וואנשוט אביגיל & זאין…..

אני זוכרת את אותו הילד הקטן ששיחקנו תמיד ביחד.
אני יזכור לכל החיים שלי את שיערו השחור, עיניו החומות מלאות האהבה כשהוא היה מסתכל אליי.
בגן היו תמיד הילדים צוחקים ואומרים:
"אהה אתם חברים" והיו מצביעים עלינו.
"זה שאנחנו חברים אומר שאנחנו בוגרים " צעק להם זאין בחזרה.
הילדים היו ממשיכים לצחוק עלינו וזאין תמיד היה אומר לי:
"אביגיל, את החברה הכי טובה שלי".
באותם ימים אלו היו המילים שמבחינתי עשו לי את היום.
גדלתי ועכשיו אני כבר ביום האחרון של הבית ספר, זהו היום אנחנו זורקים את הכובעים, נפרדים לשלום מבית הספר.
עברו כבר 7 שנים מהפעם האחרונה שאני וזאין ניפגשנו, הוא עבר דירה לעיר אחרת ואנחנו נפרדנו.
זאין הבטיח לי שיבוא לבקר אבל לא בא אפילו פעם אחת.
לפעמים היו לי רגעים ממש קשים בחיים שההיתי צעד אחת מלעשות את הדבר הכי קשה בעולם- להתאבד, אבל אז ההיתי חושבת על זאין שהוא יבוא אליי ואני לא יהיה כבר בעולם הזה ואיך יכאב לו ואני לא רציתי להכאיב לו.
כאב לי מאוד תמיד לחשוב שאוליי הוא שכח אותי, אבל התקווה תמיד נשארה.
והינה אני עכשיו עומדת לשאת נאום לכבוד קבלת תעודת הצטיינות בעקבות ציונים גבוהים בתעודה.
"אני רוצה להודות לכל המורים שתמכו בי לאורך כל הדרך, למשפחה הדואגת שלי שתמיד דרשה ממני לעשות את מיטב יכולתי.
ואני רוצה להודות תודה ענקית לבנאדם שתמיד היה בליבי למרות שהמרחק מאיתנו היה ממש גדול הוא בכל זאת החזיק אותי במחשבות וכל צעד שתכננתי לעשות היה מתלווה במחשבות עליו, בנאדם שאולי שכח אותי אבל אני תמיד אהבתי וזכרתי, חבר הילדות שלי, זאין שלצערי לא פה ולא יכול לשמוע את הנאום שלי, זה שבזוכותו אני בכלל נואמת" אמרתי וירדתי מהבמה.
הלכתי לספסל בחצר ליד הבאר מים שהיה שם והתחלתי לבכות.
כל הזכרונות על זאין עלו בי ואז שמעתי קול קצת מוכר אומר לי:
"אני כן שמעתי את הנאום, ואת תמיד ההית בלב שלי, אני לא שכחתי אותך לעולם, אני הלכתי לישון עם מחשבות עליך, אני במקלחת תמיד חשבתי עליך, כל פעולה שלי הייתה מתלווה במחשבות עליך" הוא אמר לי וחיבק אותי, אותו חיבוק שהיה מחבק בגן, אותו חיבוק שההיתי מחכה לו כל בוקר לפני שנכנסנו לדלת הגן.