וואןשוט אור&זאין

-שנת 2010-
"אור, תורך לעלות לבמה" אמר אחד מאנשי הצוות של הX factor. ליבך דפק בחוזקה והאיץ את פעימותיו, נשימתך נעתקה ברגע שעלית לבמה ומולך התגלו שלושת השופטים. לואי וולש, ניקול שרצינגר וכמובן… סיימון קאוול. "היי, אני אור, אני בת 16" אמרת התרגשות ונעמדת באמצע הבמה, עינייך החומות ריצדו על גבי השופטים והעידו על כך שאת לחוצה. "אוקיי, מה תשירי לנו?" שאל סיימון, "the man who can't be moved" אמרת והלחץ מעט ירד כשהתחלת לשיר.
הורייך תמיד אמרו לך שיש לך כישרון שירה מדהים, וכל הסובבים אותך ניסו לדחוף אותך להיבחן לxfactor אבל תמיד התחמקת מזה מרוב הלחץ. השנה- לא יכולת לשקר לעצמך יותר, את חייבת להיבחן, הנורא מכול הוא שתחזרי לחייך הקודמים. נתת למילים של השיר לסחוף אותך, למנגינה להרגיע אותך מעט.
"אוקיי, את אמנם צעירה- אבל יש בך כישרון" וולש אמר ונתן לך חיוך מעודד, "אני לא יודעת" אמרה ניקול, "את באמת שרה יפה אבל לדעתי את צעירה מדי בשביל זה" הוסיפה בהתנצלות. אכזבה החלה להתפשט בגופך, נתת את כל כולך בשיר הזה ובכל זאת זה לא היה מספיק טוב. "קחי בחשבון שאת מורידה לה את הביטחון כרגע, אולי היא לא תחזור לשיר" סיימון פנה אל ניקול בסוג של התלוצצות, תהית אם הוא מנסה לשכנע אותה להעביר אותך. "אני לא מתכוונת להוריד לה את הביטחון! היא פשוט צעירה" ניקול החלה להכן על עצמה, "טוב, עד שייגמר הוויכוח בין שני אלה- אני אומר כן" לואי אמר וחייכת חיוך ענק. "תודה" אמרת בקול עדין, הקהל הריע לוולש. "כמובן שיש על מה לעבוד, אבל אני חושב שיש לך סיכוי- יש לך שני 'כנים'" סיימון אמר וזירז את הקהל למחוא לך כפיים. אמנם בגלל שכבר שניים הצביעו בעדך, את אמורה להישלח למחנה האימונים- בכל זאת רצית לשמוע את חוות דעתה של ניקול. "אני לוקחת פה סיכון" אמרה והסתכלה על סיימון במבט מאיים, "אני אומרת כן" היא חייכה חיוך ענק ואת התפוצצת מהתרגשות. "תודה!" זה הדבר היחיד שיכולת להגיד, וירדת מהבמה.
במחנה האימונים שמו אותך בחדר עם עוד שתי בנות- לא ממש התחברת אליהן.
"היי" קול קרא מאחורייך באחת מארוחות הבוקר, הסתובבת וראית נער כבן גילך, שיערו שחור ועיניו חומות מהפנטות.
"היי" חייכת חיוך ישר והושטת את ידך ללחיצה, "אני זאין" הוא חייך חזרה "אור" אמרת קצרות. אכלתם ארוחת בוקר יחד והחלפתם חוויות וצחוקים. בהחלט יכולת להודות שהיה לך מאוד כיף איתו, מאז נהייתם חברים טובים.
היית מאחרת לחזרות שלך עם ניקול, השופטת שבחרה אותך, בגלל הפגישות עם זאין. היה לכם כל כך כיף יחד שהרגשת שאת מכירה אותו שנים!
כבר התחילו להסתובב שמועות שיש בניכם משהו, החלטתם להתעלם מזה.
התחלת להרגיש משהו שונה, משהו לא מוגדר, צמרמורות עברו בך בכל פעם שרק ראית אותו מחייך, ליבך הלם בחוזקה בכל פעם שקרא בשמך. את כבר ידעת מה קורה לך, אבל לא היית מוכנה להודות בזה, לא היית מוכנה להודות בעובדה- שאת מאוהבת בזאין.
ואז הגיע הרגע בו הדיחו אותך, נאנחת באכזבה אפילו שהשופטים ניסו לעודד אותך לא לוותר על קריירת השירה. לא מזה היה אכפת לך, אלא מהעובדה שאת אולי תראי את זאין יותר. חיכית עם שאר המודחים כשראית אותו רץ עם עוד ארבעה בנים- חיוך מאושר על פניו. ראית שהוא מחפש אותך בעיניו, והחלטת לגשת אליו.
"אור!" קפץ בשמחה וחיבק אותך חזק, "מי אלה?" שאלת והצבעת על הארבעה, "חבריי ללהקה.. אני עובר איתם לשלב הבא!" הוא חייך חיוך ענק, ניסית לחייך בשבילו אבל לא יכולת. פניו נפלו כשראה שלא חייכת, "לא עברת?" שאל באכזבה, הנהנת ופרצת בבכי. הוא עטף אותך בחיבוק ולחש לך מילות עידוד, "אל תדאגי! את שרה מדהים בעיניי, את בטוח תצליחי" הוא אמר ולא עזב את החיבוק שכה היית זקוקה לו. "ומה יהיה איתנו? אני לא רוצה לאבד אותך" מלמלת בקול שבור, הוא התנתק מהחיבוק וראית שגם הוא בוכה מעט. "אנחנו נשמור על קשר, אני מבטיח" אמר והחזיק את שתי ידייך, "איך אני יכולה להיות בטוחה?" שאלת בעצב. "בגלל ש.." הוא התחיל להגיד ושתק, ראית שהוא מאדים ומתחיל להיות מובך, הוא התקרב אלייך ונישק אותך במהירות.
"בגלל שאני אוהב אותך"
.
שנתיים עברו מאז, את וזאין עדיין ביחד. הוא בלהקה המצליחה שלו ואת מפתחת קריירה מוצלחת בתור זמרת פופ. היו המון קשיים, המון פעמים שישבת לבד וחיכית לו- והוא לא בא.
המון פעמים שהיית צריכה לנסוע להופעות בארצות אחרות, והוא היה צריך לצאת לסיבובי ההופעות של הלהקה שלו- המון רגעים של געגוע. למרות זאת, שמרתם על קשר והצלחתם לדבר כמעט בכל יום- אם זה בסקייפ, בשיחת טלפון או בהודעות.
הוא לא הסכים לוותר עלייך ואת לא עליו, עוד מעט הוא יוצא להפסקה בין סיבובי הופעות, ואת חוזרת הביתה בשביל לבלות קצת זמן יחד איתו.
הכנסת את המפתח לחור המנעול וסובבת פעמיים, הדלת נפתחה לפנייך והריח המוכר גישש את דרכו לאפך. זאין בבית.
הנחת את המזוודות בחדר המשותף שלכם וראית שגם המזוודות שלו שם. לא יכולת להפסיק לחייך מהתרגשות- שוב לראות את פניו, שוב להרגיש את שפתיו על שלך.
שמעת דלת נפתחת למטה ורצת במהירות במדרגות, קפצת עליו בחיבוק כשראית אותו.
"זאין" אמרת ודמעות של אושר התחילו להיקוות בעינייך, הוא התנתק מהחיבוק ונישק אותך נשיקה ארוכה, "התגעגעתי אלייך" אמרת וליטף את שיערך החום גלי. חייכת חיוך מאושר ונתת לו נשיקה נוספת, כמה שהתגעגעת אליו!
"איפה היית לפני שהגעתי?" שאלת בהתרגשות, "אה זה" הוא אמר וראית שהוא מתרגש בטירוף הוא הוביל אותך לסלון והושיב אותך על ספת הקטיפה הלבנה.
הוא כרע ברך, סערת רגשות הכתה בך! כמה שחיכית לרגע הזה, וואו! לא הצלחת להוציא מילים מהפה בזמן שהציע לך להינשא לו. רק קפצת עליו בחיבוק ושניכם נפלתם על הריצפה, נישקת אותו והדמעות התחילו לצאת שוב.