כך פגשתי את הארי סטיילס- עונה 2 פרק 31- פרק אחרון!!! :(

-שבוע מאוחר יותר-
-נקודת מבט כללית-

הבנים ישבו בחדר מנוחה שלהם, מחכים בסבלנות. נייל וזאיין משחקים באקס בוקס, לואי מלטף את בטנה של אלה שכבר התחילה לתפוח, וליאם מסתמס בפלאפון עם רוז. אמנם קשר לא התפתח להם, אבל הם כן נהיו ידידים טובים. הם כולם קיבלו הודעה מטלי בבוקר, והיא ביקשה מהם להתאסף בשעה 2 באולם 'נורטון' בלונדון, האולם הקבוע בו הם עושים חזרות. הם כבר יכלו לנחש במה מדובר, והם קיוו שהפעם זה לא ייגמר איך שזה נגמר בחודש שעבר.
"ניראה לכם שהיום זה היום?" לואי שאל פתאום, מפנה את תשומת ליבם של כולם אליו.
"אני מקווה, אחי. אני ממש מקווה." ליאם מלמל, מניח את הפלאפון בצד. האזכור של הארי העיב על האווירה בחדר, זאיין ונייל נטשו את המשחק. הם ניסו כל כך שלא לכעוס עליו, ניסו להבין.. והם הבינו. הוא החבר שלהם, הוא אח שלהם, והם יתמכו בו בכל מצב שלא יהיה.
"ואם לא?" זאיין פלט פתאום, מפנה את ראשם של כולם לעברו. "כאילו.. אם הארי פשוט מפסיק להופיע.. מה אנחנו עושים?" זאיין ידע שהשאלה הזו עברה לכל אחד מהם בראש לפחות פעם אחת בשלושת החודשים האחרונים, אם לא יותר. הוא פשוט היחיד שמעז להגיד את זה בקול.
"הוא יופיע. הוא חייב." לואי מלמל, מנסה להתחמק מהשאלה. זאיין גלגל את עיניו והניח לנושא.
עברו עוד כמה דקות מתוחות ומורטות עצבים של שקט בין החבורה, עד שטלי פתחה את דלת החדר ונכנסה פנימה, לבד.
"היי חבר'ה.." היא סגרה את הדלת אחריה.
"איפה הארי?" נייל ירה את השאלה ישירות, לא מבזבז זמן. טלי הסתכלה על השעון באייפון.
"הינה, תכף הוא מגיע." היא מלמלה והביטה בכולם. "תקשיבו.. אני יודעת שזה מצב רע לכולנו.. אני מבינה מה אתם עוברים ואת הפחדים שלכם והכל.. אבל.. תהיו עדינים, בסדר? אל תאיצו בו ותלחיצו אותו.. תנו לו את הזמן שלו.. לעשות את זה לאט.." היא מלמלה במהירות, בודקת כל שנייה את השעה.
"ברור." הם מלמלו כולם יחד.
"איך שכנעת אותו?" אלה שאלה את טלי, בזמן שהיא התרוממה באיטיות מהספה.
"עם הרבה מאמצים, אז בבקשה, תנו לו את המרחב שהוא צריך.." כולם הנהנו בלי לומר מילה. אלה התקרבה אל טלי וחיבקה את חברתה. 'אל תדאגי, אהובה. יהיה בסדר' אלה לחשה לטלי לאוזנה. טלי חייכה אל חברתה וחיבקה אותה, או לפחות ניסתה, הבטן ההריונית של אלה, של החודש הרביעי, כבר החלה לתת את אותותיה, ובלתי אפשרי היה להתחבק איתה בצורה נורמלית.

הדלת של החדר נפתחה פתאום, וכולם הפנו את מבטם, מצפים לראות את הארי בדלת. אבל זה לא היה הוא. למען האמת, זה היה הבן אדם האחרון שהם ציפו לו שם.
"אמבר!" חיוך עלה על פניה של טלי והיא הלכה וחיבקה את אמבר. אף אחד בחדר לא הבין מה בדיוק קורה, הם הסתכלו אחד על השני במבטים שואלים- ממתי הן חברות?!
"אני כל כך שמחה שהצלחת להגיע!" טלי פלטה בזמן שהיא התנתקה מהחיבוק עם אמבר.
"ברור שבאתי. איך שהתקשרת אלי יצאתי לדרך. איחרתי?" אמבר שאלה בחיוך, ורק אז שמה לב לפרצופים ההמומים שבחדר.
"את התקשרת אליה לבוא?? למה?" זאיין הפנה את השאלה לטלי, לא מסתיר את העובדה שזה לא מצא חן בעיניו שהיא שם.
"כי היא הייתה חלק מהחיים של הארי למשך תקופה ארוכה. והוא יצטרך את כל התמיכה היום." טלי לא התרגשה מהעצבים של זאיין, היא ענתה לו בפשטות וברוגע.
מאז שזיכרונה של טלי חזר אליה, אמבר דיברה איתה מידי פעם, שואלת לשלומו של הארי, דואגת לבריאותו ולפעמים היא אפילו שאלה לשלומה של טלי ואיך היא מסתדרת. טלי שמה לב שמתחת לכל המסכות והתככים והשקרים, מסתתרת נערה שדיי קל להתחבר אליה, אז הן התחברו. הן לא החברות הכי טובות מן הסתם, אבל הן מספיק התקרבו כדי שטלי תתקשר לאמבר ביום החשוב הזה.
"שיהיה…" זאיין פלט וקם מהספה, עושה את דרכו אל השולחן למזוג לעצמו שתייה.

בדיוק אז הארי נעמד בדלת החדר, ושתיקה השתררה במקום, אף אחד לא העיז לדבר, לא העיז לזוז. הבנים הביטו בהארי והוא בהם, מבטים מלאי משמעות חולפים להם בחלל החדר. נכון שזה ישמע כמו קלישאה, אבל באמת אפשר היה לחתוך את המתח בסכין, האי נוחות שהייתה באוויר לא פסחה על אף אחד.
טלי התקרבה להארי, תופסת את פניו וגורמת לו לנתק את מבטו מהבנים ולהביט בה.
"אני אוהבת אותך.." היא אמרה ללא קול, מוודאת שהוא יקרא את שפתיה ויבין אותה. הארי חייך קלות והדביק נשיקה על מצחה, מחבק אותה אליו עם יד אחת. רק אז הוא שם לב לנוכחותה של אמבר בחדר.
"טלי התקשרה.. היא חשבה שתרצה את כל התמיכה היום." אמבר הסבירה ישר כשהיא ראתה את הארי פותח את פיו להגיד לה משהו. הוא חייך והנהן, מצמיד את טלי קרוב יותר אליו בחיבוק.
"אז יאללה.. שנעשה את זה?" לואי היה הראשון לשבור את השתיקה מבין הבנים, וכולם חייכו והנהנו בראשם, כולל הארי.
לאט לאט החדר התרוקן, כולם יצאו ממנו לעבר הבמה, ורק טלי והארי נשארו בחדר.
"באבי.. אני.." הארי מלמל ונאנח עמוקות. הוא ניסה להתעלם מפעימות הלב ההולכות וגוברות שלו, ניסה להתעלם מהעובדה שכפות ידיו החלו להזיע, שזיעה קרה נאגרה במעלה מצחו, הוא הרגיש איך תחושת החרדה עוטפת את כל איבריו הפנימיים, גורמים לו להחסיר כמה נשימות.
"באבי, תסתכל עלי." טלי הפנתה את ראשו להביט בה. "תתרכז בי, לא בשום דבר אחר. אני פה. אני איתך לאורך כל הדרך." היא אמרה לו בקול בטוח, משרה עליו נינוחות ורוגע פתאומיים שדחקו את תחושת החרדה החוצה. הארי הנהן וטלי נישקה אותו על שפתיו, מנסה להעביר אליו קצת ביטחון.
"אני אוהב אותך." הוא לחש לה כשמצחו על מצחה.
"אני אוהבת אותך יותר." היא חייכה והדביקה עוד נשיקה חטופה לשפתיו. "מוכן?" היא שאלה אותו ואחזה בידו.
"לא." הוא פלט בחיוך, מביט בה בעיניים חוששות.
"אתה יכול לעשות את זה. אני מאמינה בך." היא אמרה לו והחלה לצעוד לכיוון הבמה, הארי לידה, מרגיש איך ליבו מגביר את פעימותיו עם כל צעד. כל צעד מקרב אותו יותר אל הבמה..
טלי לחצה טיפה על ידו, מסמנת לו שהיא שם, ושהיא לא הולכת לעזוב אותו.

-שלוש שנים מאוחר יותר-

'אז כן ראיין. שבוע שעבר וואן דיירקשן-האגדיים אני חייב לציין- הכריזו על סיבוב הופעות חדש עם האלבום החדש שיצא להם לפני חודש. תשמע, אני אומר לך, הבנים האלו עשו היסטוריה. הם התחילו כל אחד בעיר אחרת, הגיעו כיחידים ויצאו כלהקה, ה-להקה. סיפור ההצלחה שלהם היה מסחרר, הם פשוט כבשו את העולם, חמישה בנים שהיו, והם עדיין, למושא ההערצה של רוב אם לא כל הבנות בעולם. אבל לא הכל הלך חלק, לפני שלוש שנים כמו שאתם יודעים הלהקה נקלעה למשבר, כשחמישית מהלהקה, הארי סטיילס, נפגש קשות בפיצוץ המועדון בפריז, והיה חשש כבד לחייו. אין צורך לתאר מה זה עשה למעריצות, נכון ראיין? בכל מקרה, הזמר הצעיר החלים אבל הלהקה עדיין לא חידשה את ההופעות שלה, ודחתה אותן עד להודעה חדשה. זה היה ניראה כאילו זה הסוף של הלהקה, הרי, אנחנו קיבלנו עסקת חבילה של חמישה בנים, ואנחנו לא נקבל שום דבר פחות מזה. התרוצצו שמועות רבות בזמנו על כך שסטיילס היה בטראומה מהפיצוץ ופשוט סירב להופיע, היו שמועות שהוא בכלל מת ולא רוצים לחשוף את זה- אבל שוב, הכל בגדר שמועות, כי כמו שאנחנו יודעים, הארי סטיילס חי ובועט.
אז, סיבוב ההופעות נפתח הערב בברצלונה, שם הבנים יופיעו היום ומחר ואז יעשו את דרכם למדריד. אי אפשר כמובן להתעלם מהתוספות של הלהקה, למשל, מייקל טומלינסון, בנם של לואי טומלינסון ושל אלה גולד, שנישאו לפני שנתיים. לא נתעלם גם מהעובדה שהמפיקה הראשית של הלהקה, טלי מילר, נהפכה להיות טלי סטיילס לאחר החתונה של השניים לפני כחצי שנה, בקיץ האחרון. זאיין ופרי הפתיעו את כולנו עם טבעת אירוסין שזאיין הניח על אצבעה לפי כחודש. אותם הבנים הילדותיים שהכרנו נהפכו כבר ממש לגברים לנגד עינינו. אז לכל המעריצות, שלושה כבר ירדו, אך עדיין יש תקווה- ליאם ונייל! אז מה אתה אומר ראיין? שנר-"

הארי כיבה את הרדיו. הוא נשען על החלון של החדר שלהם במלון, מביט על הים שנפרס מולו. חצי שנה.. הוא וטלי נשואים כבר חצי שנה. הוא חייך למחשבה הזו, נזכר ביום המאושר ביותר בחייו, בו היא הסכימה לו, בוא היא נשבעה להיות שלו לנצח. הוא הרים את ידו, מביט על טבעת הנישואין שנחה על אצבעו. היא שלו.. היא האישה שלו..
הוא שמע את טלי מאחוריו והסתובב, רואה אותה יוצאת מהשירותים ונעמדת מול המראה, בוחנת את עצמה, לראות איך הביקיני החדש שהוא קנה לה יושב עליה. חיוך התפשט עוד יותר על פניו, היא יפיפייה.
"אוף באבי! תיראה למה אני דומה!" היא נאנחה, זורקת את ידיה באוויר בתבוסה. הארי מיהר להתקרב אליה, נעמד מאחוריה, מניח את ידיו על בטנה ומביט בהשתקפות שלה במראה.
"את מושלמת.." הוא חייך אל ההשתקפות שלה, וראה את ההבעה הלא מאמינה של טלי.
"מושלמת? הארי תסתכל עלי.. אני.. אני בטטה!" היא נאנחה. "תרד לבד לבריכה. אני לא יורדת ככה." היא ניסתה לזוז אך הארי לא שיחרר אותה.
"באבי.. את לא בטטה.. את בהריון…" הוא אמר ונשק לעורפה, על קעקוע הכוכב שלה.
"יופי.. אז עכשיו אני בטטה בהריון…" היא נאנחה והארי הבליע חיוך. הוא סובב אותה כך שפניה היו מולו כעט.
"באבי, את הכי יפה בעולם ככה. את מושלמת." הוא חייך אליה ונשק לשפתיה ברכות.
"כן, ברור. אני הולכת ונהיית כדור בזמן שאתה נשאר עם הבטן השרירית הזאת שלך. זה לא פייר." היא אמרה בילדותיות.
"באבי, את לא נהפכת לכדור.. את בסך הכל בחודש שלישי.. זה כמו כרס קטנה.." הוא חייך אליה, מודע לעובדה שזה לא הדבר הכי מעודד להגיד.
"כרס?? ברצינות, הארי? כרס??" הארי לא הצליח להחזיק את עצמו, ופשוט החל לצחוק בקולי קולות, סוחף אחריו בסופו של דבר גם את טלי.
"חוץ מזה… את יודעת שהבטן הזו ממש.. אבל ממש.. עושה לי את זה.." הוא קרץ לה והעביר את ידיו על בטנה ומותניה, מעביר בה צמרמורת מהניגוד של חום ידיו והקור של המזגן.
"נו ברור, ממש מפתיע.." היא אמרה בציניות וגלגלה את עיניה. הארי גיכח וחיוך עלה על פניה של טלי.
"בואי הנה." הוא כרך את ידיו סביבה והצמיד אותה אליו עד כמה שהבטן המעט נפוחה שלה נתנה לו.
"את יודעת, שאני הבן אדם הכי מאושר עלי אדמות?" הוא לחש לה, מדביק נשיקה לשפתיה.
"בטח שאתה מאושר, אתה זוכה להישאר עם הבטן השטוחה שלך.." טלי מלמלה בין שפתיו בחיוך. הוא גיכח, מדביק נשיקה נוספת לשפתיה.
"ועכשיו ברצינות, לא היינו עושים את הסיבוב הופעות הזה אם לא את.. אם לא היית מתעקשת עלי ולא מוותרת.. אני והבנים חייבים לך הכל.." הוא נהיה רציני פתאום.
"לא, באבי.. זה אתה. הכל אתה." היא ליטפה את פניו, מביטה בו באהבה. "אני אוהבת אותך."
"אני אוהב אותך באבי. מטורף, חולה, מאוהבבבב" הוא צעק בחדר. בין רגע טלי נזכרה בחלום שהיא חלמה אז בלונדון, כשהיא הגיעה לשם בפעם הראשונה, מוכנה להתחיל את הקריירה שלה. חיוך עלה על פניה, אז זה ניראה לה משהו מופרך, משהו שלעולם לא יקרה. והינה הם עכשיו, נשואים באושר כבר חצי שנה, מצפים לתינוק. כן, טלי זכתה. היא זכתה באהבת חייה. היא זכתה בחלום חייה. היא זכתה פשוט, מכל הבחינות.
"על מה את חושבת?" הארי הוציא את טלי ממחשבותיה.
"סתם.. על כמה אני ברת מזל שיש לי אותך.. על כמה אני מאושרת להיות אשתך.." היא חייכה וכרכה את זרועותיה סביב צווארו ועלתה על קצות אצבעותיה, מניחה את שפתיה על שלו לנשיקה ארוכה. בלי להתכוון, היא פיתלה את לשונה בפיו של הארי, שזה הדבר שהכי הדליק אותו, גורמת לו לגנוח קלות אל תוך פיה, גורמת לכל מערכותיו לדלוק בשנייה אחת.
"זה בסדר, גם אני כבר לא רוצה לרדת לבריכה.." הוא מלמל אל תוך שפתיה ובשנייה לאחר מכן הוא הרים אותה בסגנון כלה והשכיב אותה על המיטה, עולה מעליה, נתמך במרפקיו, מנסה שלא ללחוץ על בטנה. הוא המשיך לנשק אותה בתשוקה ובלהט, כשדפיקות נמרצות נשמעו על דלת חדרם. הארי ניתק את שפתיו משל טלי, נאנח.
"נו באמת.." הוא מלמל וקם מעליה, וטלי ניסתה להבליע חיוך למראה האכזבה על פניו של הארי. הוא הגיע אל הדלת ופתח אותה, מאפשר למייקל לרוץ אל תוך החדר ישירות אל המיטה, קופץ עליה.
"מייקל! תיזהר על הבטן שלה!" הארי מצא את עצמו צועק, מצטמרר מהמראה של מייקל מקפץ מעל הבטן של טלי. הוא לא התכוון לצעוק, אבל זה הלחיץ אותו, הוא דאג לה ולתינוק. מייקל התיישב ליד טלי, חיוכו נמחק מפניו.
"מצטער, דוד הארי." הוא אמר כשדמעות עולות בעיניו.
"אוי, לא מתוק שלי. דוד הארי לא התכוון לצעוק עליך.." טלי התיישבה ומשכה אליה את מייקל לחיבוק. הוא כרך את זרועותיו הקטנות סביב צווארה והתיישב על ברכיה.
"אמא אמרה לי לשאול למה אתם לא יורדים.." הוא מלמל עם ראש מושפל. טלי הפנתה את מבטה אל הארי, מסמנת לו לבוא ולעודד את הילד. הארי סגר את הדלת ועשה את דרכו אל המיטה.
"בוא לדוד הארי, מייקי." הוא הרים את מייקל בידיו, והניף אותו אל מעל הראש שלו, מסובב אותו באוויר. מייקל התעודד בשניות והחיוך חזר אל פניו.
"דודהה טליייי… אני אווירוון!!! והוווו" הוא צעק בזמן שהארי סיבב אותו וטלי צחקה למראה שלהם. היא לא יכלה שלא לחשוב עליהם כמשפחה, לרגע עברה במוחה תמונה שלה של הארי ושל התינוק שלהם, או אולי תינוקת.. הארי יהיה אבא טוב היא חשבה לעצמה וחיוכה רק הלך והתרחב.
"יאללה, איש קטן. נרד לאמא ואבא?" הארי מיקם את מייקל בידיו כך שרגליו כורכות את מותניו.
מייקל הנהן נמרצות, והארי הושיט את ידו אל טלי, עוזר לה לקום מהמיטה.
"אז מה אשתי, שנרד?" הוא חייך אליה כשהיא נעמדה לידו.
"כן, בעלי." היא חייכה אליו והדביקה נשיקה ללחי שלו, גורמת למקום לצרוב ולרטוט.

סוף סוף, לאחר כל כך הרבה מכשולים בדרך, הם מאושרים.
שישה חודשים מאוחר יותר, נולדה להם בת, דארסי סטיילס.
ומה היה איתם אחרי זה? בוא נגיד שדארסי לא נשארה בת יחידה… ;)

~הסוף~