מיקרופון הפרחים- פרק שני

חלק ראשון: הפרחים
פרק שני: סופי: עוברים כול גבול.

הוא התיישב על הספא הירוקה בסלון, מחזיק ספל של תה חם שהכנתי לשנינו, לוגם ממנו באיטיות. אני שמרתי ממנו מרחק קטן ונשארתי לעמוד.
"אז…" אמרתי במין שקט חושש לאחר שתיקה מייגעת "למה אתה פה?" ניסיתי להישמע פחות לועגת מבדרך כלל. הוא לגם בקולניות יתר והניח את הספל על הספה. רציתי להזהיר אותו שהספל יכול ליפול ולהישבר, אפילו פתחתי את הפה, אבל בסוף לא אמרתי. לפחות הוא יהיה אשם במשהו. שוטרים הם דבר רע, בעיקר עם הם באים אלייך. פידתי שהם הפחינו באחד הציורים שלי בהמשך הרחוב…
"לא עשיתי כלום!" אני צועקת מיד, נרעדת. הוא מגחך. הוא הוריד את הכובע שלו והניח על בירכיו, במנוד ראש. הבחנתי שהוא לא נראה מאיים כול כך… היה לו פרצוף נעים וצעיר, למרות שלא התאים לגוף הענק ורחב המימדים שלו, היו לו עיינים בצבע כמעט שקוף, ושיער בצבע כהה מאוד. על גדר כחול כהה\שחור. אבל לא חום.
אני נרטעת אחורה קצת.
"על הציורים של אנחנו יודעיים ממזמן, גברת שורבקין" אומר השוטר ומשנה את תנוחתו על הספה, לאחת נוחה יותר "אבל אנחנו פה בשביל לספר לך משהו אחר…" אני פותחת את פי לאיזה שהוא ניחוש הזוי, אבל הוא משתיק אותי כשהו מרכין את ראשו.
"תגיד כבר…" אני לוחשת. אני מתחילה לפחד. ההתכווצות בלחיים ואותו המחנק בגרון מופיעים, אבל משהו מרפיעה לי לבכות, שהדמעות יצאו מעייני. כנראה זו הגאווה שלי. "זה קשור להורים שלי?" אני שואת, ומיד מתיישבת על הספה.
"כן.. ולאחותך" הוא אומר. אני לא נותנת לו להמשיך, אני קמה, קופצת במקומי, מאגרפת את ידיי וצועקת, "מה קרה להם?! מה?! למה הם לא פה איתי?!"
"תתיישבי ילדה" הוא אומר לי, תופס יבידי ומשיב אותי. "תרגעי ותקישבי לי טוב"
אני מתיישבת על כפות הידיים שלי, מניחה אותם מתחת לירכיי ומתיישבת עליהן, כדי שלא אעשה שום דבר. אני נושמת עמוק. הפחד מטפס בגופי, מהרגליים ועד הראש מעביר רעד, ומין הרגשה חלולה ממלאת אותי.
"הורייך נמצאו לפני כחצי שעה" הוא מביט בשעונו "במצב נואש, כמעט מתים באוטו שלהם, בעוד שאחותך נמצאה ללא רוח חיים במושב האחורי."
אני די בטוחה שאיבדתי את ההכרה באותו הרגע.
בבוקר למחרת התעוררתי בבית החולים המחוזי. אותו השוטר עמד לידי. הוא הניח את ידו על ראשי וליטף את מצחי, בתנועת יד חמה.
"הכול יהיה בסדר.. הכול יהיה בסדר.." הוא מלמל. אני עוצמת את עייני ונותנת לו להמשיך ללטף את פניי.
"אני מצטערת" אני לוחשת. כואבת לי הבטן, ואינפוזיה מחוברת אליי, מזרימה נוזל שקוף. אני לא רעבה, אני מריגשה חלולה וחסרת כול. חסרת אונים. הוא מתיישב לידי, על המיטה. עייני עדיין עצומות אבל אני מריגשה את משקלו על המיטה.
"לצערי… הם אינם" הוא ממשיך ללטף את ראשי. אני מופתעת שהוא לידי. אבל לא כול כך אכפת לי. דמעות זורמות מעייני בשקט שלא אופייני לי. כול החוויותש לי איתם, היריבם עם אחותי, התירגולים באומניות לחימה עם אבא, השירים עם אימא… הכול… הכול נעלם! לא רציתי בכלל לחשוב קדימה, לא רציתי להאמין שזה קרה. רציתי להירדם ולמצוא את עצמי בבית, איתם!
אבל לא.
ובעצם, זה מה שהביא אותי לחשוב, ולהגיד את הדבר הבא:
"מר. שוטר" עייני עדיין עצומות, אבל ראשי פונה לעברו, ידו מנחמת בצורה מיוחדת "ולאן אני אלך?" המחנק בגרון כמעט חלף, אבל השרירים של כווצים באזור הלחיים, ושוב, הדמעות לא מפסיקות לזלוג.
"את קרה" הוא אומר. "ו… כנראה…" הוא לא גומר את התשובה.
"בית יתומים?" אני שואלת. "הרי אין לי קרובי משפחה כאן, בארץ…" ידו עוברת על לחיי, ואז נוחתת לידי היד שלי,מחזיקה אותה באחיזה חמה ואיתנה. אני נאחזת בו.
"אני… באמת שאני לא יודע" הוא אומר בשקט. "אני כול כך מצטער."
אני נזכרת במה שאמרתי אתמול לילד ששיחק נגדי שחמט, לוולד-לין… על זה שהורים זה מטרד. הרגשתיא ת בדיוק מה שהוא אמר לאחר מיכן. שאני מטרד בעצמי. ועכשיו? הם חסרו לי. הרגשתי שהכול ריק, וחסר כול. ואחותי, הילדה הקטנה בת השש, שתמיד צחקה, ועשתה דברים שטותיים. זאתי שתמיד כעסתי עלייה שהיא עושה דרמות ילדותיות, אבל בוגרות לגילה ("בגלל שהסדין שלי יורד כול הזמן, אז יקנו לי מיטה חדשה!") אני כעסתי עלייה, וניסיתי להסביר לה שהמציאות קשה. אבל היא צחקה, או בכתה.
"אני מטרד" אני אומרת. כך ישבנו דקות ארוכות. השוטר הנחמד מלטף את ידי, ואני בוכה בשקט.
אני לא פוקחת את עייני. אני לא רוצה לפקוח אותן."העולם אכזר מידי, מכדי שאני אפתח את עיני אליו" אמר ל פעם חבר טוב שלי. בעודו מחזיק בסכין חדה. מקרב אותה אל גופו. אני זוכרת איך לקחתי את הסכין מבלי לחשוב בכלל ונעצתי אותה עמוק-עמוק בדלת העץ של חדרו. שלא יעיז. התחלתי לבכות, וחיבקתי אותו. פחדתי שאאבד אותו. פחדתי שאאבד מיהו. הייתי חסרת שליטה הוא חיבק אותי חזרה ובכה איתי.
הוא הגיע מיד אל בת החולים. השוטר יצא, והוא נכנס. ריח חם של בייגלים טריים חדר לאפי.
"תפתחי את העיינים" הוא אומר.הוא מתיישב איפה שהשוטר ישב ומחבק אותי. "שמעתי את המ שקרה. אני באמת מצטער"
אני מחזיקה את ידו חזק. "אל תלך לי דין, אל תעיז" הדמעות ממשיכות לרדת. הוא מנגב אותן באיטיות מפניי.
"מותר לבכות… זה בסדר. אני לא אלך אני מבטיח לך" הוא חושבת שהוא מחייך. "תפתחי את העיינים!"
אני פוקחת אותן באיטיות. הוא מושיט לי בייגלה קטן וחם. אני מחזיקה אותו רק בשביל החום. אני לא רעבה ולא רוצה לאכול.
"עוזר?" הוא שואל. הוא עוזר לי להתיישב. אני מביטה בו. הוא נראה עצוב היום. שיערו השחור נח על פניו, ועיניו החומות היו מלאות לחלוחית. אני בוכה. אני מייללת. הוא מחבק אותי. לוחש"מותר מותר". ואני צורחת, בוכה. הן לידי. אני רצה אותם חזרה. הם מתים.
אימא, אבא, מיקה… מתים!
"הם מתים!" אני צועקת "אני מטרד! והם מתים!" ראשי נח על חזהו, הרטוב מרוב דמעות. הוא מלטף את ראשי.
"ז בסדר. סה בסדר" אני נרגת בהדרגה.
השוטר נכנס, הוא מחזיק איזה שהוא מסמך. הוא מביט במבט עקום בדין, שמחייך אליו.
"אה… סופי?" הוא שואל. אני מהנהנת. פניי עדיין רטובות, ואני מוכנה לפרוץ בבכי שוב. הם נעלמו. הם כבר לא קיימים. תהיה הלוויה, וזהו. הם יעלמו לי לנצח. תעונה מטומטמת.
"כן… דבר" אומר דין, מהדק את אחיזתו בידי. הוא החבר הכי טוב שלי. לעולם לא יעלם לי. אני לעולם לא ארשה לו.
"את לא עוברת לבית יתומים!" הוא אומר במים שמחה. אני מחייכת קצת. "את תטוסי בעוד שבועיים לבלארוס, למינסק" הוא אומר בשקט "שם את תפגשי את דודתך. ועד אז… אני חושב שאת תשהי אצל דין". הוא אומר.
שוב דמעות ממלאות את עייני. דים מיישר אותי ומחבק אותי
"הכול היהי בסדר" הוא אומר בשקט "הכול היה בסדר"