הטבחית של ביבר 2 -פרק 9

זה פרק שחובה לקרוא לא לדלג עליו כי הוא פרק מקשר לכל העלילה!!!
אוקיי תגיבוו ואם אתן לא מבינות משהו אתן תמיד יכולות לשאול :)
נקודת מבט של גסטין:
לאחר סיבוב קצר עם " הפיסקר קארמה" שלי ביצעתי סיבוב חד שגרם למכונית שלי לשחרר צליל חריקה חזק ונסעתי הישר למטרה שלי , לסיאל כי בלעדיה אין לי הרבה מה לעשות עם העושר שלי ,רק עכשיו אני מבין עד כמה אני אוהב אותה כי דבר כזה אף פעם לא קרה לי, עברה לה תקופה של שנה ואני כבר שבוי בליבה למען האמת אני לא יכול לדמיין אותי שלם בלעדייה.

זרקתי אבנים קטנטנות על אדן חלונה , בתקווה שהיא תרים את ראשה מעט ותבחין בי אך כנראה שהתוכניות שלי לא מתגשמות היום.
טיפסתי בזהירות על העץ שמשקיף אל מול חדרה של אהובתי , כשהגעתי אל צמרתו תקתקתי על חלונה מבחין בה קופצת בבהלה, היא כל כך חמודה שהיא נבהלת.

לאחר דקה של בהלה שחלפה לה היא פותחת את החלון ופשוט מנשקת אותי , בהתחלה הייתי המום לא ציפיתי לזה בכלל ואז זרמתי הייתה הכל היה בנשיקה הזאת , היא הייתה כל כך רכה אך עם זאת כל כך אגרסיבית ומלאת תשוקה , נשיקת מלאה געגוע ונשיקה שמנסה לשמור כמה שיותר על הרגע , אחח מה שהיא גורמת לי ברגעים אלה.

לאחר התנתקות היא חייכה את חיוכה המבויש חושבת שאני לא מכיר אותה, חייכתי חזרה אליה תופס את פניה הזעירות ומנשק אותה שנית.

נקודת מבט כללית:
סיאל וגסטין שמחים ומאושרים אחד עם השני לאחר שהפיגו את כל הגעגועים הרבים שהכילו בתוכם למרות כל הכעס והשנאה שאמורה להיות לסיאל כלפיי גסטין תשוקה רבה מחליפה אותה במהרה.
הם בורחים מהבית דרך החלון שכמובן גסטין עוזר לסיאל לרדת בזהירות ומוביל אותה אל מכוניתו והם נוסעים כאילו מעולם לא היו שם.
הוא מבחין במספר חבלות על גופה המושלם שמרתיחים את דמו.
"מה קרה לך?" שאל כועס , עצבני על כך שמישהו פגע במלאך שלו.
סיאל המשותקת לכיסא לא מצליחה להוציא את המילים מפיה היא רצתה עד מאוד לשתף אותו בחוויות הנוראיות שעברה כל החודש הזה , חודש בלעדיו שהיא לא יכולה לעשות כלום חוץ מלבכות ולהתפלל שמישהו יציל אותה וזה מה שקרה.
גסטין שמבחין בבהלה שעל פניה עוצר את המכונית בצד ומוביל אותה למסעדה קטנה בפרברי העיר , שקטה ונעימה בדיוק אחת שמתאימה לאווירה שהוא רוצה להשרות על סיאל

הם נכנסים אל המסעדה הקטנה ומבחינים כי נוכחים בה מספר מועט של אנשים מה שמקל על שניהם עוד יותר, אישה חביבה נגשת אל השניים ומושיבה אותם לצד שולחן פנוי מבין הרבים , שואלת מה הם רוצים להזמין והולכת לדרכה ועכשיו השיחה הקשה של שניהם מתחילה.

נקודת המבט של סיאל:
גסטין בוהה בי מחכה שאני יפצח את פי כמובן שאני מתחילה לספר לו כל פרט ופרט כי אני לא יכולה להתחשב רק בי אני רואה איך הוא אוכל את עצמו מבפנים מה שמכאיב לי יותר.

"אחרי שחזרתי מהבית שלך באותו היום לא יכולתי יותר ופשוט שקעתי בדיכאון וכפי שאתה יודע הפתעה חיכתה לי בבית" התחלתי לומר לא מחדשת עבורו דבר
"אמא שלי ישבה בקצה החדר מכופפת בתוכה , דמעות זולגות על פניה שבדרך כלל מאורות , שמחות ומזמינות רצתי במהרה על מנת לעזור לה יושבת ומקשיבה לדבריה, המומה במיוחד לדעת שמי שאחראי לכך הוא אבי שיכול לחזור בכל רגע" לקחתי אוויר והמשכתי
"בוקר למחרת יצאתי לסיבוב לאחר לילה שלא יכולתי לעצום עין אתה יודע אחרי כל מה שקרה איתך" מבחינה במבטו המיוסר
התעלמתי מכך יודעת שזה מנקב את ליבי לראות אותו כך, "שחזרתי לאחר הרבה זמן באוויר הקר שמבחנתי היה זמן מועט , זמן שהיה לי את השקט שלי אל הבית אוטו החנה בחנייה שלנו לא ראיתי אותו בחיים וישר חששתי נכנסתי אל הבית שלי מבחינה באבא שלי שצועק על אמא שלי על זה שהיא לא יודעת לחנך אותי מה שהיה אירוני לחלוטין , כל הגוף שלי זעם וצרחתי עליו את נשמתי ממש לא מוכנה לוותר לו על כך , הוא לא יפגע באמא שלי זאת שבזכותה אני יכולה להמשיך לחיות , הוא.." המילים החלו להבלע מפי הקושי שהיה לי לומר אותם השתלט עליי אולי כי לא רציתי להאמין בכך.
גסטין ישב בשוק מרותק למושבו לא יודע מה לומר , אני גם לא מצפה שיהיה לו מה לומר.
"הוא הכה אותי בחוסר רגישות , כאילו מעולם לא היה אבא שלי זה שיצר אותי והביא אותי לחיי , כל החודש הזה הוא כלא אותנו בבית ועשה בנו כרצונו , גנב את כל כספינו והיום הוא מתכנן לברוח בדיוק כמו שהוא ברח לפני 17 שנה" השלמתי את דבריי מבחינה בנוזל חם ומלוח יורד על פניי עד הרגע הזה לא קלטתי שאני בוכה.

גסטין חיבק אותי חזק וגרם לי להרגיש הרבה יותר טוב , חזרתי הביתה והבחנתי שאבי לא שם הוא כבר ברח מה שהקשה והקל על נשמתי במיוחד.
לאחר שחשבתי הרבה זמן הבנתי שאמא שלי עם קושי הרבה יותר גדול משלי ולה אין אף אחד לצידה, עודדתי אותה יום שלם, לא שזה שינה הרבה הרי איך אפשר לשפר את ההרגשה שלה אם אני מרגישה את אותו הדבר ושנאה זה עוד מחמאה למה שאני מרגישה, עכשיו אני יודעת ששוב התקופה שפקדה אותנו חוזרת חלילה אך הפעם קשה יותר כי עכשיו באמת נותרנו ללא כלום כולל הכבוד שלנו.