Dark Blood #פרולוג+ פרק 1 – התחלה חדשה.

-פרולוג
~נקודת מבט זאין (ג'וואד) מאליק~
הלכתי הליכה מרושלת במעלה רחוב שקט. הכביש עדיין רטוב מהגשם שירד.
הרגליים שלי מובילות אותי בין הצללים ואפילו להן אין מושג איך הגעתי הנה.
אף נפש חיה לא עברה ברחוב. הקור ששרר בחוץ חדר לעצמותיי ושיתק את כל המערכות בגוף שלי.
הראש שלי מסוחרר ואני מרגיש שכל נוזל שהיה בגוף שלי התייבש והגוף שלי מתאבן לאט לאט.
שיווי המשקל ושיקול הדעת אבדו לי מזמן.
הגוף שלי נאבק לנשום נשימות אחרונות וכל נשימה דוקרת את ריאותיי כסכין מחודדת.
הערפל הכבד לא מסייע לראייה הכושלת שלי ואני משתמש בחוש המישוש על מנת השליך את גופי על ספסל רחוב רטוב וקר.
זיעה קרה זולגת מהמצח שלי ועושה את דרכה אל הצוואר שלי.
לא ידעתי שככה מרגיש המוות.
כשאתה עומד למות הגוף שלך מפעיל את כל החושים שלו על מנת לסחוט עוד כמה רגעים.
כל רחש של עלה שנושר, של טיפת גשם שזולגת על רכב הופך לצליל מחריש אוזניים עבורי. כל פיסת אור קטנה מסנוורת אותי וגורמת לי כמעט לעיוורון.
אני מרגיש את הגוף שלי נלחם בעצמו.
הרגשתי שאני עומד להשתגע. הידיים שלי מגיעות אל פניי, תופסות חזק בעור ומנסות לתלוש את עיניי ממקומן.
אני מנסה לזרז את תהליך המוות ורק לא לסבול את הרעב הזה.
אני לא יודע מה יהרוג אותי קודם, ייסורי המצפון או הרעב.
אני לא יכול לחיות ככה יותר.
המחשבות רצות בראשי, מתנגשות מצד לצד וגורמות לראש שלי להזדעדע.
הקולות מהדהדים בראשי בלי סוף. הקולות האלו אומרים לי לעזוב את העקרונות שלי, את המוסר.
הקולות האלו יודעים שאני גוסס. הם יודעים גם שמלחמות המצפון לא עוזרות לי.
נשבעתי לעצמי שלא אהרוג יותר. אני לא אהיה זה שאגזול חיים של אדם.
הידיים שלי לא יהיו מגואלות בדם של חפים מפשע.
אני נמצא במלחמה יום יומית ביני לבין הקולות בראש.
הקולות יודעים שלשתות מבעלי חיים כבר לא מחזיק אותי.
מעולם לא תיארתי לעצמי שלהיות אנושי זה כל כך מורכב וכואב.
פלטתי צרחה שפילחה את הערפל הכבד. שמעתי את ההד שלי למרחקים.
אחד הדברים רעים שבך מתעוררים לחיים.
הזעם, התאווה הופכים להיות השריון שלך וכל כך קשה להרדים אותם חזרה.
קילפתי את עצמי מעל הספסל והמשכתי ללכת בחיפוש אחר משהו שיחיה אותי.
לא לקח הרבה זמן עד ששמעתי את הצליל הגואל.
הגוף שלי קיבל חיים למשמע הצליל הזה וכל המערכות גייסו את עצמן שוב בפעם אחרונה לטובת המטרה- להשאיר אותי בחיים.
התרכזתי שוב כדי לוודא שאני לא הוזה את הצלילים.
אוזניי מתענגות על הצליל ובלעתי רוק אל תוך הגרון היבש שלי בשקיקה.
זה בדיוק הצליל. הצליל המתוק של לב פועם.
מבלי יכולת לשלוט ברגליי התקדמתי אל עבר הצליל.
בפינת הרחוב ראיתי צללית הולכת באיטיות.
הצללית התקדמה אל עבר פנס הרחוב והיא הפכה להיות אדם מבוגר לבוש שחורים. הוא סחב במעלה הרחוב עגלה עמוסה בשמיכות.
העיניים שלי ננעלות עליו ולא משחררות.
כל החושים שלי זועקים לי להסתער.
זה או אני או הוא.
לא עניין אותי באותו הרגע אם יש מישהו שרואה.
אימצתי את כל כוחותיי האחרונים על מנת לעשות את דרכי אליו.
כרכתי את זרועי סביב צווארו, מונע ממנו כל אפשרות להינצל. העגלה נשמטה מידיו ונפלה על הקרקע.
אני שומע את האוויר בריאותיו מתקשה לעשות את המסלול הקבוע שמוטל עליו. הזקן מתנגד, מנסה להושיע את עצמו אך הוא חסר סיכוי מולי.
כשגופו נחלש, שלפתי את שיני במהירות ונעצתי אותן בצווארו, קורע כל עורק וכל וריד שממוקם בצווארו, מרוקן כל טיפת דם שהייתה לו בגוף.
אני מרגיש איך אני מתחזק, איך אני חוזר להיות בלתי מנוצח.
הסתלקתי משם תוך שניות לפני שהמצפון יעשה את שלו ואחריי אני מותיר גופת אדם אלמוני בשולי הכביש, נותן למעט דם שנותר בו להתמזג עם טיפות הגשם על הכביש ועגלה אחת נטושה.
–
פרק ראשון- התחלה חדשה.
~נקודת מבט ליאן (לי) ברנס~
הצלצול המעצבן של שעון המעורר העיר אותי משנתי הקלילה.
העברתי את מבטי אל השידה הלבנה שעל יד מיטתי, מסתכלת על השעון.
השעה הייתה 07:15.
תוך כדי שאני פולטת אנחת ייאוש על כך שאני צריכה להתעורר, כיביתי את הצלצול הצורם והזזתי מעליי את השמיכה.
עיניי עוברות על הארגזים החצי ריקים שנמצאים סביבי.
רוב הדברים כבר מאורגנים במקומם ונשאר רק לסדר את החפצים הקטנים.
הזוי לי למצוא את עצמי מתעוררת כאן, במקום הזר והמוכר הזה.
תחבתי את רגליי אל נעליי הבית החמימות ועשיתי את דרכי בכבדות בין הארגזים אל חדר האמבטיה.
הבטתי בהשתקפות שלי במראה.
נגלתה למולי נערה עם שיער היה פרוע, עיניים אדומות ושקיות עייפות על פניה.
נשארתי לסדר את החדר שלי עד שעה מאוחרת בלילה ומצאתי את עצמי נרדמת.
תוך כדי שאני מצחצחת את שיניי אני חושבת על היום שמצפה לי היום.
היום הראשון שלי בבית הספר החדש.
דמיינתי לעצמי איך בית הספר יראה כשהוא חי ועמוס בתלמידים.
הביקורים בחופשות כשבדקנו את בית הספר לא כל כך הרשימו אותי.
ניסיתי לדמיין לעצמי איך התלמידים יתייחסו אליי, מה היחס של המורים יהיה אליי.
הוריי גדלו ולמדו בבית הספר הזה והפכו לתורמים העיקריים של העיירה ובין היתר של בית הספר.
בשביל מנהל בית הספר זה כבוד גדול שההורים שלי בחרו לשלוח אותנו ללמוד בבית הספר. וודאי הכבוד הגדול הזה יתבטא בדרך כלשהי במהלך השנה.
שטפתי את פניי במים וניגבתי אותם במגבת שהייתה תלויה על הקיר מנגבת את המחשבות האלו וממשיכה הלאה אל עבר הארון.
בחנתי את הבגדים שהספקתי לסדר בארון.
אמא שלי תמיד נוהגת להגיד שאין הזדמנות שניה לרושם ראשוני.
איך שאני הולכת להציג את עצמי היום זו הדרך שהולכים להתייחס אליי כל השנה.
כדאי לי לבחור את איך שאראה בקפידה.
לקחתי מערימת הבגדים חצאית קפלים כחולה וחולצה לבנה מכופתרת שבכיסה השמאלי סמל בית ספר.
במהירות ומיומנות מתחתי את הגרביון השחור השקוף שלי ומשכתי את החצאית שלי ככל הניתן לכיוון הברך.
הבטתי שוב בשעון שעל השידה.
נותר לי עוד מעט זמן להתארגנות אז החלטתי לחרוג ממנהגי ולהתאפר מעט.
לא הגזמתי יותר מדי. אני לא כל כך אוהבת להתאפר. עשיתי את זה מתוך ההיגיון המטופש שזה אמור להרשים את האנשים מסביבי.
"בוקר טוב," אמרתי כשירדתי במדרגות לכיוון שולחן האוכל.
על השולחן הייתה מונחת ארוחת הבוקר שלנו- כוס תה וצנים עם חמאה.
אמא ישבה בקצה השולחן וקראה עיתון.
שיערה האדום והקצר היה מסודר בשביל בצד בקפידה, כמו בכל בוקר.
"בוקר טוב." היא השיבה. התיישבתי על ידה.
"איפה אבא?" מרחתי מעט חמאה על הצנים.
"הוא הלך לוודא כמה דברים עם מנהל בית הספר." היא לגמה מהקפה החם, הניחה את העיתון על השולחן, הורידה את משקפיה מקצה האף והניחה אותם על העיתון.
"אשטון!" היא קראה לאחי הגדול שירד.
"די כבר! אני בא!" הוא צעק חזרה ולאחר כמה רגעים ירד במדרגות כשהוא זורק את תיק הגב שלו אל הדלת והתיישב מצידה השני של אמא.
"בוקר טוב." עיניה הבהירות סוקרות את גופו. הוא היה נראה מותש. "למה אתה נראה ככה?" היד שלה עוברת על פניו, מסירות לכלוך קטן מהלחי שלו.
"אולי כי אני אצטרך לראות את הפרצוף של לי כל יום?" הוא רטן ונאנח בכבדות. "באירלנד לפחות היו לי כל יום כמה שעות שלא נאלצתי לראות אותה. עכשיו זה סיוט שיתמשך במשך כל היממה."
"אני צריכה לצחוק עכשיו?" גלגלתי את עיניי וחייכתי חיוך ציני שנמחק במהרה. אמא דגלה לא להתערב בריבים השטותיים שלי ושל אשטון. כל כך קשה לי ללכת בדרכה בעניין הזה.
"וגם יש לי בוחן בצרפתית הבוקר. מסתבר שלהיות תלמיד חדש זה לא תירוץ." הוא התעלם מהערה שלי וטמן את ראשו בין שתי כפות ידיו.
אמא הביטה בשעון שעל פרק כף ידה, קמה במהירות, לקחה את התיק שלה ותלתה אותו על כתפה. "אם אתם רוצים שאקח אתכם לבית ספר, זה קורה עכשיו."
הרמתי את התיק שלי מהרצפה, אשטון גם עשה כך ויצאנו אל הרכב.
"אבל אל דאגה ליאן." הוא הסתובב אליי מהמושב הקדמי. "בבית הספר אני מתכוון להכחיש כל קשר אלייך." הוא המשיך את העקיצות שלו כאילו לא השארנו אותן מאחורינו בשולחן. הוא חיכה לראות את תגובתי למה שאמר.
"בכל אופן, זה לא הולך להיות קשה. אני עושה את זה מאז שנולדתי." משכתי בכתפיי, והמשכתי להביט בדרך דרך החלון.
בתוכי אני מחייכת, מרוצה מהעקיצה שהחזרתי לו. אפילו אמא צחקקה.
הוא צחק בכבדות צחוק מזויף והחזיר את מבטו קדימה. "האמת אמא שממך אני בהלם." הוא עשה את עצמו נעלב.
"את מבינה מה קורה? אני מתחילה להביס אותו והוא נלחץ." פתחתי את דלת הרכב ויצאתי החוצה כשהחיוך המנצח שהיה חבוי בפנים יצא החוצה.
"אני לא מתכוון לבזבז עלייך את האנרגיות שלי." הוא סינן לעברי.
הוא לא יודע להכיל מצב שבו הוא מובס.
כמה אופייני לבן משפחת ברנס.
"בהצלחה," אמא אמרה והמשיכה בנסיעה שלה.
מהרגע שכף רגלי דרכה מחוץ לרכב ואנחנו רק הולכים ומתקרבים לבית הספר דפיקות הלב שלי הולכות וגוברות.
מעולם לא נלחצתי מהתחלות חדשות כמו היום.
הבטתי באשטון כדי לראות האם אנחנו חולקים את אותן התחושות.
הוא נראה שלו ונינוח. לפעמים כל כך קנאתי באשטון.
הוא לוקח את החיים כל כך בקלילות והוא לא משקיע מחשבה יתרה בדברים. הוא פשוט זורם עם מה שיש. ניגוד קיצוני ממני.
אבל עדיין בדרך לא מוסברת אנחנו מסתדרים. טוב, בערך.
נכנסנו דרך שער הברזל הענקי והחלוד.
סקרתי את השטח מסביבי. קבוצות גדולות של תלמידים פרוסים על פני השטח.
חלקם הולכים ומדברים, חלקם סתם שוכבים על הדשא שבכניסה.
הלכתי בשקט לצדו של אשטון בשביל החצץ שמוביל אל דלת הכניסה.
שנינו לא דיברנו. גם אשטון עיכל דברים.
התקרבנו אל המבנה. הוא פתח לי את דלת הזכוכית ונתן לי להיכנס ראשונה.
נעצרתי בכניסה בתדהמה.
כל כך הרבה תלמידים התגלו למולי.
לפתע הרגשתי אבודה כל כך עוד לפני שהלכתי לאיבוד.
ידעתי שבשנייה שאני אפרד מאשטון אני אמצא את עצמי נבלעת בהמון.
"מה נעצרת פתאום?" הוא הביט בי במבט מוזר ודחף אותי להתקדם.
"כלום," מלמלתי והמשכתי ללכת לאורך המסדרון.
בעוד שאנחנו הולכים הרגשתי את המבטים של התלמידים ננעצים בנו.
חסרי הטקט לא טרחו לרכל עלינו בשקט. שמעתי אמירות כמו 'ההורים שלהם יכולים לקנות חצי יבשת עם הכסף שלהם' ועוד אמירות כמו 'ההורים שלהם הם אלו שמעמידים את העיירה הזו על הרגליים.'
כמה טוב להתחיל התחלה חדשה, בלי שמכירים אותך.
"טוב, אם תצטרכי אותי הכיתה שלי היא כאן." הוא הצביע על דלת סגורה מצד ימין. "בסוף המסדרון יש את המזכירות למקרה שתלכי לאיבוד." הוא אמר בקצרה.
"תודה," מלמלתי, עדיין מביטה סביבי מנסה להבין איפה אני ממוקמת.
"תשתדלי לא להצטרך אותי. בסדר? זה מביך." הוא זרק חיוך אחרון והתקדם אל עבר הכיתה שלו.
אני עשיתי את דרכי לכיוון הכיתה שלי- איפה שלא תהיה.
כל מה שידוע לי על המיקום שלה זה שהיא בקומה השלישית.
עליתי במהירות במדרגות, משתדלת לא לבלוט יותר מדיי.
גם בקומה השלישית המסדרון היה עמוס בתלמידים. הם חלפו על פניי במהירות, מתקדמים אל עבר הכיתה שלהם.
עיניי מחפשות שלט, רמז כלשהו שיוביל אותי לכיתה שלי או לחברי הטוב נייל.
בעודי סוקרת את השטח עיני נעצרו על נער שחום, לבוש במעיל עור ומגפיים שחורים, מעט מלוכלכים.
על ראשו הייתה בלורית מחוזקת היטב בעזרת ג'ל. מבעד לחולצה הלבנה שלו יכולתי לראות מספר קעקועים.
פניו מעוטרות בזיפים עבים ובעגיל על שפתו התחתונה.
לבהות באנשים זו לא דרך להתחיל את הדרך שלי בבית הספר הזה, אבל לא הצלחתי להסיר את העיניים שלי ממנו.
אין הרבה אנשים שנראים כמוהו במקום שבאתי ממנו.
רק מלהביט בו הרגשתי לחוצה ולא בטוחה. הוא גרם לכיווצים מוזרים בריאותיי שהקשו עליי לנשום.
הוא נשען על הקיר כשידיו טמונות בתוך כיסי מעילו. כל מה שעשה היה להביט בעוברים והשבים במסדרון.
מסיבה בלתי מוסברת מצאתי את עצמי מתקדמת לכיוונו, כאילו החוש שאמור להתריע אותי מפני סכנה התקלקל.
כשכבר הייתי קרובה חשבתי לחזור על צעדיי ולסגת אבל הייתי קרובה מדיי.
"סליחה?" קראתי בשקט מביטה בו מלמטה. הוא היה גבוה ממני בראש.
הקול שלי נבלע מהלחץ. הרגשתי את הגרון שלי מתייבש עוד לפני שענה.
לא קיבלתי תגובה ממנו. הנחתי שהוא לא שם לב שקראתי לו. אני כאן. קראתי לו שוב והפעם הגברתי את הקול שלי. הוא העביר את המבט שלו באיטיות אליי.
התגלו בפניי עיני אגוז חומות שסוקרות את כולי במבט אדיש.
הרגשתי שהוא מסוגל לשרוף אותי במבט בלבד.
"א..אתה יודע איפה זה כיתה י"א 2?" גמגמתי בשקט, משתדלת לא להביט אל תוך עיניו.
"כיתה שנייה אחרי הברזייה." הוא הצביע לימיני.
קולו המחוספס מפחיד יותר מהמראה שלו.
הודיתי לו במהירות והתרחקתי. הוא המשיך לבהות באנשים כאילו לא הייתי.
נכנסתי אל הכיתה שלי והנחתי את החפצים שלי באחד השולחנות הפנויים בקצה הכיתה.
אף אחד לא היה בתוכה מלבד נער ששמע מוזיקה באוזניות ואפילו לא שם לב שנכנסתי.
נותר לי עוד זמן עד תחילת השיעור הראשון אז החלטתי ללכת למזכירות על מנת לקחת את המפתחות לארונית שלי.
"שלום," אמרתי למזכירה שישבה מאחורי השולחן.
"שלום וברכה," היא לא הסירה את עיניה ממסך המחשב.
"אני.. באתי לקחת את מערכת השעו-"היא קטעה אותי עוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט שלי.
"המנהל אמר לי שתגיעי. את וודאי התלמידה החדשה?" היא שאלה תוך כדי שחיפשה בין המגירות.
"כן," השבתי בשקט.
"מוזר שקיבלו אתכם באמצע השנה. בדרך כלל אנחנו לא מקבלים באמצע השנה," היא מלמלה לעצמה. היא עלעלה בדפים מחפשת את הדפים עבורי. כשראתה את שמי, עיניה נפערו לרווחה. היא מיד הרימה את מבטה אליי.
הבנתי עכשיו שהיא גילתה מי אני.
"לא נורא. העיקר שאת ואחיך איתנו." היא חייכה חיוך רחב לפתע.
הצביעות הזו יכולה להגעיל אותי.
"יש לך כאן בתיקיה את מערכת השעות שלך, חוקי בית הספר. לגבי המפתחות לארונית שלך, כתוב לי כאן שהם נאספו." היא אמרה והגישה לי את ערימת הדפים.
"מה זאת אומרת?" שאלתי מבולבלת. "אין לי ארונית עכשיו?"
"אני לא אחראית על זה. זה מספר הארונית שלך. תשאלי את התלמידים אולי אחד מהם קיבל מפתח שלא שלו. אם לא תמצאי תיגשי אליי בסוף היום ננסה לדאוג לך למפתח." צלצול הטלפון המשרדי קטע את שיחתנו.
נאנחתי בכבדות כשגיליתי את המטלה שלי להיום.
היא באמת מצפה שאעבור תלמיד תלמיד ואשאל אותו לגבי המפתחות?
עשיתי את דרכי חזרה לכיתה ופתחי את דלת הכיתה ברוגז.
הנער שהיה בכיתה נשאר בדיוק באותה תנוחה שהיה לפני שעזבתי וגם הפעם לא הבחין בי.
כשהתקרבתי אל השולחן ראיתי צרור מפתחות על השולחן.
התקרבתי וראיתי שהמספר זהה למספר של הארונית שלי.
וודאי מי שהתבלבל החזיר לי את המפתחות.
רצתי מהר אל הארונית כדי להניח בה את החפצים שלי ולהספיק מהר לחזור אל השיעור בזמן.
הסתבכתי קצת עם המנעול, היה קצת קשה לפתוח אותו. מוזר.
דלת הארונית נתקעה והפעלתי כוח רב כדי לפתוח אותה.
בסוף הצלחתי.