לרקוד – פרק 1 (1D)

עמדתי על קצות אצבעותיי , מיישרת את גבי ומרימה את ידי הימנית מעל ראשי בצורה קלילה חלקה וזורמת, מרימה את רגלי השמאלית מעל ראשי בקו ישר ולאט לאט יורדת לפלייה , ומסיימת .
״תישרי את הגב יותר״ אומרת פנלופי המורה לבלט. היא שולחת לי מבט זועם עיינה רושפות ומלאות בכעס .
נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי , מסתכלת לעבר אור מבטה המנחם מירכתי הסטודיו הגדול והמואר .
ברגע שאני מתיישרת שוב ובאה להתחיל את התנועות מההתחלה , צלצול צורמני קוטע את השיעור השלישי להיום .
״תנסו שלא לאחר בשיעור הבא!״ אומרת פנלופי פנייה מביעות רצינות כמו כול הזמן, בחיים שלי לא ראיתי אותה מחייכת, כול 6 שנות לימודיי באקדמיה הזאת בחיים לא ראיתי אותה מחייכת באמת .
נשפתי בשקט בעצבנות , מצחי מכוסה בעגלי זיעה קטנים ונוצצים לאור הנברשת הגדולה והמוארת שבתקרת הסטודיו הגדולה והגבוה , התקדמתי אל עבר אור שארזה את דברייה לתוך תיק האימונים הכחול שלה ועליו הסמל של חברת-נייק .
״אל תתני לה לשבור אותך כול כך מהר , היא רק רוצה שזה יצא מושלם״ אור מנסה לנחם אותי ומחייכת אלי חיוך עדין ויפה הגורם לפנייה להיות מוארים , חייכתי בחזרה, לא יכולה לחייך יותר מחצי חיוך קטן מזויף כול כך.
התיישבתי על כיסא פלסטיק לבן ליד אור ופרמתי את החוטים המקיפים את רגליי עד אמצע השוק בצבע וורד בהיר ומרופט.
מורידה לאט את הנעל מרגלי הדואבת , לבי הלם בעוצמה אדירה שזה הדבר היחידי שהצלחתי לשמוע , דמי שצף את עורקיי וביטני התכווצה בחוזקה פנימה .
״את חייבת לבדוק את השלפוחיות האלה אביה , זה הדרדר ברמה דרסטית״ אמרה לי אור פנייה מתעמקות בשלפוחיות האדומות-לבנות המדממות והמגרדות נורא מפוזרות על עורי ועל אצבעות הרגליים העדינות שלי בגלל נעלי הבלט והחזרות המסיביות .
ראשי קדח בעצבנות יתרה למשמע דברייה , ״אור תפסיקי , אני בסדר גמור!, לא מכול שלפוחית הולכים לרופא״ אמרתי לה בעצבנות , נועלת על רגליי נעלי בובה בצבע שחור לקה חלק כדי שלא יראו את השלפוחיות האדמומיות .
״איך שאת רוצה ילדה״ ממלמלת אור בקול שקט ועדין בלי להעמיק יותר מידי בנושא , אספתי את חפציי לתוך התיק שלי שעיטרו אותו שלוש קווים לבנים ארוכים שסימן שזה תיק של חברת- אדידס , התיק בצבע כחול בהיר כמו הים.
״קדימה שלא נאחר לשיעור המתמטיקה״ אמרה אור נאנחת תולה על כתפה הימנית את התיק הנייק הכחול והכבד שלה .
נאנחתי בשקט ביני לבין עצמי , תליתי את תיקי הכבד גם על כתפי ומיהרתי ברגלים כושלות אחרי אור אל עבר היציאה מהסטודיו .
המון תלמידים נהרו מהכיתות ומילאו את המסדרון הגדול הרחב והמפואר של בית הספר לאומניות בו אני לומדת .
כמעט ואיבדתי את אור הממהרת אל כיתת המתמטיקה בקהל הרחב .
זיהיתי את הקוקו המתוח והחום שלה שקצותיו בלונדינים בין התלמידים הרבים ומיהרתי להדביק את עקבותיה .
הגענו לכיתת המטמתיקה של מר.אהרון , נכנסנו לכיתה שהתחילה להתמלא אט אט בתלמידים שהתיישבו בכיסאותיהם .
אני ואור התיישבנו בשורה האחרונה בכיתה , בשולחן הכי מרחוק מן המורה בירכתי הכיתה הגדולה .
גם כיתות הלימוד כול כך מפוארות , שכר לימוד לשנה כול כך יקר שמסביר את יוקרתו של הבניין והמורים המעולים .
אור אוטומטית כמעט כמו בכול שיעור אחרי אימון מפרך בסטודיו הניחה את ראשה על ידייה הארוכות על גבי שולחן העץ הבהיר ועצמה את עיינה החומות מבריקות .
ונרדמה מהר יותר מהינד עפעף , הצלצול הרועם קטע את רעש התלמידים המדברים ומר.אהרון נכנס לכיתה להתחיל בשיעור המתמטיקה המייגע .

*

״תפסיקי ג׳מה , אני לא הולך לשדוד בנק או משהו !״ אמר הארי בקול קשוח , לאחותו ששוב מציקה לו שלא יסתבך .
״הארי , אל תעשה לאמא חיים קשים יותר ממה שהם כבר , אם המשטרה תופסת אותך אין לנו ערבות כדי לשחרר אותך!״ אמרה ג׳מה אחותו בעלת השיער החום בהיר החלק והארוך , מרימה אצבע מאשימה באוויר , גורמת לגיחוך שקט להיפלט מבעד לשפתיי .
״גם אתה זאין , אם תופסים אתכם משטרות בגלל כול השטויות שאתם עושים , תכנסו לכלא !״ אמרה בעצבנות יתרה ונכנסה לאחד החדרים הקטנים שבדירה של המשפחה של הארי .
זה רק הוא , אחותו ג׳מה ואמא שלהם גרים פה .
כמעט כמו אצלי , רק אני , ואימא שלי גרים בדירה פה לא רחוק , אבא שלי מת לפני מספר שנים ספורות , ואנחנו בקושי משלמים את החשבונות .
״איפה לעזאזל שמתי את מפתחות האופנוע המזורגג הזה?״ התעצבן הארי בקול ועיניו הכחולות ירוקות מחפשות אחר צמד המפתחות התפוסים בצרור כסוף , גופו רועד בעצבים בדיוק כמו בכול פעם שהוא עצבני , אני מכיר את שפת הגוף שלו בעל פה , אני מכיר אותו כבר כמעט 10 שנים, מאז שהיינו ילדים קטנים.
״הינה!״ הכריז בקול והרים את המפתחות מהריצפה ליד הספה הגדולה והשחורה , הוא קם על רגליו וישר את גבו, ״עכשיו אפשר לצאת״ אמר בחצי חיוך העקום המפורסם שלו וגומה קטנה עיטרה את הלחי הימנית שלו .
״קדימה אנחנו במילא מאחרים , כדי שניצא עכשיו״ אמרתי להארי ויצאנו מבעד דלת הבית החומה שלו .
ירדנו במדרגות הבניין הקטן אל החנייה שבחוץ , יורדים קומה אחרי קומה , עד שמגיעים לכניסה ויוצאים מבעדה אל האוויר החם של היום .
״ניפגש אצל רמירז , אני צריך ללכת קודם לנייל הבטחתי שאני יעזור לו במשהו״ אמר הארי כשעלה על מושב העור השחור של האופנוע הלבן עם העיטורים האדומים-כחולים שלו .
״במה אתה צריך לעזור לו?״ שאלתי מבולבל כשפתחתי את הדלת של הפרארי האדומה המשוריינת והגנובה שקניתי במחיר זול מאצל רמירז .
״הוא אמר שהרכב שלו נתקע , ואני היחיד שמבין בבא.אמ.וו המכוערת שלו, נתראה עוד מעט״ אמר לי הארי מעיף לעברי מבט מחייך אחרון ושם על ראשו את הקסדה הלבנה המסתירה את תלתליו החומים .
״שיהיה״ מלמלתי ספק עם הארי שמע אותי ונכנסתי אל הרכב מתיישב באנחה במושב הנהג .
ריח העור החדש נישא באפי איך שהתיישבתי וסגרתי את הדלת , הכנסתי את המפתח לחריץ הכסוף והתענתי את הרכב החדיש .
קול המנוע התעורר לחיים בשאגה שקטה, הדלקתי את השירים שבקעו בקול רם מהרכב שלי , לוחץ על הגז ועולה על הכביש , עוקף תוך שנייה את האופנוע של הארי שיצא כמה שניות קצרות לפניי .
פתחתי את החלון לחצי נותן לאוויר חם להיכנס פנימה , בקרוב החום הזה יחלוף והחורף קרב ובא במהירות כמו הזמן החולף בהינד עפעף .
הוצאתי מכיס מכנס הטרנינג השחור שלי ששלושה פסים חצו אותו לאורכיו וסמל חברת-אדידס מצויר עליו את קופסת הסיגריות שלי יחד עם המצית .
לפלג גופי העליון חולצת טריקו פשוטה חלקה ולבנה של איזה מותג ששחכתי את שמו .
הכנסתי סיגריה אחת לפי תופס אותה בין שפתיי כשקירבתי את המצית הדולקת ולהבה קטנה יוצאת ממנה אל הסיגריה והדלקתי אותה בזריזות זורק את המצית על מושב הנוסע לצידי, ומביט שוב אל הכביש האפור .
המוזיקה ממשיכה לבקוע מבעד לרמקולים המשודרגים והמשופרים של הרכב , כול הרכב הזה משודרג ומשופר, המנוע המהיר שלו שיכול להגיע ל-600 כוח סוס בקילומטר לדקה , המשאבות שלו מהירות פי שתיים והסיבובים קלים ומהירים , הרכב עצמו משוריין וגם החלונות .
התחלתי לזהות את הכניסה לבניין של רמירז , כבר מלא רכבים הדומים לשלי הקיפו את הבניין הנטוש והאפור .
כיביתי את המוזיקה , לוקח שאכטה ארוכה ועמוקה לראותיי שכבר הפכו שחורות ממזמן ויצאתי מהרכב כשאני מוציא את המפתח מהחריץ הכסוף .
סגרתי את הדלת , מאפר את מה שנותר המסגרייה על רצפת הבטון האפורה ,זורק את הבדל על הרצפה ודורך עליו עם רגלי הגדולה .
סגרתי את דלת הרכב , נועל בעזרת השלט-האטומתי והרכב ננעל במהירות .
מבחוץ כבר ראיתי את שון וראיין , הגברים הגבוהים והמפחידים שעובדים אצל רמירז בתור – שומרי ראש/מתנקשים-לפחות ככה הם ניראים .
״יו זאין״ אמר אחד מהם , אני חושב ששון והנן אלי בראשו , הם תאומים זהים ומפחידים כמעט ואי אפשר להבדיל בניהם בכלל .
חייכתי אליו בקטנה ממהר להכנס אל הבניין הגדול והאפור .