אתה לא חייב להראות לי." צחקתי והוא חייך ברשעות.
–
"אז על איזה כיוון אתה הולך?" שאלתי אותו כשדפדפתי בין הקולבים של הג'ינסים.
"האמת? הייתי מעדיף ללכת עם גופיה וטרנינג כמו שאמרת" גלגלתי את עיניי. אני מתחילה להתייאש מהבחור. "אבל, הצלחת לשכנע אותי אז אני אלך על גופיה כלשהי וג'ינס." הוא אמר וחיפש בין המדפים.
הוא מצא לו גופייה שחורה עבה וג'ינס בהיר משופשף במידה שלו.
הוא הניח אותם על כתפו.
"ואת? לאיזה כיוון בראש את הולכת?" הוא שאל ועבר לצד שלי. ידעתי שזה לא באמת מעניין אותו, אבל הוא ניסה להיראות מבין ותומך.
"לא יודעת. יש לך רעיון?" הרמתי את מבטי מהבגדים אליו. "אולי חולצה ומכנסיים?"
"אני חושב שיותר כדאי לך שמלה, אבל איך שאת רוצה." הוא משך בכתפיו.
שיניתי כיוון החיפוש.
"איך זה שאתה עדיין לא הזמנת מישהי?" שאלתי ולא הרמתי את מבטי מהבגדים "כדאי לך להזדרז. המסיבה בעוד יומיים."
"האמת שחשבתי על מישהי.. אבל זה כבר לא רלוונטי." לחיו הסמיקו והוא גירד בעורפו.
"לא סיפרת לי! מי זו?" שאלתי בסקרנות ובהתלהבות.
"אני לא חושב שאת מכירה אותה." הוא מלמל. "מה את אומרת על השמלה הזאת?" הוא בחר באקראיות שמלה שראה והביא לי אותה.
הבנתי שהוא מנסה להסיט את נושא השיחה למשהו אחר.
האמת שהשמלה שבחר לא הייתה רעה.
הוא בחר בשמלה אדומה.
השמלה חושפת מעט את הכתפיים, לא קצרה במיוחד אך לא ארוכה.
מעבירה מסר נסתר שאני זורמת, אבל עם גבולות.
שמלה פשוטה יחסית בלי יותר מדי עיטורים.
"אני אלך למדוד אותה," אמרתי ונכנסתי אל התא.
פשטתי את בגדיי ולבשתי את השמלה.
הבטתי במראה שבתא.
היא הייתה כל כך מושלמת.
היא הייתה צמודה, אבל לא ממש. היא הבליטה לי את הדברים שהייתה אמורה והחמיאה במיוחד לגוף שלי שהוא יחסית קטן ורזה.
הרגשתי איתה ממש בנוח והמחיר היה סביר מאוד.
יצאתי לשאול את נייל לדעתו.
"איך היא?" שאלתי. הוא הסתובב אליי.
עיניו הכחולות סקרו את כל גופי מכף רגל ועד ראש. הפה שלו נשמט מעט.
זה גרם לי להיות מעט מובכת.
"זה.. זה.. מדהים עלייך." הוא אמר וסומק עלה שוב על לחיו הבהירות.
"תגיד לי את האמת נייל. זה לא קצר או צמוד מדיי?" שאלתי, רואה את השמלה על גופי מזווית אחרת. "אני לא רוצה לשדר דברים שאני לא חושבת באמת."
"ליאן, אני אומר לך את האמת. זה נראה מעולה עלייך " הוא אמר.
בשלב הזה כבר הסמקתי.
"אתה בטוח?" שאלתי לפני שנכנסתי חזרה אל התא.
"כן. זה בול בשבילך."
–
נייל הוריד אותי בבית וחזר לביתו.
נכנסתי הביתה, הנחתי את השקית עם השמלה בחדר שלי וירדתי בחזרה למטה.
אבא ואמא ישבו בספה וצפו בחדשות.
השעה של החדשות המקומיות זו השעה הקדושה של שניהם.
גם אני וגם אשטון יודעים שזו השעה שאין לנו הורים לתקשר איתם.
בגלל שהם כל כך מעורבים ומשפיעים בעיירה ובמה שקורה בה- חשוב להם להיות מעודכנים בכל המאורעות.
"ובכן, ג'ק. זו כבר הזירה הרביעית בחודש האחרון. הפעם זה אדם מבוגר, אלמוני שנמצא ללא רוח חיים. אחד מדיירי הבניין ראה את הגופה שלו בבוקר והזעיק את הכוחות המיוחדים למקום." שדר החדשות אמר אל המסך.
"ג'והן, נמסר שהמשטרה עדיין עושה מאמצים בבדיקת הנסיבות לארבעת מקרי המוות," הכתב אמר.
"כן. ככל הנראה ההשערה הכי רלוונטית כיום שהתקיפות האלו הן תקיפות של פומת ההרים. זה עדיין לא מאושר, אבל הפרטים בבדיקה." הוא אמר. "מהנתונים שניתן לחשוף כיום, לכל הגופות אותו דפוס קבוע של שני חורים באזור הצוואר. מה שניתן להשוות לניביו של פומת ההרים." אבא ואמא הביטו אחד בשני בדאגה.
"עכשיו אני בטוחה שזו הייתה טעות שעברנו לכאן." אמרתי בהתרסה. אני מעולם לא הייתי בעד הרעיון לעזוב את החיים המאושרים שהיו לנו באירלנד ולהגיע לכאן.
אמא קמה לפתע ממקומה. היא הלכה אל עבר שולחן העבודה שלה והוציאה משהו מן המגירה.
"ליאני. שכחנו להביא לך את זה ביום שהגענו הנה." היא הושיטה לי את ידה. היא פתחה את האגרוף וראיתי בפנים שרשרת.
השרשרת הייתה מיוחדת, נראה שהיה לאמא רגש סנטימנטלי אליה.
"השרשרת הזו עוברת במשפחה שלנו דורות. תבטיחי לי שתענדי אותה תמיד." מבטה היה חמור מאוד.
הערכתי את המתנה, אבל כזו הגזמה? לענוד אותה תמיד?
הנהנתי בשקט ונתתי לה לענוד לי אותה על הצוואר.