כך פגשתי את הארי סטיילס- פרק 5

-נקודת מבט של טלי-
באתי לשם עם פנים חתומות. נוקשות. באתי להראות שהוא לא יכול להעליב אותי. הידקתי את הלסת, העיניים שלי מלאות באש. ניראה אותו אומר לי משהו לא במקום. ניראה אותו מנסה לרדת עלי או לצחוק עלי. אני יאכל אותו בלי מלח!
ואז הוא הרים את הראש והסתכל עלי במבט חודר, בעיניים שמשדרות עצב. לא אש ולא נעליים. בשנייה הרגשתי איך כל האוויר יוצא ממני. איך כל הקשיחות נעלמת כאילו מעולם לא הייתה. הרגשתי איך הלב שלי מתכווץ, אפילו טיפה מרחם על המבט הזה. הוא ניראה כל כך.. כל כך לא מי שהוא היה לפני 10 דקות. מה קרה לו בזמן הזה? איפה היהירות והשחצנות שנטפה ממנו? לאן נעלם המבט העוקצני והציני? הרגשתי איך פניי משנות את הבעתן גם. ושנאתי את זה. הלסת שלי כבר לא מהודקת, העיניים כבר לא מלאות ברעל. הוא שם לב להבעה המשתנה שלי והוריד שוב את הפנים לכיוון הרצפה. אם הוא חושב שאני יהיה זו שתפתח את השיחה הוא טועה! חיכיתי שם עוד כמה שניות. מצאתי את עצמי חושבת על פשוט לרוץ ולחבק אותו. אבל אז המוח הקרימינלי שלי שוב נכנס לפעולה- מה אם זאת סתם הצגה? מה אם ברגע שאני אהיה טיפה נחמדה אליו הוא ינצל את זה וירד עלי? מה אם אני אלך ואשב לידו ואז הוא פשוט יצחק עלי על איך שאכלתי את זה?
המוח שלי עובד פשוט שעות נוספות.
"אתה צריך משו?" אמרתי לבסוף. כן, אני יודעת שאמרתי שלא אני אהיה זאת שתפתח את השיחה אבל כבר לא הייתה לי סבלנות.
"כן.." הוא אמר בשקט והרים את הראש, מסתכל על הפלזמה הכבויה.
"אני לא קוראת מחשבות אתה יודע…" באמת שלא רציתי להיות כלבה… אבל הוא משגע אותי. אם אתה צריך משו תגיד מה אתה שותק?! יכולתי לראות מבין תלתליו גומה קטנה מופיעה. ידעתי. הוא סתם משחק אותה. זה מצחיק אותו. "מאוד בוגר". מלמלתי והסתובבתי לצאת החוצה, אבל לפני שהספקתי לעשות צעד אחד הוא התחיל לדבר.
"אף בחורה לא דיברה אלי כמו שאת דיברת. אף אחת לא התייחסה אלי כמו שאת התייחסת." ליבי ליבי. והינה הוא שוב מדבר על עצמו וחש מעצמו. "בנות רואות אותי ונמרחות עלי. אני מניד עפעף וכל אחת שאני רוצה היא לרגליי." יופי, ממש דון חואן. מה לעזאזל הוא רוצה ממני? "אבל את לא."
"אתה צריך משו?" הסתובבתי אליו ושאלתי שוב, חסרת סבלנות.
"את מוצאת חן בעיניי." הוא אמר פתאום. בלי שום התראה. פשוט זרק את המילים האלו לחלל החדר. הוא הסתכל עלי ונעמד. קפאתי במקום. הוא התקרב יותר ויותר. הרגשתי את הפה שלי פעור מעט וסגרתי אותו מיד, מקווה שהוא לא שם לב לזה. הוא נעמד מולי, בכניסה לחדר.
"אני לא מוצאת חן בעינייך." אמרתי וחלפתי על פניו, נכנסת לחדר. "הרעיון שמישי אמרה לך 'לא' מוצא חן בעינייך, לא אני." מסתבר שמה שאומרים נכון- תראי לגבר שאת לא מעוניינת והוא ירצה אותך. איזה היגיון דפוק יש בעולם הזה.
"למה את חושבת ככה?" הוא לא באמת שאל את זה עכשיו! כאילו, באמת?!
"כי אתה.. אתה הארי סטיילס. הזמר הצעיר שמחליף בחורות כמו נעליים. הזמר שכל לילה מזמין אליו בנות לחדר ועושה מה שאתה עושה איתן." אוקיי, אולי לא הייתי צריכה להגיד את זה, אבל באמת שנפגעתי ממנו עכשיו. פתאום הוא רוצה אותי?
"חשבתי שאת לא מכירה אותי…"
"עשיתי את שיעורי הבית שלי בזמן החזרות שלכם. אני יודעת מי אתה."
"לא, את חושבת שאת יודעת מי אני. תני לי לנחש, הסתכלת בעיקר על רכילויות, אה?"
"בעיקר על רכילויות? 3 דקות אחרי שאתה פגשת אותי אתה הצעת לי לבוא אליך, לעשות השם יודע מה. אני חושבת שזה דיי מאמת את מה שרושמים ברכילויות האלה לא?" אמרתי בכעס ושילבתי את ידיי.
"באיזשהו שלב, אתה נהיה מה שרושמים עליך… כולם אומרים עלי את הדברים האלה, ואף אחד לא עוצר לחשוב שאולי זה לא נכון. אז כן, הצעתי לך. כי באיזשהו שלב כבר נמאס לי להילחם בכל השמועות האלה והחלטתי פשוט לזרום איתם." הוא היה עדיין בכניסה לחדר, אבל יכולתי לראות את העיניים שלו נוצצות טיפה.
"ברור שהחלטת לזרום איתם. אתה גבר. מי לא ירצה שכל בחורה תהיה לרגליו." לא נתתי לעצמי להרגיש משו אליו. כל רגש קטן של חמלה ורחמים שצצו הדחקתי. "אתה הנחת, בלי להכיר אותי, שאני פשוט יזרום איתך. מה, אני ניראת אחת זורמת? אה?" המשכתי להטיח בו את כל מה שרציתי להגיד לו באותו רגע שזה קרה. אחרי שנייה של שקט, זה נפלט לי- "אתה פגעת בי." ואז לא יכולתי יותר. איך שהוצאתי את המילים האלה מהפה, סכר הרגשות שנבנה בי מאז הצהריים התפרץ. דמעות התחילו לזלוג מעיניי. הפניתי אליו את גבי ונשענתי על השולחן עם הראש למטה. מנסה לעצור את הדמעות. מנסה להדחיק את זרם הרגשות שעלה בי פתאום. אסור לי לבכות לידו. אסור לי להראות שאיכפת לי. אסור לי להראות חולשה. מחיתי את הדמעות עם ידיי, מנסה להתאפס על עצמי וללבוש שוב את ההבעה הקשוחה. הרגשתי את ידו של הארי נוגעת לי בכתף. לא שמעתי אותו בכלל מתקרב. ניערתי את הכתף, מנסה להוריד את היד שלו. הוא השאיר אותה שם.
"אני…"
"מצטער?!" קטעתי אותו. כל מה שהרגשתי נהפך בשנייה לגל של זעם. "אתה מצטער??" הסתובבתי אליו. הוא היה הרבה יותר קרוב אלי ממה שחשבתי. הוא היה גבוה ממני, ויכולתי להרגיש את נשימותיו על פני. כן, עד כדי כך היינו קרובים.