מחלת האהבה סיפור על ואן דיירקשן פרק 12

הילוש_הארי 22/12/2012 1326 צפיות 2 תגובות

*נקודת המבט של ליז*
נשימות עמוקות לא עזרו הפעם, אם בדרך כלל היו עוזרות, הפעם לא הועילו כלל.
החיים שלי כפי שהכרתי אותם – הייתי רוצה שהם יישארו כמו שהם עכשיו. ללא שינויים דרמטיים.
המונית עצרה ליד השער שהוביל אל הבית, שילמתי לנהג ויצאתי החוצה, נשימות קטנות וקצרות מלוות בדמעות בוגדניות תקפו אותי.
למה אני בוכה בעצם? אני לא יודעת כלום, אני לא מבינה הרבה דברים.
אני לא יכולה להוכיח שהוא – שצ'ארלי הוא אבא שלי.
הוא בטח סתם עוד שקרן אחד שנהנה להתעלל בי, לא חסרים כאלה בעולמנו, גם מבוגרים.
המפתח שלי החליק בטבעיות לתוך חור המנעול, האורות בקומה השנייה דלקו, לפי ההשערה שלי בחדר של לואי ואלינור. אלינור בבית?
נכנסתי לתוך הבית והורדתי את המעיל, עולה במדרגות, מחכה כבר לרגע הזה שאוכל להסתגר בחדר עד שליאם יגיע, ואז להסתגר איתו.
"ליז, זאת את?” אלינור, הורסת תכניות.
"כן…” עניתי לה בחזרה, מקווה שהיא תמשיך להתעסק בענייניה ולא תרצה לדבר איתי.
"למה הגעת מוקדם כל כך? לא היית אמורה לחזור עם הבנים?” היא יצאה מהחדר, פוגשת אותי במסדרון, סוקרת את המראה שלי, השיער הסתור מהרוח, העיניים הרטובות.
"ליז… בכית?” היא שאלה בעדינות, מתקרבת אליי ומניחה יד רכה על כתפי.
לנשום, הזכרתי לעצמי. לנשום.
רציתי לספר, לא?
"הכול בסדר?” היא שאלה שוב, הבעת פניה מביעה דאגה.
"היה פעם בסדר?” שאלתי אותה.
"לא יודעת. רק שמתי לב שבזמן האחרון הסתובבת בבית כאילו בלעת קשת בענן, ועכשיו? מה קרה?”
"נגמרו הסמים בשמיים.” ניערתי בעדינות את ידה מכתפי ונכנסתי לתוך החדר החשוך, מדליקה את האור העמום ומתיישבת על המיטה, מורידה את הנעליים בבעיטה.
היא נכנסה לחדר בהיסוס אחרי, מתיישבת לידי, מחכה שאני אספר לה.
היא חלק מהמשפחה שלי עכשיו, לא נשאר לי אף אחד שאפשר באמת לסמוך עליו.
אז למה לא להיפתח?
"רבת עם ליאם?” היא ניחשה.
"לא, לא.” נבהלתי. לריב עם ליאם? זה יפגע בי יותר מאשר שזה יפגע בו. אני מנסה להימנע מזה בכל מצב, זה מצליח לי בינתיים.
"אז מה קורה?”
"כשהייתי קטנה, אמא שלי אמרה לי שאבא שלי מת. האמנתי לה, אני עדיין מאמינה לה.” מלמלתי, רועדת.
"את זה אני יודעת, מה עוד.” היא גרמה לי להמשיך, היא תקשיב, היא כאן בשבילי.
"היום, כשהייתי בהופעה, ניגש אליי גבר אחד ואמר לי שהוא אבא שלי, הוא ידע את השם שלי ואמר שאנחנו צריכים לדבר.”
היא שתקה לכמה שניות, הבטתי בה, מחכה לתגובה.
"את מאמינה לו?”
"הוא משקר,” אמרתי. “מספיק אנשים רוצים לפגוע בי, אז למה שגם הוא לא ירצה את אותו הדבר?”
"צודקת.”
"אני פשוט מתוסכלת בגלל האנשים האלה, הם חושבים שהם יכולים לשחק בי כמו בובה, עם משחקי מילים, אני פשוט לא יכולה לסבול את זה יותר.” מלמלתי.
היא חייכה אליי וחיבקה אותי. “אנחנו תמיד פה בשבילך, את יודעת את זה. הבנים ואני, אם את צריכה לדבר או לפרוק משהו שקשה לך איתו לבד, פשוט תגידי, אנחנו נמצא דרך להתמודד עם זה.”
"אם הייתי פורקת את כל הבעיות שלי, לא בטוח שהייתם מוצאים דרך להתמודד עם זה.”
"מה זאת אומרת?”
"אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו.” אמרתי במהירות וקמתי מהמיטה, יוצאת מהחדר ויורדת במדרגות לכיוון המטבח.
"ליז!” אלינור קראה אחריי בתסכול.
היא נכנסה אחרי למטבח, עיניה מחפשות תשובות.
"מה?” שאלתי בעת שאני מוציאה קערות מהארונות ועיניה לא עוזבות אותי לשנייה, בוחנות כל תנועה שלי.
"מה הלחץ?” לא מכוונת ישר ולעניין? טובה זאת.
"הבנים יגיעו עוד מאט והם בטח יהיו רעבים, במיוחד נייל. רוצה לעזור לי להכין את ארוחת הערב?”
"איך שאני מכירה אותם, נייל בטח סחב אותם כבר עכשיו לאיזה דוכן של מזון מהיר.”
נאנחתי ושמתי את הקערה האחרונה במקומה על השיש.
"מה קורה?” היא שאלה אותי שוב.
"אני לא רוצה לדבר על זה, לא עכשיו בכל מקרה.”
"כשתהיי מוכנה, תבואי לדבר איתי?”
"כנראה.” מלמלתי.
היו כמה שניות של שתיקה.
"אז,” היא אמרה וחיוך שובב הופיע על פניה. “ארוחת ערב לחזירים?”
צחקתי.
אלינור לא החליפה את רוזלין, אבל היא מילאה את החלל הריק שנוצר אחריה.
אף אחד לא יחליף את רוזלין, אף פעם.
אני תמיד אזכור אותה לטובה.

הדלת נפתחה בתנופה, הבנים נכנסו דרכה, צוחקים. כמו שאלינור ציפתה, הם נכנסו עם שקיות חצי ריקות מ'מקדונלדס'.
"אמרתי לך.” היא חייכה כשהם נכנסו אל המטבח, כנראה בגלל הריח.
"מה היא אמרה לך?” ליאם שאל אחרי שנישק אותי בלחי.
"שאתם תגיעו לכאן רק אחרי שתאכלו, כך שארוחת הערב שהכנו מיותרת.” היא צחקה וחיבקה את לואי.
"לא נכון, שום אוכל הוא לא מיותר, אני עדיין רעב.” נייל אמר.
צחקתי. “אז שבו, המרק עוד מעט מוכן.” אלינור אמרה והם התאספו מסביב לשולחן, חוץ מליאם.
"מרק?” הוא שאל.
"פחד מכפיות?”
"כן.”
"אל תדאג, יש לך כוס מיוחדת.” חייכתי.
"לא דואג, את מכירה אותי.”
ציפיתי שהוא ילך לשבת עם כולם, אבל הוא פשוט עמד לידי, ידיו משולבות והוא נשען על השיש.
"מה?” שאלתי לאחר כמה דקות.
"אנחנו צריכים לדבר.” נבהלתי.
"נושא מסוים?”
"צ'ארלי מאקליין?”
"אה, זה.” פניי נפלו, איך הוא יודע על זה בכלל?
"כן, זה.”
"אנחנו נמצא זמן לדבר על זה, לא עכשיו, לא היום.”
"הכול בקצב שלך, אני מקבל את זה,” הוא נתן לי נשיקה קטנה וחיבק אותי מאחור. “רק שתדעי שיש לנו הרבה על מה לדבר, לא רק על צ'ארלי הזה.”
"מוסכם.”
הגיע הזמן לספר.


תגובות (2)

סופסוף העלית פרק :)
עכשיו תמשיכי חח :P

22/12/2012 04:12

אעאעאעאעאעאעעאעאע מושלם!!!!
תמשיכי ומהר!

22/12/2012 04:17
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך