כן, אני בת של, אז? – פרק 15

"ג'וני, הוא בבית חולים" עניתי.
"מה?!" הארי נבהל.
"הכל בסדר איתו? מה קרה בדיוק?" הוא שאל.
"הוא החליק במקלחת, הוא לא היה בהכרה כשהם מצאו אותו, שחף לא הספיקה לעדכן אותי בטלפון, היא רק ביקשה שנגיע" הוספתי.

-נקודת מבט של איימי-
(אני חוזרת פה אחורה למתי שהם מצאו את ג'וני)
"אמא!! אבא!! בואו מהר!!" אמה צעקה ואני עדיין עומדת מבוהלת ודמעות בעיניי.
"מה קרה?" הם נכנסו בבהלה.
"גו..ג'וני הוא.. " גמגמתי והצבעתי עליו שוכב על הרצפה עטוף במגבת, לא זז.
"טיי לכי תתניעי את המכונית! מהר!" אבא צעק לאחר כמה שניות של שתיקה.
אמא הנהנה ורצה עם דמעות בעיניים למכונית.
"איימי ואמה שימו נעליים מהר וכנסו למכונית" אבא אמר וכך עשינו.
נעלתי נעליים ורצתי למכונית, אמא ואמה כבר היו שם בפנים.
אבא הגיע לאחר כמה שניות עם ג'וני בידיו.
"אמה שבי מקדימה ליד אמא" אבא אמר לאמה והיא מיד עברה קדימה ליד אמא.
אבא הכניס את ג'וני למכונית כשראשון מונח על ברכיו של אבא ורגליו על ברכיי.
"טיי תסעי בבקשה"אבא אמר ובדק את עיניו של ג'וני כדי לראות אם הוא בהכרה..
אמא התניעה ונסעה במהירות לבית החולים.
כשהגענו אבא הרים את ג'וני ורץ איתו מהר לתוך בית החולים ואנחנו אחריו מחפשות את הדרך בין הדמעות.
"מה קרה?" האחות בקבלה שאלה וגם היא בדקה את עיניו של ג'וני.
"הוא החליק במקלחת, בבקשה הוא חייב טיפול, עכשיו" אמא בכתה.
"תניח אותו פה" האחות הצביעה על מיטת גלגלים, "מישהו אחד יכול לבוא איתנו, מי זה יהיה?" האחות שאלה.
אמא הרימה את ידה, האחות הנהנה והן שיהן נכנסו לחדר טיפול נמרץ עם ג'וני.
"חכו פה שניה, אני הולך להתקשר לנועה" אבא אמר והשאיר את שתינו לשבת לבד על ספסל במסדרון בית החולים, מחובקות אחת בשנייה ובוכות.
אבא חזר אחרי דקה בערך והתיישב בין שתינו, ראשינו על כתפיו, ועינינו מרטיבות את חולצתו בדמעות, ידו עוברת על ראשי בצורה מרגיעה "יהיה בסדר" הוא לוחש לשתינו ומנשק אותנו בראשינו.
"זאין! זאין!" שמעתי את לואי שנענע את אבא וניסה להעיר אותו.
"מה?" אבא התעורר ואני אחריו.
"איפה הוא? ואיפה טיי?" נועה שאלה.
"בטיפול נמרץ, שניהם" אבא התמתח והתיישר בכיסאו.
"הודענו לכולם, זה בסדר?" לואי שאל.
"בטח שכן" אבא אמר.
"אל תבכי מתוקה, אני מבטיחה לך שהכל יהיה בסדר, אל תדאגי" נועה התיישבה ליידי וחיבקה אותי.
"תודה נועה" לחשתי וחיבקתי אותה חזרה.
"היי" אמה לחשה, גם היא התעוררה.
אחרי כמה דקות הגיעו גם ענבר וליאם, שחף ונייל והארי ואור.
הסברנו לכולם מה קרה, כולם ניסו לשפר את הרגשתינו, לא הצליח להם במיוחד..
"אמא" קראתי כשראיתי אותה יוצאת מחדר הטיפול נמרץ, רצתי אליה וחיבקתי אותה.
"מה איתו?" שאלתי, היא ניסתה לעצור את הדמעות, ללא הצלחה.
"הוא.. הוא נפגע חזק בראש, הוא.. בקומה" היא מלמלה והתחילה לבכות.
חיבקתי אותה חזק, דמעותיה מרטיבות את כתפי ודמעותי מרטיבות את שלה.
"נו מה איתו?" כולם הגיעו.
"הוא בקומה" לחשתי בין הדמעות.
אבא חיבק את אמא חזק חזק ומיד כולם הצטרפו לחיבוק שלהם, בנתיים הלכתי לחדר של ג'וני.
הוא שכב שם במיטה, חסר צבע, חסר תזוזה, מוזר לראות אותו כלכך בשקט, וכלכך רגוע.
"ג'וני.." לחשתי והחזקתי בידו, "אני מצטערת, כלכך מצטערת, שהייתי אלייך כלכך מגעילה תמיד למרות שזה התפקיד שלי כאחותך הגדולה, אני מצטערת על הכל, אני כלכך מצטערת, בבקשה, תגיד משהו" בכיתי והשפלתי את מבטי.
"היי, הכל טוב, יהיה טוב, אני מבטיח" אבא חיבק אותי.

-נקודת המבט של נועה-
ישבנו בחדר של ג'וני סביב המיטה שלו.
אמה ואיימי שכבו ליידו במיטה כשהוא באמצע, הן בכו, הרבה.
כמובן שגם טיי וזאין בכו, אבל הם ניסו להסתיר את זה כדי להיות חזקים בשביל אמה ואיימי כי עד כמה שנראה שהם 'שונאים' אחד את השני ורבים בערך כל 5 שניות, הם האחים הכי טובים בעולם! הם כלכך אוהבים אחד את השני.
"נועה" אור לחשה לי והוציאה אותי ממחשבותיי על ג'וני.
"אה?" הבטתי בה .
"שון ביקש שתדברי איתו" היא לחשה שוב.
"טוב, כל הילדים אצלינו נכון?" שאלתי ושלפתי את הפלאפון מכיס מכנסיי.
"כן, לכי כבר הוא בלחץ" אור זירזה אותי.
יצאתי מהחדר וסגרתי אחריי את הדלת, התיישבתי על ספסל שניצב בקצה המסדרון וחייגתי לפלאפון של שון.
"הלו?"
"אמא? נו מה קרה? למה הלכתם ככה באמצע הלילה? למה כולם פה? ולמה איימי אמה וג'וני לא איתם? קרה להם משהו?" הוא מיהר להגיד בקול ישנוני אך דואג.
"זהו שלא בדיוק" עניתי.
"מה זאת אומרת?" הוא שאל מבולבל.
"ג'וני נפל, הוא בקומה" עניתי בקול חלוש.
"מה?" הוא השתנק.
לא הגבתי, לא ידעתי מה להגיד.
"לכמה זמן?" הוא שאל אחרי שתיקה של כמה שניות.
"לא ידוע, אבל זה כנראה לטווח ארוך, איימי ואמה פה" עניתי.
"איפה פה?" הוא שאל שוב.
"בבית החולים"
"אני מגיע"
"לא! תקשיב שון, אני צריכה שמחר בבוקר אתה תארגן את כולם, את כל הקטנים ותיקחו אותם לבית הספר, כשתחזרו אני משערת שאנחנו כבר נחזור הביתה, ועכשיו לכו לישון, שיהיה לכם כוח למחר" אמרתי.
"בסדר, אבל אמא תבטיחי לי שאת תעדכני אותי בכל דבר שקורה, טוב?"
"כן" משכי באפי, "לילה טוב" הוספתי וניתקתי במהירות.
חזרתי לחדר.

-נקודת המבט של שון-
אחריי השיחה עם אמא שלי חזרתי לישון, ניק וג'ייק הצליחו לתפוס את המיטה שלי ודני וקייט את המיטה של דני, כל השאר ישנו בסלום על המזרונים ואני ישנתי איתם על הספה.
הבוקר הגיע מהר, קמתי בלי חשק.
"יאללה, בוקר" צעקתי והתחלתי בהשקמה.
פתחתי את האור הגדול שבסלון, הגפתי תריסים ווילונות בתקווה שאור השמש יאיר את כולם.
"תסגור את זה!!" ג'ס צעק.
"לא! יש בית ספר! תתעוררו" צעקתי שוב.
"טוב" כולם צעקו במקהלה ועליתי למעלה להעיר את ניק ג'ייק דני וקייט.
"קייט ודני תתע-" נכנסתי לחדר, "אה, אתן כבר ערות, תתארגנו מהר" אמרתי ויצאתי מהחדר שלהן לכיוון של ניק וג'ייק.
"תתעוררו! לכו לבית שלכם להתארגן בבקשה, שבע וחצי כולם פה!" צעקתי להם והם קמו מהמיטה בחוסר רצון.
בשבע וחצי התכנסנו שוב בבית שלי, בדקתי שכולם נמצאים ולקחנו אותם לבית הספר.