וואן שוט/שיר – נייל הורן

הכרנו לפני שש שנים,
התאהבנו לפני חמש,
היינו ביחד לפני ארבע וחצי..
ואיבדנו אחד את השני לפני שנה..
זה הוא הסיפור שאתם כל כך רוצים לדעת.
__________________________

הכל התחיל בקלות,
בלי שום כוונה לאהבה.
לומר שחשבתי שזה יקרה בהתחלה? אי אפשר בכלל.
ראיתי אותו, ילד עם עיניים כחולות בוהקות,
שיער שצבוע לבלונד אך ורק בקצוות,
חיוך כובש, גדול ומהפנט.
מה שכל ילדה הייתה חולמת עליו כנראה.
ישבתי בכיתה, בקצה השני שלה,
לבד, ללא אף אחד.
הייתי הבדיחה, הייתי מרכז הצחוק,
עד שהוא שם לב.
הוא ראה אותי, בוכה בצד,
הוא ראה אותי, מקבלת מכות ללא סיבה,
הוא ראה אותי, שם לבד,
הוא ראה אותי… ועצר הכל.
חיבק אותי חזק למרות שלא הכיר אותי,
הראה שאכפת לו, הראה אהבה,
הראה חיבה, ידידות.. כל מה שהייתי צריכה.
וכך הכרנו.
____________________________

התיידדנו.
היינו חברים טובים,
לגמרי כמו אחים,
בלתי נפרדים,
בלתי מנוצחים.
עשינו שטויות בלי שום סיבה,
בלי שום פחד לבושה,
פשוט בשביל כיף.
היינו בשדה, רצנו על הדשא,
התאהבנו,
אבל לא סיפרנו. רק שתקנו, כרגיל.
שתיקה מביכה ומוזרה.
___________________________

נשיקה עדינה, נשיקה מלאה בתשוקה,
נשיקה שמעירה, נשיקה שמעודדת,
נשיקה שמשמחת, נשיקה..
זה כל מה שרציתי,
וגם כל מה שהיה.
חיבקתי אותו ונישקתי אותו,
בידיעה שהוא שלי.
הוא היה שלי,
הוא עכשיו שלי,
והוא יהיה שלי..
הוא חיבק אותי, הניח את ראשי צמוד ללבו,
הרגשתי את פעימות ליבו החזקות,
את ידיו המחממות והמחזקות,
הרגשתי את כל מה שרציתי.
____________________________

"אני אחזור, אני מבטיח" הוא אמר לי.
בכיתי, צעקתי, לא רציתי.
אבל הוא היה חייב ללכת, הוא היה חייב לעזור,
הוא היה חייב להילחם כדי לשמור עליי, עלינו..
הוא זרק לי את הטבעת שהוא רצה לתת לי,
הדבר האחרון שיש לי ממנו.
"אני אחכה לך עד שתחזור, אני מבטיחה" היה הדבר האחרון שאמרתי,
ליתר דיוק.. צעקתי לו.
הוא יצא ועדיין לא חזר.
עכשיו אני פה, עם הטבעת, הילדה והזיכרונות,
כל מה שיש לי ממנו.
אבל הוא הבטיח שהוא יחזור,
הוא עדיין פה, הוא יחזור, אני בטוחה.