כך פגשתי את הארי סטיילס- פרק 9

זה קרה בשניות. לא הספקתי להבין מה קרה, וכבר היינו שם, באמצע החדר, הוא מצמיד אותי יותר ויותר אל גופו, אני כורכת את ידיי סביב צווארו, בלי לנתק את הנשיקה. אווויי.. השפתיים האלה… הרגשתי צמרמורת בכל גופי, היד הגדולה שלו אוחזת במותניי בחוזקה, ואני מצידי מטביעה את ידי בסבך התלתלים שעל ראשו. יכולתי להמשיך ככה לנצח. זה הרגיש כל כך טוב, כל כך מלא רגשות… ואז קול קטן בתוכי לחש לי 'מה את עושה?!' באמת מה אני עושה?! ניתקתי את הנשיקה, מתנשמת, מחפשת אויר.
"וזה סתם כי בא לי…" הוא אמר לי בשקט, מסתכל עלי עם עיניו, בוחן את הבעתי.
————–
-המשך נקודת המבט של טלי-
"אני לא סתם כי בא לך…" לחשתי לו בחזרה והתרחקתי. עמדתי והסתכלתי עליו, הוא לא הבין מה יש לי. נאנחתי והסתובבתי לדלת.
"למה את תמיד עושה את זה?" הוא אמר בתוקפנות. "למה בכל פעם שאנחנו טיפה מתקרבים, או טיפה נפתחים אחד לשני את בורחת! כל היום הזה, בשנייה שהכול ניראה בסדר בינינו את דופקת איזשהי יציאה שהורסת את הכול!" הייתי עדיין עם הגב אליו. עצמתי את עיניי, נושמת נשימה עמוקה. מה אני אומרת לו?? "טלי? למה את כל כך מתנגדת כל הזמן? מה הבעיה שלך להיפתח לאנשים? למה…"
"כי אתה פאקינג אתה!" הסתובבתי אליו. "למה אני לא נפתחת לאנשים? אני לא נפתחת אליך כי אתה בעוד יומיים חוזר לחיים שלך ואני לא יראה אותך יותר." יכולתי לשמוע את עצמי צועקת את זה עליו. "נניח ואנחנו 'נתקרב', מה אז? אנחנו נהנה ביומיים האלה שאתה פה ואז נשכח שמשו קרה בכלל? אולי אתה יכול לשכוח, אבל אני לא! אני לא אחת כזו של סטוצים ושל לחיות את הכאן ועכשיו." פלטתי את הכל החוצה. סגרתי את המרחק בינינו, מפנה אליו אצבע. "אתה אולי רגיל לשכוח כל אחת אחרי יום שאתה נמצא איתה אבל לא על חשבוני הארי." הסתובבתי והפעם באמת יצאתי מהחדר. נשענתי עם גבי על הדלת שטרקתי עכשיו. עוצמת את עיני, מנסה לחשוב. מריצה את כל מה שאמרתי לו עכשיו.
אני לא בטוחה כמה זמן עמדתי שם ככה, אבל בסופו של דבר כולם התאספו ליד המעלית. הלכתי אליהם, מנסה להתנהג כאילו כלום לא קרה.
"איפה הארי?" לואי שאל אותי.
"בחדר."
"תקראי לו?.."
"תקרא לו אתה." אמרתי בקרירות. אלה זרקה לי מבט של 'מה את עושה?' והחזרתי לה מבט ריק ואדיש. כבר לא איכפת לי. בדיוק באותו רגע הארי יצא מהחדר. גם הוא, עם פרצוף של כלום לא קרה.
"יופי כולנו כאן, יאללה בואו נרד" ליאם אמר ולחץ על המעלית. כל הבנים התאספו ליד דלת המעלית, ונשארנו אני ואלה במקום, כמה סנטימטרים מהם.
"אני לא יודעת מה קרה ביניכם, אבל הגיע הזמן לשחרר, מאמי. תשכחי את מה שקרה עם עומרי. לא כולם כמוהו. תפסיקי לבנות מסביבך את כל החומות האלה. את פוגעת רק בעצמך ככה. הארי זה לא עומרי. ולא כל הבנים רוצים רק דבר אחד. נכון, עוד יומיים הוא לא יהיה פה, אבל מותר לך לחיות כמו נסיכה, גם אם זה ליומיים. אין שום דבר רע בלחיות את הרגע. תתנתקי רגשית ופשוט תיהני מהמצב." היא חיבקה אותי חזק, המילים שלה עדיין מהדהדות באוזניי. ידעתי שהיא צודקת. אבל הלוואי שזה היה קל ליישם את זה. "הגיע הזמן לשחרר ולהפסיק להרחיק בנים ממך." היא לחשה לי ונתנה לי נשיקה על הראש.
שמענו את צפצוף המעלית, היא הגיעה. הם נכנסו כולם למעלית, אלה אחריהם. נעמדתי מולה, מסתכלת על הארי שעמד בפינה.
"אני ארד במדרגות…" אני לא מסוגלת להסתכל עליו. אני לא יכולה. אני מפחדת שברגע אני אביט לו בעיניים אני לא יוכל לשלוט בעצמי ואתחיל לבכות.
"אנחנו קומה שביעית…" ליאם הזכיר לי.
"תיכנסי, אני ארד במדרגות." הארי אמר בקרירות, יוצא מהמעלית לכיוון מדרגות החירום בלי להסתכל עלי אפילו.
"לא א-" לפני שהספקתי לסיים את המשפט הוא כבר נכנס למדרגות והדלת נסגרה אחריו. עמדתי שם ובהיתי בדלת. נשבר לי כבר מכל המצב הזה. אנחנו פוגעים אחד לשני באגו במהלך כל היום הזה סתם. בלי שום סיבה. מה קורה לי? למה תמיד אני חייבת להרוס כל דבר?!
"טלי…" ליאם קרא לי וסימן לי עם הראש להיכנס למעלית. נכנסתי.
ירדנו למטה. כמובן שהגענו לפני הארי. כולם כבר יצאו ונכנסו למכונית שחיכתה לנו מחוץ למלון. סרקתי את קומת הכניסה מחפשת קולר מים. היה אחד ממש ליד הדלת למדרגות. הלכתי לקבלה, ביקשתי כוס פלסטיק ואז הלכתי למלא אותה במים.
עמדתי עם המים ליד דלת המדרגות, ודקה לאחר מכן היא נפתחה והארי יצא ממנה, מופתע לראות אותי עומדת שם.
"אממ… רוצה לשתות?" הצעתי לו את המים. מעט במבוכה. כבר לא הייתי עצבנית. כמה מפתיע. כל היום הזה היה רכבת הרים של רגשות.
"לא תודה." הוא פלט והלך. אני לא יודעת מה חשבתי לעצמי. שהכל יהיה בסדר כאילו לא קרה כלום? אנחנו יכולים להעמיד פנים שכלום לא קרה, אבל זה לא אומר שזה נכון. שפכתי את המים אל פתח הניקוז בקולר, ושהרמתי את הראש הארי עמד שם הסתכל עלי. הוא היה עצבני. הוא התקרב אלי ונעמד מולי. ממש עצבני. או אולי פגוע? לא הצלחתי לפענח את המבט שלו.
"את יודעת מה, נמאס לי מכל החתול והעכבר הזה שהולך בינינו כל היום." הוא הצביע עלי ועליו. "את אומרת שאת לא בחורה של סטוצים… למה את חושבת שאני כן בחור של סטוצים? למה את חושבת שאני מחליף כל יום בחורה? למרות מה שאמרתי לך היום בצהריים את עדיין בוחרת להאמין למה שאומרים בעיתונים. את באת עם דעה קדומה עלי, בלי להכיר אותי בכלל! ואת עוד מעיזה לשפוט אותי? אם את חושבת שאת יותר טובה ממני, את טועה!.." הוא עשה כמה צעדים אחורה, עדיין מסתכל עלי. "סאנשיין עלק!" הוא מלמל והתרחק ממני, יוצא מהמלון במהירות. קפאתי במקום.