חיים חדשים – סיפור על ליאם – הקדמה :

" אני לא מבינה אותך אמא ! מה זאת אומרת עוברים ללונדון ? " צעקתי על אמא שלי אחרי שהודיעה לי שעוברים ללונדון .
" נמאס לנו מניו יורק , החלטנו לעבור ללונדון , וגם אבא שלך קיבל שם הצעת עבודה שם , אני לא מתכוונת להתווכח איתך על זה ! " היא אמרה בזמן ששטפה כלים .
היי , אני אשלי וייס , אני בת 18 מניו יורק , יש לי עיניים ירוקות ושיער שטני , אני אוהבת לכתוב ולהלחין שירים , שקשה לי ושאני צריכה לחשוב על דברים ולפרוק דברים שאני לא מספרת אני מתחילה לכתוב שירים ולהלחין אותם , זה מקום המפלט שלי .
יש לי אח תאום , שמו דין הוא עם עיניים ירוקות ושיער שטני קצר .
הוא הבן אדם הכי מדהים שאני מכירה , הוא שם בשבילי שאני צריכה אותו , הוא עוזר לי במה שאני צריכה והוא האח הכי טוב שיכולתי לבקש !
רק הוא יודע שאני כותבת ומלחינה שירים , והוא היחיד ששמע אותם , לא השמעתי לאף אחד שום שיר שלי.
הוא היחיד שעזר לי ותמך בי שחליתי במחלת הבולמיה והוא זה שעזר לי להחלים.
הוא זה שגילה מתי התחלתי לחלות , הוא היה הכתף התומכת שלי , ואין לי איך להודות לו על זה שהוא הציל אותי.
אתם בטח שואלים מתי ואיך זה התחיל כל מחלת הבולמיה ? אז זה התחיל לפני שלוש שנים שהייתי בת 15, הלכתי לבית הספר כמו כל יום רגיל , שלפתע שמעתי מאחורי צחוק וקריאות של ילדים מהשכבה שלי ומשכבה יותר גדולה , הם התחילו לצעוק לי " שמנה !" , " תעשי דיאטה !" , " הלוואי תמותי !" .
לא הבנתי למה , הייתי יחסית ילדה שמקובלת בחברה , עם חברות מסביבה וששום דבר לא היה חסר לה.
אז למה התחילו להתייחס אליי כך ? לא התייחסתי לקריאות ולצעקות , אבל זה המשיך , בהתחלה התחלתי לחתוך , אף אחד לא ידע , הייתי מסתגרת בחדרי לבד ונותנת לדם לזרום ולמחרת הייתי לובשת חולצה ארוכה שתסתיר את הצלקות .
אז אז דין גילה , הוא עצר אותי , הוא כעס אבל גם דאג בו זמנית .
הפסקתי לחתוך, ובוקר אחד קמתי ואמרתי לעצמי שדי ! ושנמאס לי להיות שמנה ! והתחלתי דיאטה , זה התחיל מדיאטה רגילה אבל אז זה התדרדר למצב שבו לא אכלתי כלום , דין הזהיר אותי , אמא שלי הזהירה אותי , הם דאגו לי שאני לא יתדרדר יותר אבל זה לא עניין אותי .
אושפזתי בבתי חולים , הייתי על סף מוות , ההורים שלי היו כבר אובדי עצות , הם לא ידעו איך להתמודד עם זה שהבת שלהם גוססת וכל שנייה יכולה להיות השנייה האחרונה שלה .הם לבסוף נכנעו ונתנו לי להתמודד לבדי , היו באים רק פעמיים בשבוע לבדוק מה מצבי , כעסתי אני לא יגיד שלא , אבל מצד שני הבנתי אותם .
ודין ? דין הוא זה שהיה שם לצידי לכל אורך הדרך , הוא היה בא איתי לטיפולים , הוא זה שישן לצידי שהייתי מאושפזת , הוא זה שהיה מעודד אותי במצבים הכי קשים .
כל דבר קטן שהייתי אוכלת הייתי מקיאה , הייתי רזה , חלשה , ממוטטת נפשית ופיזית .
אבל זה עבר , הצלחתי להתגבר על זה , אחרי שנה של טיפולים קשים וארוכים , התמוטטויות ובכי כל לילה , הצלחתי להתגבר על הכל והתחלתי לאכול ולאט לאט חזרתי לעצמי .
אני לא מספרת את הסיפור הזה לכל אחד שאני מכירה , חוץ מהמשפחה שלי ומאנדי ואמנדה שהן החברות הכי טובות שלי , לא סיפרתי לאף אחד !
אז כמו שהבנתם ההורים שלי החליטו לעבור ללונדון , התעצבנתי מאוד , עכשיו לעזוב ? את כל החברות ? והמקום שבו גדלתי ? אם הייתי יכולה הייתי נשארת בניו יורק , אבל אין לי ברירה.
מחר אנחנו כבר נהיה על הטיסה ללונדון , הכל כבר ארוז , הכל כבר הוחלט , אין דרך חזרה לצערי.
" התחלה חדשה , חיים חדשים ! " ככה אמרתי לעצמי וניחמתי את עצמי בזה שאני יגור במקום שאף פעם לא הייתי בו , זה יכול להיות רענון טוב לחיים שלי , ואולי החיים שלי יהיו יותר טובים למרות זאת.
חשבתי לעצמי בעוד שאני מכניסה דברים אחרונים שנשארו לי בחדר לתוך קופסא גדולה .

אשלי לא ידעה מה הולך לקרות לה , איזה אנשים היא הולכת לפגוש , ומה היא תעבור בחיים החדשים שלה בלונדון.
היא לא יודעת שהחיים שלה עומדים להשתנות מקצה לקצה , שהיא תכיר את האחד שלה , זה שיעזור לה , יאהב אותה ויתמוך בה ברגעים הקשים שתעבור.
היא לא מודעת למה שהיא תעבור בלונדון.
האם זה יהיה לה פשוט ? איך החיים שלה ייראו ? ומי הבחור שתפגוש ולמה הוא ישנה את חייה ?