סימן שאלה אחד גדול – מוקדש לזוהר
ישבתי על מיטתי, הדמעות לא מפסיקות לזלוג, משום מה אני מרגישה שלא עשיתי את הדבר הנכון… כשאמרתי לו "כן". כשמסרתי את חיי, אמנם לאדם האהוב עליי בעולם כולו, אבל משו מפריע לי לחשוב שזה נכון. שזה צודק. שזה אמיתי.
נייל נכנס לחדר.
"זוהר, את מאמינה שבעוד שבוע וחצי אנחנו מתחתנים? איזה אושר!" הוא אמר וחיבק אותי, אבל אני רק השפלתי את ראשי ומנעתי מהדמעות הבוגדניות לזלוג על פניי הלבנות.
"זוזי מה קרה?? למה את בוכה?…" הוא שאל והידק את חיבוקו סביבי, עזב בבת אחת כדי לנגב את דמעותיי עם כף ידו החמה והסתכל עליי… טבעתי בעיניו היפות כים סוער שלא ישקוט לעולם.
"אני… אני לא ממש יכולה להגיד את זה… אני חוששת שזה יפגע בך…" אמרתי וניגבתי עוד מלוח צורב שנחת על שפתיי התפוחות.
*נייל*
"… אני חוששת שזה יפגע בך…" היא אמרה ולבי התכווץ, מיד נדרכתי והתכוננתי לכל מצב שיכול לקרות.
"פשוט תגידי! כל מה שיוצא מהפה שלך טוב לי 3>" אמרתי ברוגע, הפוך לגמרי ממה שהרגשתי בפנים, לחוץ ומפוחד, כמו הילד שהייתי בגיל 3…
"אני…" היא אמרה וקמה מהמיטה, פניה הלבינו ואגלי זיעה בצבצו על מצחה הבהיר.
"אני צריכה ללכת היום לבית הוריי ואני אחזור רק מחר, אתה יודע… שיחה איתם לפני החתונה… מצטערת." היא אמרה, לקחה את תיק הצד שארזה בזמן שדיברה ויצאה מהחדר. אבל ידעתי שהיא שיקרה.
אני מכיר אותה מספיק טוב כדי לדעת זאת.
ירדתי לקומה הראשונה, הארי וזאין שיחקו באקס בוקס וליאם ולואי אכלו סלט גזר… אלא מה…!
"בנים אני יכול עצה?" שאלתי את לואי וליאם וליאם מיד נדרך והקשיב לי.
"כן בטח, מה אתה צריך?" לואי שאל בחוסר עניין גלוי בזמן שהוא גומר עוד ביס מסלט הגזר שליאם הכין לו.
"אמממ זוהר נהייתה לחוצה היום ישר כשנכנסתי לחדר שלנו, התחילה לבכות, המציאה תירוץ והתחמקה ממני, ואני כמעט בטוח שזה קשור לחתונה הקרובה שלנו… מה כדאי לי לעשות?" שאלתי והתיישבתי ליד ליאם בייאוש, לא יודע מה לעשות.
"אני חושב שזה בגלל שהחתונה מתקרבת, בנות בדרך כלל לחוצות מהתחייבויות, ואני מדבר מניסיון. זה בטוח יעבור לה אחרי החתונה." הוא אמר בנינוחות ואני התחלתי להתחרפן.
"אתה אומר שאני צריך לסבול אותה שבוע וחצי?! ככה?! אני הולך למות לפני שאני אסבול בחורה לחוצה יותר מיום אחד!!" אמרתי ועליתי למעלה בשיגעון.
התיישבתי על המיטה, הסתכלתי סביב ולא הבנתי איך פתאום היא הלכה. אני לא יודע איפה אהובתי, שבוע וחצי לפני החתונה שלנו. האיחוד הרשמי. ההחלטה שלא ניתן לחזור ממנה. ואם רוצים, ממש, זה חייב להיות כואב. רק עכשיו, כשהמילים האלה התרוצצו בראשי, המאיימות והמפחידות, הבנתי ממה זוהר פחדה כלכך… אין דרך חזרה….
-שבוע וחצי לאחר מכן, חצי שעה לפני החופה-
*זוהר*
ישבתי מול המראה בחדר הקטן שלי באולם, כשאימא שלי מסדרת לי את השער וקרן, חברתי הטובה מישראל עוזרת לי לשנן את המילה היחידה שאני צריכה לומר: "כן". אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה.
בשום מצב.
אני מרגישה כאילו אני נבלעת ומעונה, וזה יותר טוב מלהגיד כן… יותר טוב ממילה מסכנה אחת.
"זוהר… את צריכה לצאת" ארווין, השושבין הראשי של נייל קרא לי, קיבלתי חיבוק מאימא ויצאתי בעוד קרן סוחבת את קצות השמלה ארוכה והלבנה שלי לאורך הדרך עד לתחילת מסלולו החופה…
שם, ראיתי את נייל.
הוא עמד בחופה, חייך חיוך מאושר וחיכה לי. מבט מסתקרן התפשט על פניו היפות, הוא מיד גרם לי לחייך והתקדמתי, אוחזת בידו אל אבי אל החופה.
הטקס עבר לי די מהר, עד הקטע שלי. הקטע שאני צריכה לדבר.
"נייל הורן, האם תיקח את זוהר אברהם לאישה, תכבד, תאהב, תעריך ותגן עליה עד שהמוות יפריד ביניכם?" הכומר שאל את נייל והוא ענה "כן" חלושות כשאותו חיוך דבוק לשפתיו ולא מרפה, בדיוק כמו שהמועקה שגדלה מרגע לרגע לא מרפה ממני.
"זוהר אברהם, האם תיקחי את נייל הורן לבעל, תכבדי, תאהבי, תעריכי ותגני עליו עד שהמוות יפריד ביניכם?" הכומר שאל והפעם הפנה אליי את מבטו, בלעתי רוק, הסתכלתי בפנוי החלקות והיפות של נייל המאושר, אהובי האחד והיחיד, האיש החשוב לי מכל אדם שיש, כל אחד שקיים. הוא היה כלכך מאושר.
כלכך מדהים ביופיו.
החלטתי מה אני עושה.
פתחתי את פי להגות את המילה, בלעתי את מבטיהם של כולם אליי ואמרתי…
תגובות (0)