כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 26 :)

טוב, אז ניסיתי לשחזר מה שאני יכולה.. (למי שפספסה נחמק לי הפרק :\ ).. הוא לא יפה כמו שהוא היה לפני אבל זה הכי טוב שיכולתי לשחזר.. מקווה שתאהבו :[
___________________________

-נקודת מבט כללית-

הוא איבד את זה. לגמרי. הוא נפל על ברכיו, רגלו המגובסת מושטת קדימה. הוא התייפח, בקולי קולות, לא מסתיר את כאבו, לא מסתיר את העובדה שחייו כבר לא שווים דבר. הוא הרגיש איך כאב חד מפלח את בית החזה שלו, גורם לליבו להיקרע בתוכו, מרגיש את תחושת המחנק בגרון מתגברת עם כל שנייה של הבנה, עם כל שנייה שמוחו מעכל את מה שליבו הבין כבר.
תחושת הכאב והצער התחלפה פתאום לתחושות זעם. הוא קיבל כוחות, משום מקום, והוא פשוט קם והתחיל להשליט טרור בחדר. הוא זרק את הכסא לפינת החדר, הפיל את השידה ממקומה, בעט במכשירים שהיו שם, כאחוז טירוף, כאחוז דיבוק. הוא השתולל, כועס על העולם, כועס על אלוהים שלקח לו את הדבר היחיד שהיה יקר לו, כועס על עצמו בעיקר..
ואז, רגשות הזעם התחלפו להם לרגשות אשמה. הוא נפל שוב על ברכיו, דמעות בעיניו. הכל בגללו. אם הוא לא היה מתנהג אליה בציניות, כל זה לא היה קורה.. אם במקום להתגרות בה ולהעליב אותה כל פעם הוא פשוט היה אומר לה שהוא אוהב אותה, כל זה לא היה קורה. למה הוא היה חייב להיות כזה מטומטם? למה הוא לא נתן את הכל בשביל שהיא תחזור אליו? למה הוא לא עזב את הכל באותו יום שהוא סיפר לה על הברמנית וטס אליה להסביר לה? למה הוא העדיף להתבוסס בכאב שלו במקום לנסות לתקן את המצב!? למה הוא וויתר כל כך מהר?? הכל באשמתו, הוא הרג אותה. הוא הרג את אהבת חייו. היא מתה. מתה.
רגשות האשמה התחלפו להן שוב לצער המוכר, שעטף את כל כולו. צער שגרם לו לקוצר נשימה, צער שהוא הרגיש בכל גיד, וריד, תא ומערכת בגופו. הוא התכווץ, זרוק על הרצפה שבור, מעוך ומרוסק. שום דבר כבר לא שווה את זה, שום דבר לא שווה בלעדיה..
אמבר הסתכלה על המתרחש מהצד, מפחדת להתקרב אליו. הוא התנהג כמישהו שברח ממוסד לחולי נפש. היא לא האמינה שזה קורה. זה לא היה אמור להיות ככה.. הם היו אמורים להשלים, הם היו אמורים להיות יחד.. הם היו אמורים לקבל את הסוף השמח שלהם. איך לעזאזל זה נגמר להם כמו שזה נגמר לה ולדייב!?
רופאים שמעו את הרעש כנראה, ונכנסו לחדר יחד עם שני מאבטחים. הארי התחיל להשתולל, שוב, ואחרי פנס סגול בעין של מאבטח אחד, וחולצה קרועה של רופא, הם הצליחו להזריק להארי חומר הרדמה. והוא שקע לשינה עמוקה.

-כמה שעות מאוחר יותר, 8 בערב-

אמבר לא עזבה את מיטתו של הארי. היא ישבה על הכיסא לידו, מחבקת את ברכיה בזרועותיה, המחשבות לא עוזבות אותה. היה לה מוזר שאף אחד מחבריו לא באו לנחם אותו, לא באו לתמוך בו. הוא איבדת את אהבת חייו..
רגשות האשמה אכלו גם אותה, בדיוק כפי שהם אכלו את הארי.
זאת היא אשמה. טלי מתה בגללה. אם היא לא הייתה משמיעה לה את הקלטת הערוכה.. הם היו יכולים להיות יחד.. אם היא לא הייתה מראה להארי את התמונה המזוייפת עם דין.. אם היא לא הייתה מפריעה להם, עומדת בדרכם, אולי גורלם לא היה זהה לגורל שלה ושל דייב. הכל בגללה, בגלל שהיא חסרת לב, בגלל הרוע שהיא פיתחה במשך שלוש שנים.
רופא נכנס אל החדר, בודק את הארי. מסתבר שהדופק שלו היה גבוה. יותר מידי גבוה.
"לא טוב…" מלמל הרופא לעצמו, אך אמבר שמעה אותו.
"הוא איבד אותה.." היא מלמלה לעצמה, לא מודעת לכך שהיא אמרה את זה בקול.
"סליחה?" הרופא שאל, ואמבר הרימה את מבטה אליו, מזהה אותו כרופא שטיפל בטלי. טלי.. רק לחשוב עליה גרם לאיבריה לשרוף מבפנים. "אבוי, מה קרה לך נערתי? הכל בסדר?" הרופא שאל כשראה את פניה האדומות והנפוחות מבכי של אמבר.
"הוא איבד אותה.. את טלי.. בגלל זה הוא ככה.." היא הסבירה. בוהה בהארי.
"הבנתי. זה בסדר. הוא יתגבר על זה. אהבה חדשה משכיחה אהבה ישנה." הרופא מלמל, כותב משהו בגיליון הרפואי של הארי.
"סליחה??" אמבר פלטה בכעס. "אתה יכול להיות קצת יותר רגיש לחולה שאיבדת רק לפני כמה שעות!" היא שמה לב שהיא צעקה את זה. גם כן רופא. מה זה אמור להביע לעזאזל 'הוא יתגבר'?
"מה זאת אומרת חולה שאיבדתי?" הרופא שאל בבלבול.
"טלי מילר. אתה היית הרופא שלה. נכון?" היא פלטה בציניות.
"נכון. ייצבנו אותה בטיפול נמרץ והיא עכשיו בחדרה." הוא ענה בענייניות.
"מה??" אמבר קמה מכיסאה בבת אחת. "אבל.. הארי.. הוא.. אחות אמרה לו שהיא הידרדרה אחרי זה.. שהיא מתה.."
"לא, יקירתי. כנראה חל בלבול. אני כרגע חזרתי מחדרה של טלי, והיא חיה. עדיין בקומה, אבל חיה בהחלט." הוא אמר ויצא מהחדר, מותיר את טלי לבהות במקום בו הוא עמד, בהלם. אבל.. הארי.. לא יכול להיות שהוא עבד עליה, נכון!? לא.. לא על דבר כזה.
אמבר יצאה מהחדר, עושה את דרכה אל החדר של טלי, עד שהיא רואה בעצמה היא לא מאמינה. היא מצאה את עצמה רצה לשם, נעמדת בכניסה לחדר של טלי, מתנשפת. היא הפנתה את תשומת ליבם של אלה, לואי, ליאם וזאיין שהיו שם איתה. ואז היא ראתה אותה.. שוכבת על המיטה, אינפוזיה מחוברת לידה, צינור תחוב באפה, והחזה שלה, עולה ויורד.. היא חיה..
"אמבר, הכל בסדר? את ניראת כאילו ראית רוח…" לואי אמר לה בזמן שחיבק את אלה ממאחור, ידיו מונחות על בטנה.
"טלי.. היא.. היא חיה.." היא פלטה, בקושי נושמת. "הארי.. הוא.. הוא חושב שהיא מתה.. הוא.." היא יצאה מהחדר בריצה, לא מסיימת את המשפט אפילו. היא חייבת להגיד להארי. הוא עדיין חושב שהיא מתה. אמבר הגיעה לחדר, וניסתה להעיר אותו, אבל ההרדמה הייתה עדיין בשיא השפעתה. היא צריכה לחכות שהוא יתעורר.

-למחרת בבוקר-
-נקודת המבט של הארי-

פקחתי את עיניי. אני לא יודעת למה. אין לי סיבה להתעורר יותר. אין לי סיבה לחיות אם היא לא נמצאת בחיי. מצמצתי בעיניי, מנסה לראות מעבר לטשטוש. אמבר ישבה בכיסא לידי, ישנה. יכולתי לראות אל לואי ואלה מרחוק, מדברים מחוץ לדלת. הסתכלתי על עצמי, אינפוזיה הייתה מחוברת לידי. תלשתי אותה ממני, גורם לכאב חד לפלח את עורקיי מהקריעה. הוצאתי את הצינור שהיה מודבק לאפי. אין לי סיבה לנשום יותר. אני לא רוצה לחיות יותר. אני אהיה אומלל כל שארית חיי. שארית חי.. אני לא רוצה את השארית, אין לי למה לחיות. אני רוצה למות. צפצוף המכשיר שלידי רק הלך וגבר ונהיה מעצבן, כנראה כי הוצאתי את הצינור מאפי. זה גרם לאמבר להתעורר. היא פקחה את עיניה באיטיות, וברגע שהיא ראתה אותי מסתכל עליה, היא קפצה ממקומה ונעמדה לידי. עצמתי את עיניי ונאנחתי. אין לי כוח לזה. אין לי כוח לכל מילות הניחום האלו. אני לא רוצה שיגידו לי שעם הזמן אני אתגבר על זה, כי אני לא. אני לא רוצה שהם יגידו לי שהכאב ילך ויפחת, כי הוא לא. אני לא רוצה שהם יגידו לי שאני אתאהב שוב, כי אני בחיים לא ישכח את האהבה שלי אליה, ואף אחת בחיים לא תחליף אותה.
"הארי אתה צ-" היא התחילה להגיד משהו, אבל קטעתי אותה.
"אמבר, אני לא רוצה לשמוע. אני לא רוצה שתגידי לי שהכל יהיה טוב בסוף. אני לא רוצה שתנחמו אותי, אני לא רוצה שתרחמו עלי. תעזבו אותי בשקט. תנו לי לסבול. תנו לי למות." עכשיו, עם עיניי העצומות, יכולתי לראות בדמיוני את טלי, יפיפייה עם השמלה שלבשה בטקס, התרפקתי על הזיכרונות שלי ממנה, וזה כל מה שרציתי לעשות. לשכב במיטה ולא לקום אף פעם, לשכב ולנסות להיאחז בכל זיכרון וזיכרון שיש לי ממנה, כי זה הדבר היחידי שנותר לי.
"הארי, תקשיב לי. אני רו-"
"אמבר אמרתי שאני לא רוצה לשמוע!" צעקתי עליה, עדיין עם עיניים עצומות. לא איכפת לי. כלום כבר לא איכפת לי.
"מה קורה פה?" שמעתי את לואי נכנס לחדר. נאנחתי. מה קשה להבין!? אני רוצה להיות לבד.
"היא חיה." אמבר אמרה פתאום, גורמת לליבי להחסיר פעימה ולצמרמורת לעבור בגופי. פקחתי את עיניי, מביט בה. "טלי חיה." היא חזרה ואמרה.
"מ..מה?" קמתי למצב ישיבה, מסתכל על אלה אמבר ולואי בתורות, הם חייכו. מה יש לחייך לעזאזל?!
"הארי.. היא חיה.. טלי הייתה בחדר 309.. אתה עצרת ליד חדר 308. הייתה שם נערה שגם הייתה בפיצוץ במועדון, והיא נפטרה אתמול מפצעיה." אלה אמרה לי, מתקרבת אל מיטתי ויושבת לצידי.
"ע.. עצרתי ליד החדר הלא נכון!?" לא.. אבל.. אבל אני בדקתי את מספר החדר.. נכון?! ניסיתי להיזכר באירועי האתמול. אני הלכתי לחדרה.. שקוע במחשבות.. ועצרתי ליד החדר. לא, לא בדקתי את המספר.. צמרמורת עברה בי, גורמת לרעד לעבור בי. ליבי החל לפעום מהר יותר. זה.. זה ייתכן?! זה הגיוני?! הם לא עובדים עלי, נכון?! לא.. זה אכזרי מידי..
"כן, הארי. החדר הלא נכון." אלה הניחה את ידה על שלי. "היא נלחמה הארי.. הרופאים כבר רצו לוותר עליה, אבל היא נלחמה.." חיוך חם ורך היה מרוח על פניה של אלה. היא נלחמה.. באבי אהובה שלי.. היא נלחמה.. הרגשתי את דמי זורם בעורקיי שוב, את ליבי הולם בחוזקה. זה מתחיל לחלחל אלי..
"אני רוצה לראות אותה." אמרתי אחרי שנייה והסתכלתי ישירות אל לואי. פעם שעברה הוא ניסה לעצור אותי. אבל לא הפעם, הוא חייך אלי, והרים את הקביים שהיו שעונות על החדר ובא אלי. הוא נעמד לידי, מושיט אלי את הקביים בזמן שאלה פינתה את המקום שלידי. הורדתי את רגליי מהמיטה ומיקמתי את הקביים מתחת לשחי, קם מהמיטה. אני ולואי עשינו את דרכנו אל המסדרון, אלה ואמבר נשארו בחדר.
הרגשתי איך ליבי מאיים לפרוץ החוצה, ידיי החלו להזיע. טלי.. אני הולך לראות אותה שוב? אני חייב לראות את זה במו עיניי.. טלי שלי.. אהובה שלי.. יכולתי להרגיש איך לאט לאט ליבי מתאחה..
"אני אבא." לואי פלט פתאום, מחזיר אותי ממחשבותיי.
"מה??" שאלתי מופתע. באמת הרבה קרה בזמן שהייתי מורדם.
"כן, אני אבא.." הוא אמר בחיוך קטן "אלה בהריון.. חודש ראשון.."
"וואו.. מזל טוב?" חייכתי אליו. אבל בתוך תוכי, קינאתי בו. הוא יכול להתייחד עם אהובתו בכל רגע שהוא רוצה. לעשות איתה אהבה, להרגיש את עורה החשוף על גביי שלו.. מתי אני וטלי נוכל להתייחד כך ולהפוך סוף סוף לגוף אחד, מתי נאהב מכל הבחינות, פיזית ונפשית.. הרגשתי את לחיי מסמיקות לאור המחשבה הזו.
"אני מפחד, האז. תינוק, זה לא צחוק.. ואני בעצמי מתנהג כמו אידיוט רוב הזמן.. איך אני אוכל לגדל ילד?" הוא החזיר אותי ממחשבותיי שוב, יכולתי לראות את הדאגה בעיניו.
"אתה תהיה אבא נהדר, לו'. אולי זה מה שיגרום לך סוף סוף להתבגר.." קרצתי לו, מנסה להקל על האווירה.
"סתום, אידיוט.." באינסטינקט, הוא דחף אותי עם כתפו, שוכח שאני עם גבס על הרגל ועם קביים. איבדתי את שיווי המשקל שלי, אבל לואי התעשת על עצמו במהירות ותפס אותי. הוא הסתכל עלי בפרצוף מתנצל, ולא יכולתי שלא לצחוק, והוא אחריי. ואוו, כמה זמן לא צחקתי באמת.. כמה זמן לא צחקתי מהלב..
עברנו את החדר ההוא, חדר 308. הסתכלתי פנימה, המיטה הייתה עדיין ריקה. איך יכולתי להיות כל כך מטומטם? איך עצרתי ליד החדר הלא נכון?!
"אני אשאיר אותך לבד.." לואי אמר לי וחייך אלי, עושה את דרכו חזרה אל הבנות. עצמתי את עיניי ולקחתי נשימה עמוקה, מרגיע את הפרפרים בבטן. או לפחות מנסה, כי הם לא באמת נרגעו. הרמתי את הקביים, דוחף את עצמי לעשות עוד צעד, ונעמדתי בדלת, מרים את ראשי, והינה היא הייתה.. שכובה על המיטה כמו מלאך, חסרת הכרה. אינפוזיה מחוברת לידה, צינור תחוב באפה.. היא נושמת.. דמעות עלו בעיניי, הרגשתי זרמים עוברים בכל גופי, מכף רגל ועד ראש. ליבי הלם חזק יותר, דבר שלא חשבתי שאפשרי, ידיי הזיעו ונשימתי נעשה חלשה, הרגשתי איך האוויר נהיה דליל מסביבי.. הרגשתי את הרטט שהמראה שלי העביר בעמוד השדרה שלי, ידיי נעשו חלשות, וכך גם רגליי.. המראה שלה השפיע עלי.. היא חיה..
היא הייתה שכובה על הצד הימני של המיטה, משאירה רווח גדול בצד השני. התקרבתי אל צידה השמאלי של המיטה והתיישבתי שם, מניח את הקביים בצד. הרמתי את רגליי ונשכבתי לידה, מלטף את הלחי שלה. ירדתי מעט למטה, כך שראשה וראשי היו באותו קו. כרכתי יד אחת סביב מותניה, ואת ראשי טמנתי בשקע שבין צווארה לכתפה, מרגיש את חום גופה מבעד לחלוק החולים שהיא לבשה.
"באבי.. תחזרי אלי.. בבקשה ממך.. אני אוהב אותך." מלמלתי אליה, לא בטוח אם היא שומעת. אבל זה לא חשוב, מה שחשוב, הוא שהיא פה איתי. גם אם היא בקומה, והיא לא יודעת שאני כאן, זה עדיין מספיק לי. היא בזרועותיי שוב, ואני לא מתכוון לתת לה ללכת לעולם. אף פעם. היא שלי.
"באבי.." נשקתי לצווארה. "תתעוררי.. בבקשה.. תתעוררי."

_______________________________________
זה הגיוני להתאהב בדמות שיצרת?! חחחחחחחחחחח אני פאקינג מאוהבת בו!! חחחח
רק לי צבט הלב בקטע שהוא נשכב לידה במיטה ודיבר אליה!?!

טוב, אז יש לי כמה הודעות…
קודם כל, כל הכבוד לעדן סטיילס שהייתה הראשונה שהצליחה לנחש מה הולך לקרות! (הטעות בחדר) חחחחחח לא יכולתי להגיד לפני כי זה היה הורס את הפרק, אז עדן- את תותחית! חחח

טוב, אז ככה.. מפה יש לי שתי כיוונים שאני יכולה ללכת אליהם..
1. לסיים את הסיפור, הכל טוב ויפה.. סוף סוף הם מאושרים..
2. לסגור את זה בצורה אחרת, ואז תהיה עוד עונה.. אבל, לפי דעתי, קודם הם מסכנים.. כאילו כמה הם יכולים לסבול כבר?! חחח כי אם תהיה עוד עונה חייב לקרות משהו כי אם הכל טוב ויפה זה משעמם ;) חח ודבר שני, ניראלי שהסיפור כבר דיי מיצה את עצמו.. (למרות שיש לי רעיון אש לעוד עונה!!!) אבל שוב, כמה המסכנים יכולים לסבול!? חחחח
חוץ מזה, אני רוצה גם להתחיל סיפור חדש (יש לי כבר רעיון..).. אני לא בטוחה אם הוא יהיה על D1 עוד לא החלטתי, אז לכל הדיירקשניות פה, אני מקווה שתקראו אותו גם אם הוא לא יהיה סיפורי מפורסמים…
אז מה אומרות? לסיים את הסיפור סוף סוף או לעשות עוד עונה?
(שוב, הסיפור מיצה את עצמו כבר לפני דעתי.. אבל אם תרצו שאני אמשיך, יש לי עוד רעיונות חח)
אז מה אומרות!?