יומניה של נערה משועממת – פרק 5 חלק ב'

דבר ראשון לפני שאני מתחילה לכתוב אני רוצה להודות לבנות הבאות:
שרית I LOVE YUO
zohar~horan
Ellanini
eliana1
על שהגיבו כלכך שימחתן אותי בנות מודה לכן מקרב לב, ולזוהר ואלה ניני העליתי את ההקדמה של "החלום השלישי" ובלי תגובה שלכן אני לא ממשיכה!
קחו לתשומת לבכן!
טוב, ממשיכה לכתוב:
פרק 5 חלק ב'
"וואי אומייגאד אני מזה מצטערת" אמרתי, זאת הייתה אלינור, היא חברה של לואי וזה ידוע לכל דיירקשנית מעודכנת, אני מתה עליה כי לואי הוא מס' 2 ברשימת הפייבים שלי… מי לא יודע את זה?
"זה בסדר חמודה, הכול טוב… את רוצה שאני אבקש לתפור את השמלה שלך, ראיתי שהיא קרועה…" היא הציעה ומיד הסמקתי.
"לא, באתי לראיין את הבנים אחר ההופעה, אני בסדר, חוץ מזה הקרע דווקא די אופנתי, את לא חושבת?" אמרתי והסתכלתי על הקרע ושתינו התחלנו לצחוק.
"לגמרי… טוב, תיכנסי ואני כבר אפגוש אותך אחרי ההופעה. ביי חמודה!" היא אמרה ויצאה מהשערים, עברה בין שני השומרים והלכה לכיוון הקרוון שבו הבנים מתלבשים לפני ההופעה, בטח להציץ ללואי או משהו כזה…
מי היה מאמין שהיא כזו נחמדה!
נכנסתי לאזור מגודר נעמדתי במקום שלי ושמתי עוד אודם, למקרה שאני אצטרך להשאיר לליאם סימן על הלחי מהנשיקה, ואז הוא לא ישטוף את הלחי לעולם… חחחח אני סתם הוזה הוא בטח לא שם עליי אבל תמיד כיף לחלום :)
הבנים עלו להופיע אחרי כמה דקות הם שרו כמה שירים צרחתי כמו משוגעת ואחר כך השירים נגמרו היו קצת תודות מכל אחד היו זאין, הארי לואי אמרו תודות ואחרכך היה את מה שהם אומרים בסוף כל הופעה "and we are one direction!" הם אמרו וירדו מהבמה, זה היה הסימן שלי ללכת למאחורי הקלעים והלכתי, הראיתי לשומרים בכניסה למאחורי הקלעים את הכרטיס שלי ונתנו לי לעבור, הבנים בדיוק הסתדרו על הספסל ואלינור ישבה על המשענת של הידיים בסוף הספה ליד לואי וחיבקה אותו מאחורה.
"שלום וואן דיירקשן, אני מעריצה גדולה.." אמרתי, ככה התחלנו שיחה קולחת שבכל אורכה היה מודבק על פי חיוך מאושר, שאלתי אותם שאלות והם ענו בקלילות, את כל מה שאמרו כתבתי בפנקס שלי ואפילו אלינור אמרה כמה דברים, היה לי נורא כיף, ובסוף, שנייה לפני שאמרתי שאני צריכה ללכת ליאם קרא לי לצד, הוא כנראה רצה לדבר איתי בלי שכולם ישמעו.
*ליאם*
-עשר דקות אחורה-
"טוב הולכת לבוא עכשיו מראיינת מעיתון ישראלי, אבל היא יודעת לדבר אנגלית היא תשאל אותכם כמה דברים, ראיתי אותה והיא די נחמדה, תתנהגו טבעי כי כל מה שאתם אומרים היא כותבת וזה יוצא לכל הדיירקשניות בישראל." אלינור הסבירה לכולם, הנהנתי וחייכתי.
"אני מקווה שהיא חתיכה, לא תזיק לי חברה מראיינת מפורסמים אחת.." לחשתי לנייל באוזן ושנינו צחקנו צחוק עצור.
"שלום וואן דיירקשן, אני מעריצה גדולה…" היא אמרה וחייכה אלינו, היא התיישבה בספה מולנו ופרפרים התחילו להתעופף לי בבטן, לא ידעתי מה אני מרגיש, אבל המשכתי להתנהג בטבעיות כמו שאלינור אמרה.
היא שאלה אותנו כל מיני שאלות, כמו מה אנחנו מוסרים למעריצות בישראל, אבל לא כמו תמיד, הארי הוא זה שענה הכי פחות, היא ביקשה הכי ממני לענות ואחרי זה נייל, לואי וזאין והארי ענו בערך אותה כמות של שאלות.
בסוף הראיון, ראיתי שנגמרו לה כל השאלות ושהיא סוגרת את העט, זה סימן לזה שהיא הולכת לעזוב אבל לא רציתי שתלך.
קראתי לה, רציתי למשוך את הזמן כדי שתישאר איתנו עוד, 'אולי זאת תופעה של הפרפרים המוזרים שהופיעו בבטן שלי משומדבר, אבל אני רוצה אותה לצידי. מה קורה לי?' חשבתי לעצמי, הלכנו לחדר אחד ליד וחייכתי אליה.
"אתה האחד מתוך חמשתכם שאני הכי מעריצה… זה כבוד גדול מבחינתי להיות פה…" היא אמרה בביישנות, לא ידעתי מה לומר לה, הרי אני גרוע בלהתחיל עם בחורות שאין דברים כאלה!
"אמממ… אני יכול לשאול משהו?" שאלתי אותה והיא נעצה בי מבט מופתע.
*מיילי*
"אמממ… אני יכול לשאול משהו?" הוא אמר, מיד נתקפתי פחד. מה הוא רוצה לשאול ולמה דווקא אני?
הרגשתי כאילו אני עוד שנייה מתפוצצת, כאילו אני לא אעמוד בזה…
*ליאם*
"כן, בטח…" היא אמרה, מיד באה עליי שלווה שאין דברים כמוה.
"אההה… זה טבעי שכשאתה רואה בחורה יפהפייה מתרוצצים לך פרפרים בבטן ואתה מרגיש כאילו אתה רוצה שהיא לעולם לא תעזוב? אני לא ממש יודע ו…" רציתי להמשיך להסביר את עצמי, יש לי מין קטע כזה שאם אני לא מסביר את עצמי זה נותן לי תחושה מלוכלכת כזאת, כאילו עשיתי משהו שאי אפשר לתקן.
אבל משהו אחר לגמרי קרה.
היא עצרה אותי בנשיקה מדהימה ושפתיה התרסקו על שפתיי בעדינות הרסנית, בקלילות כבדה, הרגשתי בעננים, עמדנו שם והתנשקנו, זה היה הרגע הכי מדהים בחיים שלי!
*מיילי*
עמדנו שם, לא להאמין שבעשר דקות אנחנו כבר מתנשקים, אבל נהניתי מכל רגע. התנתקנו אחרי בערך חמש דקות, מישהו דפק על הדלת ולליאם לא היה אכפת. ניסיתי לזרום, אז המשכנו להתנשק ונפלנו על ספה ארוכה שעמדה על הרצפה, ראשו על הכרית ואני עליו, עדיין מתנשקים.
שחררתי לאט לאט את הכפתורים בחולצתו, אחד אחד והיא נפתחה. הוא הבין לא אני חותרת והוריד אותה מידיו בעדינות תוך כדי שאנחנו מתנקשים נשיקות קצרות ומתוקות, עדינות כאילו אתה מכניס את השפתיים שלך לגוש קטן של קצף תות שדה.
הדפיקה התחזקה וקול נשמע, קורא לליאם: "ליאם, אתם שם?" זה היה נייל, הוא וליאם חברים הכי טובים אז הוא בטח היה הראשון שהתחיל לדאוג.
"אני… כבר… בא…" הוא אמר בין נשיקות מתוקות על הצוואר, אחת אחרי השנייה בשורה יורדת, מיד נתקפתי פחד גדול יותר ממקודם, עזבתי אותו מיד והפלתי מידי בכוונה פתק קטן עם שמי ומספר הטלפון שלי. "ליאם, אתה בסדר?! אתה שומע?!" נייל התחיל ממש לדאוג ולואי הצטרף אליו.
ניסיתי לפתוח את הדלת האחורית, זאת שמפנה יציאה שנייה מהקרוון, ובניסיון השלישי לסובב את המפתח הצלחתי, פתחתי אותה, יצאתי במהירות וטרקתי אותה אחרי, שנייה לפני שהבנים נכנסו.
*ליאם*
היא יצאה מהדלת האחורית, וטרקה את הדלת אחריה בחוזקה ושנייה אחרי שיצאה נייל ולואי, אחריהם זאין והארי, כולם בטירוף ועם אגלי זיעה על פרצופם, הם בהו בי, ששכבתי על הספה בלי חולצה ועם פרצוף… כאילו מה שהיה לעולם לא יחזור.
"קח, אני חושב שזה שלך." זאין אמר, הוא כבר מנוסה בזה, הוא הרים פתק שבו היה כתובים שני דברים; מספר הטלפון שלה, והתקווה האחרונה שלי….