חברה של מפורסם- סיפור על 1D- פרק 1

וואו, אני כל כך מתרגשת! פרק ראשון, של סיפור המפורסמים הראשון, על הלהקה האהובה עלי. מבטיחה להקשיב לעצות ולדעות שלכם, ולרצות אותכם ככל שאפשר (סליחה אבל גם לי יש רצונות וגבולות). טוב, פרק אחד! טאם- טאם- טאם!!! חח סתם :)

פתחתי את עניי, ורואה רק כתמים מטושטשים ולא ברורים. אחרי כמה מצמוצים, הכל התחדד. שכבתי במיטה, מוקפת במכשירים מצפצפים ונורות זורחות. לידי ניצבה שידה עמוסה בכל מני מתנות וזרי פרחים- חלקם נבולים וחלקם טריים לגמרי. הראש שלי כאב כל כך, והרגשתי הכי נורא בעולם. איפה אני נמצאת בכלל? ניסיתי להתיישב בקושי מסיום, אך לא הצלחתי. שמעתי קול של דלת נפתחת, ובה הופיעה אישה צעירה במדים לבנים.
"דוקטור! היא התעוררה!" היא קראה וישר רצה מהחדר.
ניחשתי שזאת האחות, אבל אני עדיין לא בטוחה איפה אני נמצאת. אני לא יכולה להיות בבית חולים. לא, אני לא בבית חולים. אחרי זמן קצר אותה האחות נכנסה ביחד עם הדוקטור.
"התעוררת, תודה לאל! היית ישנה במשך 3 שבועות! איך את מרגישה?"
"כואב לי." אמרתי בפשטות ונשכבתי חזרה.
"אני מבין, זה לא כל כך נעים ליפול ממדרגות אבן, ועוד להתרסק דרך חלון (טיפה העתקתי מהסרט דמדומים, כי לא היה לי רעיון אחר) אני בטוח שזה נורא בשבילך. טוב, אני רואה שהפצעים החלימו והדופק שלך די יציב. אני בינתיים יתקשר להורים שלך ויודיע להם שאת ערה. " הוא אמר לי ואז פנה לאחות "בת'ני, תשגיחי עליה בזמן שנאי לא כאן, אני עושה את זה זריז." ובמילים אלה הוא יצא מהחדר בלי מילה נוספת.
אני נפלתי במדרגות? מתי התרסקתי דרך חלון? ואז שמתי לה אליי. כמה וכמה מקומות בגופי היו חבושים, וניכר שאיבדתי הרבה דם. הייתי חלשה וחיוורת, ושהרגשתי את ראשי כולו היה עטוף בתחבושת. מה קרה לי?
"את מרגישה בסדר, שרלוט?" האחות שאלה והתיישבה לידי על כיסא.
"מי זאת שרלוט?" שאלתי מבולבלת.
"מה זאת אומרת 'מי זאת שרלוט'? זאת את, מצחיקונת." היא צחקה.
אבל אני לא צחקתי. אני לא יודעת מי זאת שרלוט. רגע, איך באמת קוראים לי? מה הגיל שלי? מי אני?
"קוראים לי שרלוט?" שאלתי מפוחדת.
לאט לאט היא הבינה שאני לא צוחקת. "את… את באמת לא יודעת מי את?"
הנהנתי.
"אוי ואבוי, אני חייבת-"
"התקשרתי אליהם, הם באמת דואגים לך. הם התקשרו גם לחברות והחבר שלך, אני בטוחה שהם דאגו לך כמו משוגעים. מה קורה כאן?" הדוקטור נכנס לחדר וקטע את דבריה של האחות.
"דוקטור," האחות הביטה בי בדאגה. "אני, אני חוששת שהיא איבדה את הזיכרון."