כך פגשתי את הארי סטיילס- פרק 12

הנשיקה הזאת הייתה שונה. לא כמו זאת מהחדר במלון. הנשיקה במלון הייתה אגרסיבית, מלאת תשוקה.. היא הייתה התוצאה של כל היום הזה, של כל המתח בנינו, הציניות, העקיצות… הנשיקה הזאת הייתה עדינה, איטית, מלאת רגש… שפתינו נעו בהתאמה, כאילו נועדו לעשות זאת מאז ומתמיד. לשונו נדחקה לשלי, מעבירה בי צמרמורת לאורך גופי. הרגשתי את הלב שלי מגביר את פעימותיו, מאיים להתפוצץ לי מהחזה. הרמתי את ידי, מלטפת את פניו, מתמסרת לנשיקה כאילו רק אנחנו קיימים.
"הארי…" אמרתי אחרי דקה או שתיים. מעניין כמה זמן היינו ממשיכים להתנשק אם לא הייתי עוצרת את זה עכשיו… פתאום שהשפתיים שלי התרחקו משלו, הרגשתי צורך עז להתרסק עליהן שוב ולא לעזוב אותן לעולם.
"בבקשה אל תהרסי את הרגע…" הוא מלמל, עדיין עם עיניים עצומות, ומצחו דבוקה לשלי. הוא נישק אותי שוב. שוב צמרמורת. הרגשתי איך גופי מאבד מכוחו, איך אני נמסה למגע לשונו על שלי, למגע היד שלו על עורפי, לקרבה אליו…
"לא, הארי…" ניתקתי שוב את הנשיקה. בא לי להרביץ לעצמי.
"והינה הרסת את הרגע…" הוא חייך והרחיק את פניו משלי, מסתכל עלי תוהה מה אני עומדת להגיד. חייכתי אליו. הוא ניראה כל כך.. כל כך.. אין לי מילים לתאר אפילו. הוא ליטף את שערי, מחכה שאני אגיד משהו.
"איך.. איך הגענו לכאן?" שאלתי בלחש.
"במונית?" הוא חייך לא מבין למה אני מתכוונת. אוי הגומות האלה…
"לא.. לכאן.. לאני ואתה.. לזה שאנחנו מתנשקים…"
"גורל?.." הוא משך בכתפו, עדיין מחייך. נאנחתי קלות והפינתי את המבט אל הים. אני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה. אני חייבת לשחרר. די זה לא יכול להמשיך ככה. פעם אחת לפחות אני חייבת ללכת אחרי הלב שלי.. אלה צודקת. לא כל הגברים אותו דבר.
"מה קרה?" הארי שאל אותי.
"סתם, כלום." חייכתי אליו. הסתובבתי במקומי הפניתי אליו את גבי. הוא פתח את רגליו והתמקמתי ברווח שנוצר ביניהן, נשענת על חזהו עם גבי. הוא חיבק אותי עם שני זרועותיו הגדולות, מקיף את כל גופי. זה הרגיש כל כך נעים להיות עטופה בידיו, מוגנת, כאילו שום דבר לא יכול לפגוע בי. לקחתי את ראשי אחורה, מניחה אותו על כתפו. הוא נתן לי נשיקה רכה על הלחי והשעין את ראשו על שלי.
"תודה…" הוא אמר אחרי כמה דקות של שקט.
"על מה?"
"על שגרמת לי להרגיש שוב…"
"מה זאת אומרת?" עד כמה שהיה לי קשה לעשות את זה, התנתקתי מהחיבוק והסתובבתי אליו כך שפניי מופנות אל שלו.
"אמרתי לך כבר שאני לא יודע מה אמיתי ומה לא בחיים שלי. אז באיזשהו שלב כבר הפסקתי להרגיש.. הכל נהיה אוטומטי… הכל נהיה יחסי ציבור… זה נכון מה שאומרים, שאני מזמין כל יום בחורה אחרת לחדר ושאני מפלרטט עם כל אחת… אבל זה לא כי אני רודף שמלות. אני פשוט מנסה להרגיש. מחפש מישהי שיהיה איכפת לי ממנה.. אני מזמין אותן לחדר, לא רק בכוונה לשכב איתן.. אבל עם כל אחת זה פשוט נגמר אותו דבר…"
"במיטה…" המשכתי את המשפט שלו.
"כן…" הוא ענה, מביט אל הים. זה ניראה כאילו הוא מתבייש להגיד לי את זה. כאילו הוא מפחד שאני אשפוט אותו…
"אולי הן חושבות שזה מה שאתה רוצה, שזו הכוונה שלך…"
"אולי.." הוא עדיין לא הסתכל עלי.
"גם אם זה לא היה נגמר במיטה.. איך אתה יכול לפתח מערכת יחסים עם מישהי שעלתה איתך לחדר בלי להכיר אותך?" באמת שלא הבנתי את זה. כאילו, אם הן אומרות לו כן, מה ימנע מהן להגיד כן למפורסם אחר שאולי יציע להן?
"זה מה שאת גרמת לי להבין היום. שאי אפשר להתחיל מערכת יחסים עם מישהי שזורמת איתך ככה.. מי שזורמת איתי יכולה לזרום גם עם אחרים…" הופתעתי שהוא אמר את זה. אנחנו באותו ראש מסתבר.
"בסדר, תלמד את הלקח לפעם הבאה שתזמין מישהי.."
"לא תהיה פעם הבאה.." הוא חייך אלי, מלטף את פניי. "את הראשונה שגרמה לי להרגיש.. וגם האחרונה.."
"הארי.. אתה עוד יומיים עוזב.. בוא לא נשלה את עצמנו…" עד כמה שזה כאב לי לחשוב שאולי תהיה מישהי אחרי, שתטעם את השפתיים האלה, שתריח את הריח שלו, שתתעטף בזרועותיו, ידעתי שזה בלתי נמנע. הוא יעזוב עוד מעט וסיפור הסינדרלה שלי ייגמר.
"תפסיקי לחשוב על עוד יומיים… אנחנו פה עכשיו…" הנהנתי בראשי והסתובבתי שוב, מתעטפת בזרועותיו. לא יכולתי להתעלם מההרגשה של גופו המוצק כנגד גבי.. הגוף המושלם הזה שיצא לי לראות הצצה ממנו בחדר.. ישבנו כך, מחובקים. שותקים.
"מה איתך?" הוא שאל פתאום.
"מה איתי?"
"מסקרן אותי לדעת למה בנית סביבך את כל החומות האלה.. למה את מסתירה את עצמך תחת שכבות של ציניות…" הוא פשוט לא הרפה מהעניין.
"אני לא רוצה לדבר על זה." עניתי בפשטות.
"טלי.. אני רוצה להכיר אותך.." הוא אמר בשקט, מנשק לי את הראש. המשפט הזה גרם לדמעה לזלוג מעיניי. אם הוא רק היה יודע מה המשמעות של משפט כזה בשבילי… "בבקשה?" הוא התעקש. לקחתי נשימה עמוקה- לספר לו?
"היה לי חבר במשך שנה. נפרדנו לפני חצי שנה. הוא כל הזמן היה מאיץ בי לשכב איתו, ולא רציתי. פשוט לא הרגשתי מוכנה. משהו בי לא היה שלם בלעשות את זה. הוא אמר שהוא מבין אותי, ושהוא יחכה. עד שיום אחד, לפני חצי שנה, הוא פשוט הציב לי אולטימאטום ואמר לי שאם אני לא שוכבת איתו זה ייגמר בנינו." דמעה נוספת זלגה מעיניי. הרגשתי את הלב שלי מתכווץ מכאב. פלאשבקים מכל הרגעים היפים שהיו לי עם עומרי עלו במוחי, ואז לבסוף גם המריבה האחרונה שלנו.
"גברים הם עם חרא.. ואני אומר לך את זה בתור גבר. הוא סתם אידיוט.. הוא לא שווה את זה.." הארי לחש לי לאוזן. הרגשתי איך הוא מהדק את זרועותיו אלי, מחבק אותי חזק יותר.
"הוא בזבז שנה מחיי מחכה רק לדבר אחד. מחכה לרגע שבו אני אשכב איתו. זה מה שהוא רצה ממני, ואני אהבתי אותו… ואז למדתי שאי אפשר לסמוך על אף אחד. כנראה שההתמודדות שלי הייתה לבנות חומות ולהתנהג ככה…"
"בגלל טעות של מפגר אחד, את מונעת מאחרים לראות עד כמה את מדהימה?" הוא כל כך מקסים..
"ואז באת אתה.. ואחרי שלוש דקות הצעת לי 'לזרום' איתך.." הזכרתי לו את זה. עכשיו הוא מבין למה זה פגע בי כל כך.
"אויי.. איזה דפוק אני! טלי.. אני כל כך מצטער.." הוא היה זה שניתק את החיבוק עכשיו, מפנה את גופי לכיוונו בעזרת ידיו. "אני.. פגעתי בך במקום הכי רגיש שלך.. אני…" הוא ניראה חסר אונים.
"פיצית אותי על זה הערב.." חייכתי אליו. לא רציתי שירגיש רע. לראות אותו ככה צבט לי בלב עוד יותר. בלי שום מילה מיותרת הוא הדביק נשיקה לשפתיי, לא עדינה בכלל. והינה שוב הצמרמורת עוברת בגופי. איך יכול להיות שנשיקה אחת גורמת לי להרגיש ככה? אפילו עם עומרי אני לא הייתי מתרגשת ככה. והינה עוד סיטואציה שלא חלמתי עליה אפילו בחלומותיי הפרועים.. אני יושבת בחוף, מחובקת עם לא אחר מאשר הארי סטיילס, מתנשקת איתו. שפתיו לא עזבו את שלי אפילו לא לשנייה, ידיו מחליקות במורד גופי, ידיי כרוכות סביב צווארו. באמת שיכולתי להישאר ככה כל חיי. ואז צלצל לו הטלפון. הוא התעלם ממנו, ממשיך לחקור את פי עם לשונו העדינה. שוב צלצול. אין תגובה מצידו. לבסוף אני זאת שניתקה את הנשיקה, מתנשמת.
"תענה…"
"לא.." הוא אמר, שוב מדביק נשיקה אלי שפתיי.
"נו, תלתלים. תענה." ניתקתי אותו שוב משפתיי. הוא גיכח והוציא את האייפון מהכיס.
"זה לואי… אה אחי?" הוא ענה לו והתחיל ללטף את שערי. מחייך אלי את החיוך המושלם שלו. ניראלי שאני מתחילה להתאהב בו.. ולא היה לי איכפת.. לא היה לי איכפת לי שהוא עומד לעזוב.. שאני לא אראה אותו יותר.. רק רציתי להיות כמה שיותר איתו.. פתאום ראיתי את החיוך נמחק מפניו. ידו הפסיקה ללטף לי את השיער, עיניו פתוחות לרווחה, פניו מבועתות מאימה.
"מה קרה?" שאלתי. הוא לא ענה. הוא ענה ללואי 'מתי?" והמשיך להקשיב למה שלואי אמר לו.
"הארי! מה קרה??" שאלתי שוב, יותר בקול. הוא התעלם. עיניו נפתחו לרווחה עוד יותר. הוא הפחיד אותי. הוא ניראה המום, כאילו כל עולמו קרס עליו.. "האריי!" צעקתי את שמו. הוא ניתק את הטלפון, מסתכל עלי בהבעה קפואה. משותק.
"אתה מוכן להגיד לי מה קרה לעזאזל??"
"ליאם ואור…" הוא פלט את השמות שלהם, בקושי נושם.
"מה איתם?"
"הם עברו תאונת דרכים!"