חיים בשקר – מוקדש לאמנדה סטיילס

התיישבתי בשולחן.
'למה הוא לא מגיע? אני כבר מתה לראות את ההפתעה שלו!', חשבתי לעצמי, יום ההולדת ה-24 שלי ואהובי לא מגיע?
אני כבר אמורה להתחיל לדאוג?
"ארווין? אתה פה, מותק?" קראתי לבני היחיד, הדבר שאני הכי אוהבת בעולם, אפילו יותר מהארי.
"אני פה, אמנדה.. אה, אימא!.." הוא אמר, ידעתי שהוא מסתיר משו, ידעתי שתמיד כשהוא מגמגם הוא מתבלבל, וזה אומר שהוא יודע משהו שאני לא.
ואף פעם לא אהבתי את זה..
"מותק… תגיד, יש משהו שאתה מסתיר ממני?" שאלתי והתעמקתי בעיניו הירקות, הפוני הבלונדיני שגלש ממצחו היה מסורק ויפה מתמיד, אחד מתוך שני הגברים שלי עומדים מולי, אבל אני כמעט בטוחה שהוא מסתיר משהו…
"לא… למה את שואלת? אף פעם לא היו סודות בינינו…" הוא אמר בלחץ ,אגלי זיעה החלו מבצבצים על מצחו הלבנבן, בלי קשר לעובדה שתקופת הקיץ במיאמי הייתה חמה במיוחד. הוא היה לחוץ.
"ארווין… אתה יכול לספר לי… כל דבר." אמרתי לו, הושבתי אותו על כיסא לידי וחייכתי אליו את החיוך המתחנן שלי. החיוך שהוא לא היה יכול לעמוד בפניו.
"אמממ… לא ממש כדאי שאני אספר לך את זה… זה קשור אלייך." הוא אמר, פניי מיד החווירו, וכנראה שהוא שם לב לזה, כי הוא מיד התקרב אליי ושם את ידו על מצחי כדי לבדוק אם יש לי חום.
"פשוט… אני אספר…". והוא סיפר לי הכול.
כל דבר שקרה מאז שהוא היה בן שלוש, קטן כלכך עד שלא זכר מי הוא ומה הוא, וכל מה שקורה עם הארי…
למה הוא איחר ליום ההולדת ה24 של אהובתו.
אחרי שעה בערך הוא גמר לספר לי הכול. הייתי בשוק, אבל הייתי חייבת להשלים עם המצב.
"אז… בעצם המצב שלי עכשיו זה… שאין לי ילד, הארי לא באמת חבר שלי, ואחרי היום לא הולך להיות לי אף אחד בעולם ואני אקבל אפשרות חופשית להתאבד? זה הקטע שלכם?" אמרתי, עדיין מזועזעת ממה שבני ידע ואני לא. לא הבנתי מאיפה הדבר הזה נפל עליי.
"תקשיבי, זה לא אשמתי שהבן שלך ובעלך נשרפו באותה שריפה בבית החולים. ההורים שלי רצו לעשות לך משהו טוב, אז הם דיברו עם הכבאי הראשי שהיה שם ומסרו אותי. רק כדי שתהיי מאושרת. זה לא אשמתי שאבא שלי היה מדען, וזה לא אשמתי שאימא שלי שכחה אותו אחרי שהם עשו… מה שהם עשו (המבין יבין). זה לא אשמתי שיש לי אחות שאפילו לא ידעתי עליה עד אתמול, ושהיא עכשיו בקצה השני של העולם! זה לא אשמתי על אף אחד מהדברים האלה, אז מה את רוצה?!" הוא צעק עליי, השפלתי את מבטי והוא מיד הבין מה הוא עשה.
"אני מצטער אמנדה. אם הייתי יודע לפני את היית יודעת מיד אחריי, פשוט שהארי בא לישון פה אתמול אז לא יכולתי…" הוא התחיל, אך נשקתי ללחיו וכיביתי את הנרות של העוגה.
"כנראה שכבר לא יהיה לי יום נורמלי. לא שהוא היה ככה לפני." אמרתי, ניגבתי דמעה שאיימה לזלוג מעיניי הצחורה והסתכלתי על השעון. על הזמן שטס בעוד ארווין סיפר לי את כל מה שקרה ועבר עליו מגיל שלוש.
אבל עכשיו אני לא בטוחה אפילו מה השם שלו.
"אה, השם שלי הוא לא ארווין, הוא מייק." הוא אמר, הפיל עוד פצצה על הלב שלי… רציתי רק למות.
לקחת סכין לחתוך את עצמי לשניים.
תמיד הייתי אדם אופטימי, שתמיד אומר לעצו "יש עוד סיכוי, אל תוותרי כל עוד יש עוד הזדמנות", אבל כרגע ההזדמנות האחרונה נלקחה ממני.
לגור 11 שנים עם ילד שזייף את שמו?
11 שנים בלי לדעת שהבן ה-א-מ-י-ת-י שלי מת בשרפה ביחד עם אבא שלו?
11 שנים בלי לאהוב מישהו אהבת אמת, אחת שלא תיגמר לעולם?
הלב שלי נשבר לחתיכות, כל חתיכה התפזרה למקום אחר בגופי, מהראש המסתובב סחור סחור שלי על הרגליים הכושלות, שכדי לא ליפול מהם הייתי חייבת להתיישב.
לא חשבתי שיכול להיות גרוע יותר, שהיום הזה לא יכול להתדרדר עוד.
אבל טעיתי בגדול.
כי אז הגיע ה"שיא" של היום הזה, היום הכי גרוע בחיי.
אז הארי נכנס.