וואן שוט – 1D 100% & זאיין

הרופאה ניגשה אליי והביאה לי תרופה.
"זה יחזק אותך!" היא אמרה לי לאחר שראתה את הבעת פניי.
"חייבים?" שאלתי.
"חייבים." היא אמרה.
שתיתי את התרופה באיטיות. טעמה היה מין מנטה ועוד משהו מגעיל.
הרופאה חייכה כאשר סיימתי.
"אז…" התחלתי, "אתם לא יודעים מי מצא אותי?"
"אמרתי לך כבר," הרופאה נאנחה. "האיש מצא אותך מעולפת ומחוסרת הכרה ברחוב. הוא בא לכאן, להביא אותך. הוא לבש ג'קט שחור וג'ינס כהים. הוא אמר שקוראים לו…" הרופאה הרהרה לרגע. "אני לא זוכרת. אם נראה אותו, נגיד לך. בסדר?"
הנהנתי. מה יש לי לעשות? לחכות. ולחכות. עד שאני אהיה בריאה.
כמה זמן זה כבר יכול לקחת?
ראשי כאב.
רציתי לחזור הביתה, אבל ידעתי שאני לא אוכל.
אני צריכה להישאר פה עוד הרבה.
משעמם פה, מעצבן פה,
אין מה לעשות, האוכל מגעיל,
כל היום תרופות, אין חברים,
אין טלוויזיה, אין מחשב,
אין תעסוקה…
ובמחשבות אופטימיות אלה, נרדמתי.

***
כשהתעוררתי, פניי היו מכוסות זיעה.
שיערי החום והחלק גלש על שפתיי בבלגן לא מווסבר.
חלק ממנו כיסה את עיניי וגזל ממני את שדה הראייה. מיהרתי להזיז אותו כדי שאוכל להבין מי הנער היושב לצידי.
היה לו שיער שחור, עם בלורית.
הוא ענד עגיל יחיד וחייך אליי חיוך מושלם.
"אני זאיין." הוא אמר לאחר שראה את הבעת פניי המבולבלת.
הוא הגיש לי מים ושתיתי אותם בהנאה.
לאחר שהמים עוררו אותי, תשומת ליבי הופנתה אל בגדיו של זאיין.
נשיתי נעתקה.
דברייה של הרופאה הדהדו בראשי : " הוא לבש ג'קט שחור וג'ינס כהים….."
"אתה הבאת אותי לכאן?" שאלתי שאלה סתמית.
זאיין הנהנן, ואני חייכתי.
"את היית כל כך יפה וחמודה, בדיוק כמו עכשיו," הוא אמר והרגשתי את לחיי בוערות. "לא יכולתי להשאיר אותך שם."
הוא התקרב אליי, ונישק אותי נשיקה ארוכה.