וואנשוט על שני ונייל – מוקדש לשני (דירקשנית) חלק א'

*שני*
ישבנו שם, מסתכלים באלבום התמונות שלנו, אלבום האהבה שמנציח את כל הרגעים השמחים שלנו ביחד, את כל הרגעים היפים, את אלה שנזכור לנצח, עד שהמוות יפריד בינינו.
"ניקי, הבנים אמרו שהם הולכים לים, באלך לברר אם הם כבר יצאו ולהצטרף אליהם?" נייל שאל אותי בחיוך גדול באוזן לאוזן, הנהנתי ועלינו למעלה, לחדר שלנו, לחדר שכבר למדתי להיכנס למיטה שבו בערב ולהתעורר באותה מיטה, מחובקת בין זרועותיו של נייל בבוקר למחרת…
התיישבתי על המיטה, התנשקנו קצרות, אנחנו חברים כבר 3 שנים, בלי להיפרד אפילו פעם אחת, אך אני מרגישה כאילו רק אתמול הוא אמר לי את המילה הראשונה… כאילו רק אתמול התנשקנו לראשונה…
"אני הולכת לשים בגד ים, תברר בינתיים עם הבנים" אמרתי, לקחתי את הביקיני הכתום שלי מהארון ונכנסתי לחדר השירותים להתלבש בו.

*נייל*
"טרררר…. טרררר…." הטלפון צלצל כשהתקשרתי לזאין, הוא ענה לטלפון תוך כדי צחוק גדול, צעק משו לנעמה והתייחס אליי.
"היי אחי, מה קורה? איפה אתה ושני?" הוא שאל, קולה של נעמה נשמע ברקע, הוא צעק לה משו שוב פעם, יותר ארוך הפעם וצחקק בקול חרישי.
"נדמה לי שאתה ונעמה ממש עושים חיים, הא?" אמרתי לו וצחקקתי גם אני, הוא לא הגיב אבל ניחשתי שהוא מחייך.
"תקשיב, אני ושני באים לחוף ו…" נשימתי נעתקה ודמי נזל מפניי, כל גופי החל לרטוט כשראיתי את שני יוצאת מחדר השירותים, לבושה בביקיני שלה בצבעים כתום ואפור, הוא היה מושלם על גופה המדהים, בהיתי בה בעוד זאין קורא לי מהטלפון ולא מרפה.
ניתקתי את השיחה.
"את נראית… מדהים." אמרתי ברעד, בהיתי בשפתיה למשך כמעט דקה והתנערתי מתחושה המשכרת שאפפה את מוחי, מהתחושה המדהימה שאני מרגיש כל פעם שאני בקרבתה של אהובתי.
"גם אתה לא רע" היא סיננה והבטתי במכנס בגד הים שלי, הוא כחול בצבע הגלים עם פסים לבנים בחוץ הירכיים שלי, הוא סתם עלוב והביקיני שלה נראה עליה מושלם, הוא כלכך מתאים לה… כל דבר שמתלבש עליה נראה כאילו היא נולדה איתו.
"ניראה לי שזאין טיפה דואג עכשיו" היא אמרה ונשקה למצחי, הרגשתי בעננים, כאילו היום הזה לא יכול להשתפר, אבל ידעתי שהוא עומד להשתפר….
יש סיבה שהזמנתי את שני לים…
"טוב, יש כלי עם אבטיח למטה, ניקח אותו ונצא?"
"כן, גם התיק שלנו למטה… קחי מה שאת צריכה, אני מחכה לך למטה." אמרתי לה, הגנבתי חיוך ויצאתי מהחדר. אבל לא ירדתי למטה.
הלכתי לחדר של ליאם ואביב, בדקתי ששני לא באה אחריי וסגרתי את הדלת. פתחתי את הארון של ליאם, חיטטתי בעומקי ערמת החולצות המסודרת שלו, ומצאתי את זה. את…

*זאין*
"נו זאי זאי בוא כבר" נעמה אמרה וזרקה עליי כדור חול, ניגבתי אותו מחזי ובהיתי באוויר בדאגה. נעמה ישר קלטה את המבט שעל פניי והתייצבה לידי ברצינות. "מה קרה זאין?" היא אף פעם לא קוראת לי בשמי, היא גם נהייתה מודאגת מהמבט שלי ואני מודאג מנייל…
"דיברתי עם נייל והוא ניתק לי באמצע, הוא עם שני בווילה ואני דואג אם משו קרה… או ביניהם אבל אם זה אז נייל יודע להסתדר אבל אם הוא או שני נפצעו… זה חצי שעה נסיעה ואני לא יכול לעזור… זה מדאיג אותי" אמרתי לה, היא ליטפה את גבי וניקתה ממני את החול, חייכתי אליה והעברתי מבט של שערה הכהה…. היא כלכך יפה, אפילו אחרי כל מה שעברה היא מצליחה לשמוח, ואני בקושי עברתי משהו קטן ואני לא מראה טיפה של אושר אמיתי… אבל אני באמת אוהב אותה, בזה אין לאף אחד ספק. גם לי לא.
"אל תדאג הם יהיו בסדר.." היא אמרה והלכתי אחריה בחוסר רצון עם כולם לים, להשפריץ קצת אחד על השני…

*שני*
"ניילר אני למטה, איפה אתה?" צעקתי לנייל, הוא מיד ירד במדרגות עם חיוך מוזר וניגב אגלי זיעה שבצבצו על מצחו הבהיר.
"אני פה… לקחת את הכלי של האבטיח?" הוא שאל, התחלתי לחשוד בהתנהגות שלו, הוא כאילו היה לחוץ ממשהו, אבל לא הבנתי ממה יש לו להילחץ… נו טוב שיהיה הוא תמיד היה בנאדם קצת מוזר…
"כן לקחתי אותו… אני אביא לך חתיכה…" אמרתי כהרגלי, ניילר הוא טיפוס רעב אז… זה די שגרתי אצלי…
"בואי נלך" הוא אמר בפה מלא אבטיח, בעוד הוא מרסק את החתיכה עם שיניו ובולע אותה. נכנסנו לאוטו שלו, הוא נתן לי את כלי האבטיח, גנב ממנו חתיכה אחרונה והתחלנו לנסוע…

-כעבור חצי שעה, בחוף-
*נייל*
הגענו לחוף, זאין מיד רץ אליי ולא שני לבדוק שהכול בסדר, הוא מלמל כל מיני דברים שלא הבנתי והוא ניראה די מודאג, אין לי מושג ממה אבל כנראה ששני צדקה… זה לא היה רעיון טוב לנתק לו בלי לומר משהו, להודיע שהכול בסדר… הוא בטח חשב שקרה משו, איזה דפוק אני!
"תירגע אחי הכול בסדר…" אמרתי, הוא לקח נשימה עמוקה וחייך חיוך קליל.
"יאללה – למים!" שני צעקה ואני, היא, זאין, נעמה וליאם שהיה על החוף כדי לקבל אותנו רצנו למים, אבל עזבתי את ידה באמצע כדי להניח את התיק על החול, ואתו גם את מה שלקחתי מהחדר של ליאם ואביב…