לשיר בשבילו – פרק אחרון :((

-אני אומרת לכן, אתן תבכו בפרק הזה ..-
לפניי שתקראו- תרדו למטה דחוף!! :):):)

פרק 22.
*כעבור שבועיים, נקודת המבט של לואי.*
"אני לא מאמין שזה היום." אמרתי להארי וזאיין, והורדתי את המזוודות שלי מהמכונית. הלכנו שלושתינו לכיוון המטוס, שם היו ליאם ונייל.
"תאמין.." הארי אמר לי. "מאיה לא הולכת, וזה סופית?"
"כן.." אמרתי, די מדוכא מהעניין. "ואני מבין את זה לגמריי. גם היא הולכת למסע הופעות משלה.. אבל השבועיים האלה גרמו לי להבין, שאני אחכה לה כל השנה הזאתי.."
"זה ממש פוקס רציני ששניכם הולכים וחוזרים באותו יום.." זאיין אמר לי, והסתכל עליי ועל הארי. "כלומר, בערך אותו יום.."
"ורגע, היא לא חשבה על לבטל או משהו? אתה לא ביקשת ממנה?" הארי שאל, ורק שניה אחרי שאמר זאת הוא הבין כמה דבילי זה היה.
"אני בסך הכל מאחל לה שתעשה חיים שם. זאת ההזדמנות שלה, ואני לא אהיה החרא שבגללו יבטלו לה את כל המסע הזה.." אמרתי להם.
"היא תבוא היום לשדה התעופה, להיפרד ממנו?" זאיין שאל, והנהנתי לחיוב.
"היא תגיע עוד כמה דקות.." אמרתי להם, והגענו לנייל וליאם.
"אז, היום זה היום!" ליאם אמר בהתרגשות, וכולם חייכו. חוץ ממני, כמובן.
"תפסיק להיות בדיכאון! זה כולה שנה, ואז תוכלו להמשיך מאיפה שהתחלתם.." הארי אמר לי וטפח על גבי.
"אני לא רוצה להיפרד ממנה לשנה שלמה.." אמרתי להארי, ודמעה זלגה מעיניי.
אני לא יכול לתאר שניה בלעדיה…
אז שנה?

*נקודת המבט של מאיה*
ארזתי את הבגדים היפים שלי, את הנעליים, את התכשיטים ושמתי את הכל בארבע מזוודות גדולות. במזוודה הראשונה את הבגדים, בשניה את הנעליים, בשלישית את כל האקססוריז והכל..
וברביעית, את כל הדברים של וואן דיירקשן שלואי קנה לי לפניי שבועיים.
אני זוכרת את מה שהיה אתמול. התיישבנו שנינו על המיטה בחדר שלנו,יודעים שזו הפעם האחרונה שנישן בה ביחד, שנשכב בה ביחד, ולא רציתי שזאת תהיה הפעם האחרונה.
"אל תדאגי, קטן עלינו.." לואי אמר לי, ונשק לי על פי.
הרמתי את המזוודות לכיוון הסלון, אחת בכל פעם, כשדמעות זולגות מעיניי.
א..אני לא רוצה.. אני לא רוצה לצאת למסע הזה בלעדיו..
חיכיתי למכונית של מייק שאמורה לצפור בכל רגע. התיישבתי על הספה בתנוחה נינוחה, מסתכלת על כל ריהוט בבית, וזוכרת את החוויות שלי עם לואי בבית הזה. אני אתגעגע..
מייק צפר לי מבחוץ, ויצאתי לבחוץ עם אחת המזוודות.
"תעזור לי עם שאר המזוודות.." ביקשתי ממייק, בלי חשק בכלל לנסוע.
אני זוכרת את כל השבועיים האלה, שלמרות שחצי מהיום הייתי עם מייק בחדר ההקלטות, למדתי שירים,הקלטתי, העלתי ליוטיוב, הספקתי להוציא קליפ לשיר החדש והקצבי שלי, שהפעם היה קליפ על הים, שמאוד הזכיר לי את What makes you beautiful…
ואני זוכרת שלמרות כל החזרות האלו, שכל פעם מחדש העציבו אותי יותר שהן גוזלות את זמני עם לואי, עדיין אלו היו השבועיים הטובים בחיי.
"תפסיקי לחלום.." מייק אמר בצחקוק. "את הולכת לעזור לי או מה?" הוא שאל. הוצאתי את המזוודה האחרונה, והסתכלתי בפעם האחרונה על הבית. אני שנה שלמה לא אראה יותר את הבית הזה..
בגרתי את הדלת ונעלתי אותה טוב טוב. יצאתי לאט עם המזוודה האחרונה לכיוון המכונית של מייק, הכנסתי אותה לבפנים, וסגרתי את הדלת. וכל הנסיעה הזאתי, חשבתי רק על דבר אחד. על זה שהיום, הפרידה שלי מלואי.
"הגענו.." מייק אמר לי, והסתכלתי על שדה התעופה מהחלון. יצאתי מהמכונית, אוחזת בשתי המזוודות, ורצה לכיוון לואי והבנים. מאחורי היה מייק עם שני המזוודות שלי, ומזוודה אחת יחידה שלו, והוא הלך בקצב האיטי שלו. שמטתי את המזוודות מידי, וחיבקתי חזק את לואי, בוכה לו על הכתף, והוא בוכה על שלי.
הצטרפו לנו לחיבוק שאר הבנים, משתדלים לבכות כמה שפחות. אבל כן, גם הם לא הצליחו להסתיר את הדמעות. ממש התחברנו כולנו בשבועיים האלו שנותרו, והם ממש כמו משפחה בשבילי.
ראיתי מאחורי, די רחוקות ממני, את עדן, אנה, סטני ומורן. הן רצו אליי גם עם המזוודות שלהן, וחיבקו אותי בבכי.
"אני לא מאמינה שאני אצטרך להיפרד מהחברה הכי טובה שלי!" עדן אמרה, מחבקת אותי לבדה.
"כולנו לא מאמינות.." מורן אמרה, מצטרפת לחיבוק, והשתיים הצטרפו אחריה.
"מצטערת שאני לא יכולה לבוא איתכן.." אמרתי לבנות, מנגבת את דמעותיי בידי הימנית, ומיד אחר כך מרימה את המזוודות שהיו נפולות על המדרכה.
ראיתי גם את מיקי מתקרבת אליי.. דיברתי עם מיקי אתמול שעות על איך שלא בא לי לנסוע, ולהיפרד ממנה ומלואי ומכולם.
"אני לא מאמינה, אז ככה זה נגמר?" היא שאלה אותי, מחבקת אותי חזק חזק וכמעט חונקת אותי למוות.
"אני מניחה שכן.." אמרתי, מנסה לא להוריד את הדמעות. פשוט, לא..
התאספנו כולנו. אני, ולידי מיקי ולואי, ליד לואי היה הארי, שלידו זאיין, שלידו ליאם, ליידו היה נייל , לידו אנה,לידה סטני, אז מורן, אז עדן ולידה מיקי. עמדנו במעגל, מתחבקים כולנו.
"אז, אנחנו כולנו נטוס ביחד, את תטוסי למקומות אחרים ומיקי תישאר פה בארץ?" עדן שאלה, מורידה דמעה אחת מעיניה. "ככה נגמר הסיפור?"
"הוא לא נגמר.." אמרתי לה, מסתכלת על כולם. "הוא בקושי התחיל.. ואני אחזור לפה שנה הבאה, שנמשיך בדיוק מאיפה שהפסקנו.." אמרתי להם, שומעת את הדיילת קוראת לבנים לעלות למטוס.
"אז, להתראות.." אמרתי להם, והתחבקנו כולנו, חיבוק אחרון. כולם עלו למטוס, חוץ ממני, ממיקי ומלואי. הסתכלתי על לואי, וחיבקתי אותו חזק. ישר אחרי החיבוק, הוא נישק אותי נשיקה ארוכה ורטובה, שלאחר שהתנתקנו ממנה, הוא עלה במדרגות לכיוון המטוס. לפניי שעלה, הוא נופף לי לשלום. נופפתי לו בחזרה, וצפיתי בו עולה למטוס, ונעלם ביחד איתו. הסתכלתי על המטוס ממריא, מחובקת עם מיקי, ובוכה על הכתף שלה.
בדיוק אז קראו לי למטוס שלי, ששם היינו רק אני, מייק ועוד כמה אנשים שעבדו בשביל מייק, שעלו איתנו.
"אז, שלום.." אמרתי למיקי, מחבקת אותה חזק חזק ולא רוצה לנתק את החיבוק הזה.
ניתקנו לבסוף את החיבוק הזה, ורק אז ראיתי כמה דמעות היו בעינייה. פניה היו רטובות לגמריי, וכך גם שלי.
"ביי, מאיה.." היא אמרה, ואני עליתי עם שתי המזוודות בידי, לכיוון המטוס. הבטתי אחורה, נופפתי לה בידי.
אני אתגעגע, אמרתי בלי קול, ועליתי למטוס.
באמת שאני אתגעגע.