וואן שוט ל"ששש… זה סוד!" – חלק ב'

-נק' מבט כללית-
הארי חייך ואמר לה בצחוק, "את לא שואלת איך קוראים לנו?"
היא לא הבינה, כנראה מתוך הפתעה, "אתם וואן דיירקשן! שאני לא אדע?". היא החלה להצביע אחד אחד, נוקבת בשמותיהם המלאים, "הארי סטיילס, לואי טומילסון, ליאם פיין, נייל הורן, זאין מאליק" הם הביטו בה. היא נראתה נבוכה ואז, בדיוק בזמן, הגיע המפיק והודיע שהם צריכים להתחיל בחזרה.

You're insecure
Don't know what for
You're turning heads when you walk through the door
Don't need make up
To cover up
Being the way that you are is enough

Everyone else in the room can see it
Everyone else but you

[Baby you light up my world like nobody else
The way that you flip your hair gets me overwhelmed
But you when smile at the ground it aint hard to tell
You don't know
You don't know you're beautiful
If only you saw what I can see
You'll understand why I want you so desperately

אמבר ישבה בצד, שרה בשקט. הארי לקח את המיקרופון והחזיק אותו מולה,
Right now I'm looking at you and I can't believe
You don't know
You don't know you're beautiful
Oh oh
But that's what makes you beautiful

היא שרה איתם את המילים האלה, ואש הארי לקח את המיקרופון וחזר לבמה.
אמבר הביטה בו. היא לא האמינה שזה קורה לה!
את שאר החזרה, שהייתה ארוכה למדי, בילתה במחשבות מתוקות שהארי התאהב בה, או שהיא תתידד עם הלהקה…

-כעבור שעה וחצי-
אמבר התעוררה. צעקותיהן של דיירקשניות מכל רחבי הארץ הפסיקו את החלומות שלה.
היא הביטה על הבמה, והסמיקה מהר מאוד. הארי הביט בה והסמיק גם הוא.
במהלך ההופעה הארי המשיך להסתכל עליה, והיה נראה כאילו הוא מקדיש לה כל שיר, כל מילה שהוא שר.

-בסוף ההופעה-
הארי ניגש לאמבר ושאל אותה בלחש משהוץ
היא הנהנה בהתרגשות.

-כעבור 10 שנה-
""דוני!" קראה אמבר.
דוני נכנס. הוא דומה לאביו, הארי.
השלט על הדלת, בו היה כתוב "כאן גרה בכיף משפחת סטיילס" היה בידיו, מרוח בצבעי גואש.
"דוני" אמרה אמבר, נדה בראשה.
הארי נכנס לחדר.
"מי גבר של אבא?" שאל את דוני בחיבה.
דוני עשה פרצוף, והארי נד בראשו.
המשפחה צחקה.
דוני יצא מהחדר.
הארי שם את ידו על בטנה העגולה של אמבר.
"אתה מרגיש אותה בועטת?" שאלה.
הארי הנהן וחייך.

~והם חיו בעושר ועושר עד עצם בעוד 60 שנה, שהם בני 70 ומשהו~