כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 28

היייי בנוווווות… אני מקווה שתהנו מהפרק.. יש עוד ממש כמה פרקים אחרונים לקראת סיום העונה.. אני מקווה שתאהבו את הסוף.. יכול להיות שיש כמה קטעים מטרידים (לא יותר מידי) אבל אני אומרת מראש :)) חחחח תהנו :)

-שלושה חודשים מאוחר יותר-
-נקודת מבט כללית-

הארי נשכב על גבו, מתנשם ומיוזע אחרי שהוא וטלי חגגו חודשיים יחד בדרך הכי מיוחדת שהם הכירו- בין הסדינים. טלי הרימה את השמיכה מעליה, מכסה את גופה העירום. היא נשכבה על בטנה, ליד הארי, ידיה מונחות על חזהו וסנטרה נשען עליהן, היא הביטה בו, נדהמת ומודה על כך שהיא זכתה להיות עם הגבר הכי יפה בעולם, חיצונית ופנימית.
"וואוו…" הארי פלט, גורם ללחייה של טלי להסמיק. "היה שווה לחכות לך.." הוא קרץ לה, מסיט את הפוני שנפל על עיניה.
"פ'חח.. אתה? חיכית?" היא גיחכה. איך בדיוק הוא חיכה? היא בטוחה שהוא לא שיחק דוקים עם אמבר במיטה.
"אני מתכוון.. שחיכינו שנה ושבע חודשים עד שסוף סוף שכבנו.. זה היה שווה.. את מדהימה.." הוא חייך אליה, חיוך שהקרין עד כמה הוא אוהב אותה. בזכותה הוא הבין את ההבדל בין לעשות סקס רק בשביל הסקס, לבין להתנות אהבים עם מי שאתה אוהב. טלי הרימה יד אחת וליטפה את פניו. היא נזכרה בפעם הראשונה שלהם, לפני חודשיים, ביום בו זיכרונה חזר אליה. "על מה את חושבת?" הוא קטע את מחשבותיה, גורם לה לחזור למציאות, ובמציאות- הם עירומים במיטה, אחרי שעה אינטימית ביותר ביניהם.
"סתם.." היא חייכה ומשכה את עצמה אליו, נושקת לו על שפתיו נשיקה קצרה. היא התנתקה ממנו, אך הארי מנע זאת ממנה, מצמיד אותה אליו וממשיך את הנשיקה החטופה שהיא הביאה לו לנשיקה ארוכה ורטובה במיוחד. הארי הרים את עצמו ממצב השכיבה, כך שכעט הוא היה מעל טלי, מנשק אותה בתשוקה ובלהט שרק הלכו וגברו. ידיו טיילו לצידי גופה של טלי, עולים במורד גופה עד שידו מתמקמת בנוחות על שדיה, מוחצת אותם מעט. גניחה חלושה נשמעה מפיו של הארי כשטלי פיתלה את לשונה בתוך פיו, יודעת שזה מדליק אותו עוד יותר.
"באביי…" טלי התנשמה כאשר סוף סוף ניתקה את שפתיה משל הארי, נואשת לאוויר. הוא לא ענה לה, ממשיך לנשק את עצמות הבריח שליד כתפיה, יורד מטה לכיוון חזה. טלי נעה מתחתיו, מגחכת, זה תמיד דגדג אותה שהוא נשק לה עצמות הבריח שלה. "באבי! אתה כבר רוצה עוד פעם?!" היא צחקה, מרחיקה אותו ממנה כך שיביט בה.
"מצידי לעשות רק את זה כל הזמן.." הוא קרץ לה בחיוך שובב ומתגרה. טלי גלגלה את עיניה, חיוך מרוח על פניה. היא יודעת שהוא רציני.. היא הרימה את עצמה למצב ישיבה, גורמת להארי לקום ממנה ולהתיישב לידה. היא הרימה את השמיכה וכיסתה את שדיה החשופים, היא יודעת שהארי לא יתרכז בכלום אם היא לא תתכסה, והיא רוצה לדבר איתו.
"לא.. למה.." הוא שלח את ידיו אל השמיכה, מנסה להוריד אותן מהחזה של טלי.
"הארי, די!" היא העיפה את ידו בחיוך. לפעמים הוא יכול כל כך להתנהג כמו ילד קטן.. "אני צריכה לדבר איתך.." היא המשיכה כשהיא ראתה שהארי וויתר והוריד את ידיו.
"אני מקשיב.." הוא חייך אליה נשען אחורה על ידיו.
"אני.. בקשר להופעות.." היא אמרה את המילים הללו בזהירות, בוחנת את הבעת פניו של הארי. היא יודעת שזה נושא רגיש אצלו. כל פעם שהיא העלתה את הנושא הזה הוא התעצבן, וזה רק גרם להם לריבים כל הזמן. אבל טלי לא מוותרת. היא עדיין מחכה לפעם בה היא תעלה את הנושא, והוא סוף סוף יקשיב.
"אני לא רוצה לדבר על זה." חיוכו של הארי נמחק בשנייה, כאילו מעולם לא היה שם.
"באבי.. די זה לא יכול להימשך ככה.. בבקשה רק תקשיב לי.. אני יוד-"
"אמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה. פשוט, תעזבי את זה כבר." הארי קטע אותה, מרים את קולו מעט. הוא שנא את זה שהיא מתחילה לדבר על זה. מה לא ברור!? הוא יודע שזה מתוך דאגה, אבל יש דברים שפשוט צריך להניח להם.
"אני לא אעזוב את זה, הארי! די, באבי.. אתה חייב להפסיק עם זה.. אתה חייב-"
"אני לא חייב כלום!" מצב רוחו השתנה בשנייה. הוא הרגיש את הדם זורם בעורקיו, מבעבע בתוכו. רק האזכור של זה מוציא אותו מדעתו. הוא הסתובב והפנה את גבו לטלי, הרים את הבוקסר שלו שהיה זרוק על הרצפה ולבש אותו.
"באבי.." טלי נאנחה. היא יודעת שהוא לא מתכוון לזה. היא יודעת שהוא לא באמת מתכוון לצעקות ולכעס שבדבריו, זה הנושא הזה שמשפיע עליו. "באבי.." היא חזרה ואמרה, אך הארי לא התייחס. הוא קם מהמיטה ועשה את דרכו אל השירותים, בלי לומר מילה, טורק את הדלת אחריו.

טלי הביטה המומה בדלת, דמעה בוגדנית זולגת מעיניה. במשך חודשיים היא סובלת את ההתנהגות הזו שלו כל פעם שהיא מזכירה את זה. אין לה בעיה עם זה, בדרך כלל. היא סופגת הכל, בתקווה שיבוא יום והוא יוכל שוב לשיר. זה הרג אותה מבפנים. הוא כבר שלושה חודשים לא עלה על הבמה, לא שר.. הוא פחד. כל פעם שהוא ראה במה הוא נתקף בהתקף חרדה, נזכר באותו פיצוץ ארור שסחב אותו אל ההריסות של הבמה. כל מה שהוא זוכר מאז, זה שהשירה והבמה כמעט לקחו את חייו. מאז הוא סירב לשיר ולהופיע. הרופאים קבעו את זה כהתקפים פוס טראומטיים. הוא קיבל טראומה, ופשוט סירב לעלות על הבמה. וזה לא יכל להמשיך ככה. הוא ניראה כבוי, לשיר זה הדבר שלו.. זה הדבר שהוא טוב בו.. והוא לא מסוגל.. פשוט לא מסוגל להתגבר על הטראומה והפחד.. או אולי לא רוצה?
טלי נאנחה, קמה מהמיטה, סורקת את החדר אחר בגדיה שפוזרו בכל מקום על ידי הארי שעה קודם לכן, באקט של תשוקה. היא חייבת לנשום אוויר. האווירה פה הכבידה עליה, והיא לא רוצה להיות שם כשהארי יצא ויגיד לה עד כמה הוא מצטער שהוא צעק עליה, ואז היא תיראה אותו אוכל את עצמו על זה.
בדיוק כשהיא נעלה את הנעליים לרגליה הארי יצא מהשירותים, עיניו נפוחות ואדומות. הוא בכה. היא ידעה שהוא עדיין בטראומה, וזה קרע אותה מבפנים שהוא לא נתן לה להתקרב אליו ולעזור לו.

"לאן זה?" הוא שאל בקול רועד, מכחכח בגרונו.
"לשאוף אוויר." טלי פלטה באדישות. היא לא התכוונה להיות קרה אליו, אבל הגיעו מים עד נפש.
"בשעה הזו? 2 בלילה טלי.." הוא התקרב אליה.
"אל, הארי. אל תיגע בי. פשוט.. אני צריכה אוויר." היא התרחקה ממנו, לוקחת את מפתחות הרכב שלה מהשידה.
"למה את תמיד עושה את זה?? למה תמיד את מעלה את זה וגורמת לי להתנהג אליך ככה?" צמרמורת עברה בטלי, והיא הודתה לאל שהיא הייתה עם הגב אליו, כך שהוא לא הבחין בדמעה שזלגה לה כמעט באוטומטיות. "פשוט תעזבי את זה כבר. נמאס לי מזה."
"נמאס לך??" היא הסתובבה אליו, מוחה את הדמעה מעינה. "לך נמאס הארי? אתה לא מתבייש? אני אוכלת את כל החרא שלך כל החודשיים האלה! סופגת וסופגת כל הזמן! אני דואגת לך מה קשה לך כל כך להבין?!" היא הרימה את קולה. מזל שהם היו לבד בבית של הארי. אן וג'מה נסעו לחבר של אן, והן נשארו שם ללילה.
"אף אחד לא ביקש ממך לספוג ולסבול את החרא שלי! את יכולה ללכת אם את רוצה!" הוא צעק, מניף את ידו באוויר, והצטער על זה שנייה אחרי שהוא אמר את זה.
"הינה, שוב. מציע לי ללכת ולברוח כשטיפה קשה. הארי, גם אם תרצה וגם אם לא, אני פה. לא עברנו את כל מה שעברנו לשווא! אני לא מתכוונת לוותר עליך כמו שאתה לא וויתרת עלי!" היא כבר לא צעקה את זה. היא אמרה את זה בנימה פגועה. המילים שלו פגעו בה, חתכו אותה וריסקו כל תא בתוכה. אבל היא לא תוותר עליו. היא הבטיחה לעצמה את זה. "אתה עזרת לי להיזכר מי אני, במשך חודש לא עזבת אותי למרות כל מה שאמרתי לך, למרות כל המילים הפוגעות שירקתי עליך בכל הזדמנות.. אז עכשיו אנחנו בתפקידים הפוכים.. ואני מחכה שתבין כבר את מה שאני הבנתי בזכותך." בשלב הזה פניה היו כבר רטובות. היא הביטה בהארי, שלא אמר מילה, מבטו מושפל מטה, ידיו נשענות על השידה. "אתה לא וויתרת עליי. אז כמה שלא תנסה לסגור את עצמך בפניי ולהרחיק אותי, אני לא הולכת לשום מקום." היא אמרה ויצאה מהחדר, לא מחכה לתשובה. היא יודעת שהוא לא יגיד דבר. כמו תמיד.

הדמעות זלגו להן מעיניו של הארי, הוא הרגיש את נשימותיו הולכות ומתקצרות, את ראותיו צורבות ושורפות בתוכו. הוא פתח את המגירה והוציא את המשאף שלו, נותן שתי לחיצות ומחדיר אוויר לתוכו. הוא נשכב על המיטה, ידיו עוטפות את פניו, מילותיה של טלי מהדהדות בראשו. הוא יודע שהיא צודקת, אבל הוא לא מסוגל. 'אתה עזרת לי להיזכר מי אני'.. מילותיה התנגנו שוב ושוב במוחו, מזכירות לו את אותו חודש ארור, בו הכל נחת עליו- החזרה הפתאומית שלה לחייו, הקשר שלה עם דין, הפיצוץ, איבוד הזיכרון שלה.. הוא נזכר ביום בו היא התעוררה מהקומה, והסתכלה עליו, בפחד, הסתכלה עליו כעל מישהו שהיא רואה בפעם הראשונה בחייה..

-פלאשבק-
-נקודת המבט של הארי-

"אלוהים, באבי.. באבי שלי.." קולי רעד, לא יכולתי לשלוט בו. הצמדתי את מצחי אל מצחה, מרטיב את לחייה בדמעות ומנגב אותן ממנה. נשקתי למצחה, נשקתי לאפה, ולבסוף על שפתיה, נשיקה ארוכה. אבל היא לא החזירה לי נשיקה. הרחקתי את פניי ממנה, מביט בה. הבעה מבוהלת הייתה על פניה ודמעה זלגה מזווית עינה.
"באבי? מה.. מה קרה אהובה שלי?" הבטתי בה בחזרה בחרדה. למה היא לא מגיבה?
"מ.. מי.. מי אתה?" היא פלטה בשקט.
קפאתי במקומי. עיניי נקרעו לרווחה, אישוניי מאיימות לצאת מחוריהן. בלעתי את הרוק בכבדות, מתקשה להכניס אוויר אל ראותי. מה היא אמרה?! היא המשיכה להסתכל עלי במבט מפוחד, מנערת את פנייה מידיי שסירבו לעזוב את פנייה.
"בבקשה.. בבקשה תעזוב אותי." היא מלמלה, עדיין מנסה להשתחרר מאחיזתי. היא עובדת עלי נכון?! היא סתם משחקת איתי.. בטח היא עוד שנייה תגיד "4-2" או משהו כזה.
"באבי.. תפסיקי זה לא מצחיק." מלמלתי בשקט והורדתי את ידיי מפניה, הושטתי את ידי לאחוז בשלה, אך היא הזיזה אותה, לא נותנת לי לגעת בה. מה לעזאזל הולך פה?!
"אני.. אני לא מכירה אותך. בבקשה, אל תפגע בי." היא אמרה בהבעה מפוחדת, היא באמת פחדה.. מה הולך פה!? מה יש לה?!
"באבי.. זה אני.. אני בחיים לא יפגע בך." דמעות עלו בעיניי כמעט באופן אוטומטי. היא הנידה בראשה, עינייה פקוחות לרווחה. היא סרקה את החדר, כאילו היא מחפשת דרך מילוט ממני.
"למה.. למה אני פה!?" היא שאלה בלחש, הבעת החרדה שהייתה על פניה התחלפה לבלבול.
"את.. את באמת לא זוכרת?!" שאלתי בהלם. לא, זה לא יכול להיות.. מה קרה לה? איך זה הגיוני? איך זה ייתכן? הרגשתי את החדר מסתחרר סביבי, אני לא מבין, מה.. מה קורה פה..
"הארי, אתה בא ל-" לואי נכנס לחדר ודיבורו נקטע בפתאומיות, כנראה לנוכח המראה של טלי. "טלי!! התעוררת!!" הוא עשה את דרכו אליה במהירות ונחת עליה, מחבק אותה ומניח את ראשו על כתפה. הסתכלתי עליה, וגם מלואי היא נרתעה. "אני לא מאמין! כמה חיכינו! בחיים אל תפחידי אותנו ככ-" דיבורו נקטע שוב, כשהוא התנתק מטלי והביט בעיניה המפוחדות. הוא הביט אלי, במבט מבולבל ושואל, והנדתי בראשי, מסמן לו שגם לי אין מושג למה היא ככה.
"בבקשה, אני לא מכירה אתכם.." טלי מלמלה "אני.. אני רוצה ללכת הביתה.. איפה אמא שלי?" היא ניסתה לקום למצב ישיבה, אך ללא הצלחה. היא הייתה חלשה מידי.
"לואי לך תקרא לרופא. עכשיו." פלטתי במהירות ולואי עשה כדברי, משאיר אותי ואת טלי לבד. היא לא הסתכלה עלי אפילו. היא נמנעה מהמבט שלי.
"טלי.. את.. את יודעת מי אני?" אמרתי בקול חנוק. היא הנידה בראשה לשלילה, עדיין מסרבת להסתכל עלי. וזה הכה בי. היא לא עובדת עלי, היא לא צוחקת עלי, היא מפחדת ממני. אהבה חיי מפחדת ממני, ואני אפילו לא יודע למה.
-סוף פלאשבק-

-חזרה להווה-

נאנחתי עמוקות, מנסה לשחרר את המועקה שנבנתה בתוכי עם הזיכרון האחרון שעלה במוחי. נזכרתי בחודש שעבר אחרי שטלי איבדה את הזיכרון. זה היה סיוט. מסתבר שהזיכרון שלה נפגע, מכל זעזועי המוח והעשן והפיח שהיא שאפה וזה שהיא הייתה בקומה פעמיים, וה 'פיק אנרגיה'.. הכל יחד הסתכם באובדן זיכרון. הרופא אמר שזה זמני, שהיא תיזכר לאט לאט. אבל הזמן עבר לו, וככל שניסיתי להתקרב אליה היא רק דחתה אותי. אחרי שבועיים היא התחילה להיזכר בכולם, חוץ ממני. זה פגע בי, שבר וריסק אותי, אותי היא לא זוכרת?! אני!? היא אמורה לאהוב אותי והיא לא זוכרת אותי!? הרגשתי איך רוח החיים שלי הולכת ונכבית עם כל יום שעבר, עד שאלה העירה את עיני. באחת משיחות העידוד שלה, היא נתנה לי הסבר הגיוני למה דווקא אותי היא לא זוכרת. אחרי הבגידה שלי, כל מה שהיא עשתה במשך שנה וחצי היה לנסות ולשכוח אותי. היא ניסתה במשך שנה וחצי להדחיק כל זכר לקיומי, כאילו מעולם לא הכירה אותי, וכל זה רק כדי לא להרגיש את הכאב ממה שעשיתי לה. ואז, זעזוע המוח והקומה.. המוח שלה סוף סוף קיבל את הבקשה שלה.. הוא מחק אותי מזיכרונה.. אבל לא וויתרתי. הייתי נחוש בדעתי להזכיר לה אותי, להזכיר לה אותנו. בדיוק היום, לפני חודשיים הזכרתי לה מי אני. חיפשתי את הדיסק של ההופעה שלנו, ההופעה בה נפגשנו. אם זה לא יזכיר לה מי אני, אני לא יודע מה כן יזכיר לה. הפכתי את חדרו של פול בחיפוש אחר הדיסק ומצאתי אותו. ביקשתי ממנה להיפגש איתי, ולאחר שהיא סירבה הבטחתי שזאת תהיה הפעם האחרונה שאני מדבר איתה. היא הסכימה. ואז הראיתי לה את הדיסק..