lin1D
יואו יוצא ארוך!!:))
ממש השקעתי, מקווה שכל אחת אהבה את הקטע שלה ;)

הכאב שבאהבה\ פרק 8 – פרק ארוך!

lin1D 04/01/2013 941 צפיות 18 תגובות
יואו יוצא ארוך!!:))
ממש השקעתי, מקווה שכל אחת אהבה את הקטע שלה ;)

חשתי כיצד בטני מתהפכת ושריריי מכווצים עד כאב מורט עצבים וכה שורף, ראשי הסתחרר רק מעצם העובדה שאני.. שאני באמת ובתמים כלואה עם בן האנוש הזה, שכה שונה ממני.. אבל התחושות שאני חשה כלפיו חזקות הרבה יותר מזה, מושכות אותי אליו כל פעם מחדש.. בעוצמה כה רבה חסרת כל קצה מציאותיות שכולאת אותי ככלא לצדו.. אבל, אלוהים אדירים.. אני אוהבת זאת!
״הדלת באמת לא נפתחת..״ הוא מלמל והעביר יד בשערו, נשכתי את קצה שפתי התחתונה וידי שרפה.. הוא העביר יד במקום שאני כה רוצה להעביר יד..
״ מה אתה מציע לעשות? איני יכולה לאחר לשיעור!״ נסתי לשמור על קול תקיף במעט על מנת להיראות כמה שפחות שקופה ומעוררת רחמים לצדו.
״אני מצטער קים, אין לי כל רעיון להציע מלבד לחכות עד שמישהו יפתח..״ הוא משך בכתפיו. ״הטלפון שלי נשאר בחדרי בטעות״ הוא פלט כדרך אגב והתקרב אליי, באווירה כה מותחת.. אך גם כה מלאת רגשות, כמטען חשמלי בוער ומפתה להתקרב אליו.. לעשות גם צעד.. לשבור את הקרח המרושל אך כה מלהיט ומרתק שנוצר ביננו.. תוך יום אחד!
״הטלפון שלי נמס במיקרוגל..״ מלמלתי ונעתי מצד לצד באי נוחות.. ואז קפאתי במקומי והיה לי חשק עז לסתור לעצמי, מה חשבתי לכל הרוחות?! אני יד כידי כך טיפשה..?! זו הדרך מעוררת רחמים שלי לשבור את הקרח?!
הוא צחק צחוק מדבק שגרם לי פשוט מאוד.. בדרך הכנה והטבעית ביותר, לחייך..
״המסת?! במיקרוגל?!״ הוא שאל מבעד לשפתיו הקרועות מפרץ הצחוק המדגדג באוזן. ״כיצד?״ שאל בסקרנות.
״חוסר תשומת לב..״ מלמלתי.. חשתי כיצד הסומק מתלהט על גבי לחיי ובטני מתכווצת, בבקשה שיניח לכך.
הוא שם לב לכך, ומתיישב על גבי השולחן לצדי, אני עדיין דוממת, הוא שולף את הנשק הכי טוב.. חיוכו הכובש, המדבק, המפוגג והעוצר נשימה ואומר ברוך ״בוודאי הורייך גאים בך מאוד..״
כל מילה מכה בי שוב ושוב, בהצלפות מייסרות ומענות חסרות רחמים, קורעות את עורי.. מחרבות עד עפר כל מערכת, תא ווריד בתוך תוכי. דמי התפרע בזעזוע רב, עורי סמר בגלל הצמרמורת הקרה שחדרה כה עמוד ללב, לראש, לצלקות המצולקות.. אימאל׳ה.. אבאל׳ה..
אלפי כרסומים כרסמו וצבטו כל פיסת עור.. קרביי להטו ורציתי ליפול, להתקפל, לרוץ – לצווח!
״הם לא״ עניתי ביובש.. בקול מרוחק.. חשתי כיצד הגוש החונק שבגרוני.. גוש הדמעות הצורב והבלתי נסבל גורם לי לקוצר נשימה .. סובבתי את ראשי ונשמתי עמוק, רק שלא יראה את הכאב הנוזל מבעד לזוג עיניי השבריריות והכה מפוחדות מעצם החיים.
״הם לא..? למה..?״ שאל בעדינות.
״ כי הם לא הארי..״ ביטאתי את שמו כה בלחש שהוא אפילו לא שמע אותי.. חבקתי את עצמי בזרועותיי ריסון ושליטה.. ופשוט נאבקתי בדמעות.. אני מתגעגעת לאנשים שיצרו אותי.. אני מתגעגעת ורוצה חיבוק אוהב של אימא ומילת חיזוק של אבא.. למרות.. למרות שהרסו את חיי..
כה קשה לי לסלוח.. כמעט ובלתי אפשרי..
״קים, ילדה יפה.. מה קרה?״ הוא שאל בזמן שהתקדם לכיווני וחיבק את כתפיי במקצת.
נשמתי עמוק.. שאפתי את ריחו המשכר.. מתענגת ומתמכרת בהשלמה מלאה למגע הכה אמין.. שגורם לי לחוש בטוחה, מוגנת, רצויה.. לא דחויה..
המילים עמדו לי על קצה הלשון, הרמתי את ראשי והתבוננתי בעניו.. חשתי שאני כה סומכת עליו.. שאני יכולה אפילו לספר לו את ה׳סיפור׳..
״ הארי, אני יכולה לספר לך משהו?״
״כל דבר..״ אמר בלחש ומבטו הרצין בין רגע.

~ מנקודת מבטה של שחף~
איני נכנסת לשיעור.. איני מתכוונת להיות חלק מהמקום המזוויע הזה.. איני מוכנה לתת להורים הללו את מבוקשם, לא הם לא יפטרו ממני בכזו קלות.. שרון מחכה לי בבית, וסמי הקטן, ילדי הפלא שהם כנקודת האור והתקווה של חיי, הנחמה היחידה שלי בעולם..
״ אין לך שיעור?״ שמעתי את קולו העמוק שרק ממשמע קולו התכווצתי, עורי סמר.. דמי להט והתפרע בעורקיי כתחושת קריעה מענגת .. צליל קולו כה הכה בי וגרם לי להתמכר אליו..
האדם שחשתי כה מטופשת שנטשתי אתמול בלילה, האדם שחיפשתי בנואשות היום בבוקר מצא אותי..?אוי אלוהים זה כה מענג, כה משכר, כה מטורף וחסר כל קצה הגיון..
״ אני מבריזה וזהו לא עיסוקך!״ אמרתי בתקיפות.
הוא צחקק וגלגל את עיניו. ״ סליחה , שכתי שאת אדם מאוד פרטי..״ הוא הרים ידיים בהתגוננות, ואז מבטו התבגר והרצין.. כל כולי להטתי וקרסתי.. נפרמתי וכל חומותיי נחרבו במבט הכובש העוצר נשימה והסיבה שאכן יש שלמות בעולם..
״נעלמת״ הוא פלט.
״ הייתי חייבת ללכת..״ מלמלתי.
״ לפחות היית נפרדת!״ הוא אמר במעט תקיפות.
התכווצתי ואז גבי התקשח.. זקפתי גבה אחת ודמי קפא, הכול נעצר ונגמר. ״איני חייבת לך דבר זאין!״ תקפתי.
״את זוכרת את שמי.. שחף!״ הוא מלמל את שמי ״אני יודע שאת מסתירה משהו.. את רק מנסה להתגונן ובגלל זה את כך, זה בסדר.. אינך צריכה להיות כזו כשאת אתי. ״
היה ניצוץ אמין בעיניו ובין רגע לבי דפק בחוזקה.. צמרמורת קרירה תפסה במעלה עמוד שדרתי.. על גבי שכמותי וכרסמה כל פיסת עור.. סערותיי סמרו וראשי הסתחרר.. הוא פגע בנקודה הרגישה ביותר, בכזו מהירות.. בכזו קלות.
שלבתי את ידיי ופלטתי בקול מתייסר וקרוע ״ מה אתה רוצה ממני? אנו רק הכרנו..״
״ זמן הוא ערך חסר משמעות למעני.. בבקשה, אל תהיה כזו אתי.. תהיה כנה״
להיות כנה..? לא, אין סיכוי!
אבל כשזה אתו..
״ איני רוצה ללמוד פיזיקה, אני רוצה לנגן..״ לחשתי בהשפלת ראש, חיוך תמים וגדול נפרס על גבי טווי פניו המושלמים ללא חת.
״ אל תדאגי אני אתך.. איני אעזוב אותך.. ולכבוד הוא לי״ קרץ.

~ מנקודת מבטה של מישל~

סגרתי את העט התכול והתבוננתי בציור המאולתר שציירתי עקב השעמום המעיק והמייאש של שעת הצהריים, בוודאי היום נתחו את תאי הצמח.. אבל, גם בוודאי גברת נרקיס המשיכה את הריקוד שאני כה הייתי להוטה להמשיך עמה.. להיות בשיעור, להתמסר בדרך מלאת השלמה וברצון רב למוזיקה.. לסטודיו עם המראות לצד הבר הכה מפתה..
נשכתי את קצה שפתי התחתונה, אסור לי לחשוב על כך.. אני אשמה, לא הייתי צריכה לתת להסחת הדעת להשפיע עליי, הייתי צריכה להישאר ממוקדת בריקוד..
לבי לפתע פעם בחוזקה, פעימה כואבת.. ראשי קדח, וחשתי את בטני מתכווצת בכאב בגלל ש.. איני יודעת איזה חלק בראשי, או איזה תא בלבי צורב אפילו יותר מעצם הגעגוע העז למראות הסטודיו.. אלא גם געגוע עז, ואפילו במעט יותר לזוג עיניים תכולות ועוצרות נשימה.. עיניים שהצילו אותי, השייכות לאדם המדהים ביותר בעולם.. חייכתי רק מעצם המחשבה עליו והתבוננתי בציור המאולתר, כשלתי ומעדתי שוב על גבי הישבן, עיניי נקרעו לרווחה והזזתי את קצוות שיערי מפניי, נשמתי במהירות, ללא כל יכולת שליטה.. מה לכל הרוחות קורה לי?! אני מציירת אותו?!
לפתע נשמעה דפיקה בדלת, כה לא רציתי אורחים עכשיו.. אבל אהיה חייבת להיות מנומסת כמו שאמי אמרה, שריריי התכווצו ודמי התפרע בפראות.. האם זה נחשב?
"כן.." פלטתי בלחש.
הדלת נפתחה ובין רגע קרביי להטו ואלפי כרסומים.. צביטות מדגדגות ומענגות כרסמו כל פיסת עור בגופי, חשתי כיצד סערותיי סומרות ואלפי רגשות הכו בי שוב ושוב ללא כל רחמים.
"שלום מישל.. חשבתי לראות מה שלומך, הכול בסדר?" נייל שאל בזמן שהושיט לי את ידו והושיב אותי על גבי המיטה.
"מעט משעמם.. אני כה מתגעגעת לריקוד.." מלמלתי, משום מה.. היה לי כה קשה לדבר לפניו, אבל הכנות שהדהדה בקולי היא מה שהפתיעה אותי.. חשתי.. חשתי שאני סומכת על האדם הזה, שהוא לא יעשה משהו שיפגע בי.. שהוא יהיה אמין אתי..
וזה כה טוב ומדהים לחשוב כך.
"אני מצטער אבל זה לטובתך, את חייבת להבין.. מיץ'". הוא קרץ לי.
"מיץ'?" צחקקתי בזמן שזקפתי גבה, זה חדש..
"כינוי חיבה.. חשבתי עלייך אתמול.." הוא פלט בזמן שהעביר יד בשערו ואז מיד השתתק.
חשתי את הסומק העז שמתלהט על גבי לחיי, לא יכולתי שלא לחוש את השמחה מתפרצת ממני.. את הכרת התודה לעצם אור העובדה שקמתי היום בבוקר, לא יכולתי שלא לחייך.. דמי היה עכשיו רגוע.. פחות או יותר, אבל מיץ', הכינוי הנחמד הזה, פשוט קדח ונחרט בראשי וזה כה רצוי ומענג..
כחסרת שליטה התקרבתי אליו ונשקתי לו בלחי, הוא התבונן בי נינוח אבל עיניו הראו מעט בלבול. "תודה על הדאגה שלך.. אני אוהבת את השם.." לחשתי.
"ידעתי שתאהבי.." קרץ לי ואז התרומם. "למדי אותי לרקוד!" הוא קרא בהתרגשות.
"מה?! אבל החדר לא גדול מספיק ואני על רגל אחת." מלמלתי בבלבול.
"אבל למרות הכול, זה מושלם.. קדימה, בואי ננסה! אני בטוח שזה ישפר לך את המצב רוח". צחקק והושיט לי יד.
"אתה בכלל אוהב לרקוד?" שאלתי מופתעת, זה טובה!
"לא.. אבל אני מוכן לנסות בשבילך.." מלמל במבוכה, משום מה.. גם זה פחות או יותר מתקבל..
"לכבוד הוא לא להדגים לך!" צחקקתי.

"ועכשיו להסתובב.." מלמלתי מעט בדאגה, נפלנו על המיטה, על השולחנות.. איפה לא? "לא, נייל! זהירות!" קראתי בדאגה אבל זה מאוחר מידי והוא נפל על השולחן..
קפאתי במקומי ולא יכולתי לרגע לנשום.. הציור נפל על פרצופו.. הציור שלו..

~נקודת מבט חדשה – נעם! ~

"עזבי את פנקס הציורים המטופש שלך וחזרי לעבודה!" צעקה עליי ליאורה, הבוסית השמנה והשנואה עליי מכל.. היא לקחה אותי על חסותה והסכימה שאעבוד במזנון על מנת לממן את השכר לימוד היקר, אבל לצערי.. זה מונע ממני את התשוקה האמתית שלי – ציור!
"איפה את?! יש המון סטודנטים שממהרים לשיעור!" היא צעקה עכשיו יותר קרוב, לאוזני.. משכה אותי בידה לכיוון הדלפק, פלטתי אנקת ייאוש.. התבוננתי מבט אחרון בציור שהותרתי מאחוריי.. וחזרתי לעבודה הכה משפילה הזו, כלל לא רציתי זאת.. אבל איני כה חכמה כמו המון אנשים כאן, לא הסכימו לקבל אותי לשום מקום.. גם למה שירצו משהי שניצוץ החוכמה לא פגע פגע בה והיא רק יודעת לצייר..? גם איש לא רואה את הציורים שלי.. מלאי הריגוש אשר מספרים כה המון, כערך רגשי ויקר שלי..
הרמתי את ראשי וראיתי את העיניים החומות הללו.. השפתיים החטובות הללו, השרירים הכה מרשימים.. אלוהים אדירים..
החיוך הכי מאיר שראיתי מימיי, קרביי להטו ולבי הלם בחוזקה, חשתי כיצד אני מאבדת את הריכוז ועוד רגע כושלת ומועדת, ראשי קדח בחוזקה.. הוא מלאך, אליל, עיניים בצבע חום שוקולד אשר נראו כה אמינות.. כה יפות וסוחפות, והשיער המגולח במקצת שכה רציתי להעביר בו יד..
צמרמורת קרה הצליפה בי ומראהו הכה בתת ההוקרה שלי והשתיק אותי.. כל חושיי נעלמו לי ורק התמקדו בו.. לגמתי את מראהו, את המילים שבקושי שמעתי שהם כמנגינה מופלאה..
"שלום לך, אפשר בגד עם שניצל?" צחקק, צחוק כה ממכר ומענג לאוזן.. ריחו היה כה נעים ומשכר, כל כולו גרם לי להשתכר, להיות נואשת ומקובעת לאדם המדהים הזה..
"שניצל..?" פלטתי בציוץ.
"כן בבקשה". אישר.
שלפתי יד מהירה והגשתי לו בגד עם שניצל, לא מנתקת את המבט ממנו.. לא מסוגלת.. לא רוצה..
נשכתי את קצה שפתי התחתונה.. מה שם האליל?
"אני מצטער אבל הגשת לי בגט עם טונה!" הוא צחקק. עקמתי את אפי.. אוי לא..
"אני מצטערת!" פלטתי במהירות ובמבט חטוף הגשתי לו את הבגט הנכון.
"לא נורא, קורה.. אפילו לי כזמר זה יכול לקרות!" הודה.
ואז הבנתי.. הוא.. הוא ליאם מלהקת הפופ הזו, כיצד לא ניחשתי..?
במהירות נשמתי עמוק, מנסה להאיץ את נשמתי מהסיבוך שנקשר בעמקי בטני כפלונטר קשה לפיצוח מהמתח הרב של התכווצות השרירים המענה, נסתי להחזיר את נשמתי ולגרום לקרביי הלוהטים להתפוגג.. הוא מפורסם, מצליח ומבוקש – כלל לא מתאים לי..
אבל זה כה כואב..
"אני נעם, עובדת בקפיטריה על מנת לממן את השכר לימוד.." מלמלתי במבוכה.
"אני אוהב בחורות עצמאיות!" העיר כדרך אגב ובמהירות התרחק. "באיזה קורס את?" שאל במהירות על מנת להחליף נושא..
"ציור.." אמרתי בפשטות.
"חשבת על מוסיקה? אני מרצה שם". חייך חיוך מלא תקווה. השפלתי ראש.. איני רוצה שוב לשבור את הקלידים או לגרום לילד אחד לאבד את השמיעה שבקולי..
כנראה שלא נפגש עוד..
"מצטערת, אני סכנה לאנושות". צחקקתי.
"הו.. באמת?" הוא שאל מעט באכזבה. "נסית בעבר?"
"כן, זה לא נגמר טוב.. מצטערת.." מלמלתי.
"היי! מלא אכפת לי אם אתה מפורסם או לא מפורסם יש עוד אנשים שמחכים!!" לפתע הופיע ליאורה, היצור המפלצתי הזה וגרשה את ליאם..
ליאם הלך במהירות קורץ לי ביציאה והרגשות הללו.. פשוט לא נתנו לי מנוח.. אכזבה.. פספוס.. רגש..
איזה רגש..?
"ליאורה..? יש לך חבר?" שאלתי כדרך אגב.
"לא". היא ענתה בפשטות.
"את נשואה?" המשכתי נואשת לעזרה.
"לא". היא המשיכה כדרך אגב.
"את מאוהבת?" שאלתי בחצי חיוך.
"כן, בשווארמה שליד האוניברסיטה עכשיו חזרי לעבודה!" היא צווחה עליי.

~מנקודת מבטה של קים~

"אתה מבטיח לא להיבהל..?" שאלתי בקול רועד, התבוננתי בו, מתנתקת בכאב מהחיבוק. הוא מחה את הדמעה הזעירה שגלשה.
"קים.. את מפחידה אותי.. מה יש?" הוא שאל.
פשטתי את הסריג האפור שלי והרמתי את שוולד חולצתי הלבנה, חושפת בפעם הראשונה בחיי.. את הצלקות.
"קים.. לכל הרוחות, מי עשה לך זאת?!" הוא שאל מבועת, סוקר כל צלקת וצלקת בנפרד.
עצמתי את עיניי ופלטתי אנקת ייאוש, לא מאמינה שחוזרת לזה.. לא רוצה.. אבל חייבת לפרוק בפני מישהו, והוא האדם הנכון, אני פשוט יודעת זאת!
"כשהייתי קטנה אבי נטש אותנו.. אמי הייתה מאוד מדוכאת ונסגרה בעצמה, החלתי לעבוד בתוך מטפלת, או כמנקה.. אבל הדיכאון השקט נשבר, התפוגג והתפרץ.. כשקט שלפני הסערה ואז הבנתי עד כמה שקטנה היא הייתה שבעצם היא הייתה מחרישה להחריד, היא כלל לא טיפחה אותי או את אחותי הקטנה.. היא החלה לכבות עליי סיגריות או להכות אותי.. היא הייתה יוצאת וחוזרת בצהריים של היום למחרת שיכורה ומסריחה מסמים.. היא.. הארי.." זה התפרץ ממני בכזו מהירות.. נשמתי עמוק..
ואז הדלת נפתחה.


תגובות (18)

לואי כזה בדד אפשר להיות איתו??

04/01/2013 05:52

אומייגד שלמותתתת תודה תודה תודה :) תמשיכיייי דחוףףףףף

04/01/2013 06:13

תודה רבה אני שמחה שאהב !! :)
ודיירקשנית פוראבר? אני אשקול בגלל שיש לי רעיון ללואי.. הוא לא סתם שקט, אבל ליתר ביטחון תגידי איך קוראים לך בסיפור, מראה , תכונות וסיפור אישי אם את רוצה ;)

04/01/2013 07:26

אני בודדה ועצובה .. השקעתי בפרק :(

04/01/2013 09:04

אני אמשיך מחר בערב :)

04/01/2013 11:43

די למה זה לא מפרסם את הסיפור בעמוד הראשי?!
אומיגד סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה שלא כתבתי תגובה קודם :(
אוף זה כזה מושלמם ומרגש ואני פשוט לא בודקת אני כועסת על עצמי >:(
תמשיכי פליז הסיפור מדהייייייייייםםםםםםםםםםםם!!!!!!!!!!

04/01/2013 12:41

אוף עכשיו את כועסת עלי :'(

04/01/2013 13:59

איך אפשר לכעוס עלייך ? ♥
אבל את יודעת שאנשים ישנים בשעות האלה …. :)

04/01/2013 14:04

חחחחחח נכון אבל לפני כמה דקות היא פירסמה תגובה :((

04/01/2013 14:05

הא..
אז אולי היא לא ראתה שהגבת לה …

04/01/2013 14:10

מישל זה אפשרי לכעוס עלייך? את קוראת מדהימה וכל תגובה שלך משמחת כל כך!
פשוט המחשב שלי התחרפן ולא יכולתי לעשות כלום.. :)
חחחחח

05/01/2013 02:39

זה כזה מושלםםםםםםםםם!!!!!!!!!!!!!!!
הרגת אותי עם המאוהבת בשווארמה שליד האוניברסיטה!!!!!!!!!!11
אוי זה כזה מושלם!!!!!!1
ולפי מה שהבנתי, יש לי שתי ילדים?? יאיייייי!!!!!!!!!!!

05/01/2013 02:48

חחחח שחף לא את תביני בהמשך מה הם ;) כי את הרי רק בת 19 חחח :))

05/01/2013 02:49

ואני חשבתי שאת כועסת עלי…:(
בכל זאת סליחה ופליז תמשיכי !!!!!!!!!!!!!!!!
די למה את כותבת כזה מושלם ואני לא כותבת ככה ? :'(

05/01/2013 03:34

מיש אני באמת שלא מבינה אותך – אני כותבת גרוע, באמת.. ואני מתה על הסיפור שלך של וואן די פשוט לכל אחד יש את הדרך שלו לכתוב..
ואני מתה על שלך ואל תחשבי שאת לא טובה או משהו כזה ;)

05/01/2013 08:30

תמשיכי

05/01/2013 13:09

סתמו שתיכן!! אתן כותבותתתת מהמםםםם באמת יש לכן שפה כזאת גבוהה שכיף לקרוא!! אם כבר אז אני לא כותבת משהו….!! וכדאי לשתיכן להמשיךך עכשיווווו

06/01/2013 11:14

דיירקשנית בדם? תודה רבה את מדהימה באמת!! אני מצטערת שאני לא מעלה כמעט שבוע פרק פשוט אני בכיתה מדעית הנדסית ועש לי כל יום מבחן או בוחן ואני רצינית ! ביום שישי או חמישי אני מעלה פרק משולש ומהמם שחצי ממנו כבר מוכן לי בראש, מבטיחה לא לאכזב ושכולכן תאהבו אותו!
אבל בבקשה אל תנטשו בסדר? כי זו באמת שלא אשמתי 3>

07/01/2013 13:35
20 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך