מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 21

~~~נקודת הבמט של אלה~~~

"למה לא סיפרתם לי שאתם באים להרצות כאן היום?" שאלתי אותם כשכבר עמדנו פנים מול פנים. "כי אני יודע שלא היית רוצה שנבוא" הארי אמר והאמת שהוא דיי צודק, לא הייתי רוצה להסתכן ככה, כמו שכבר הבנתם אני שונאת את כל עניין הרכילויות והפפראצי, לא רוצה להיות חלק מזה. נאנחתי והנהנתי. "מה אתם עושים כאן?" שאלתי. "מה זאת אומרת? את הרגע אמרת בעצמך" הארי אמר בציניות וגילגלתי עיניים אליו כי ידעתי ששניהם יודעים שהתכוונתי מה הם עושים כאן באולם ספציפי. הם ציחקקו אל גילגול העיניים שלי אבל בכל זאת ענו לי. "לראות אותך" זאיין אמר אבל ראיתי שהעיניים שלו על משהו אחר, הסתובבתי כדי לראות על מה הוא מסתכל וישר חייכתי לעצמי והרמתי גבות אליו כשראיתי שהוא בוהה באביה שמדברת עם דניאל ועוד כמה בנות שיותר בהו בזאיין והארי מאשר להקשיב לה מדברת. "תחסוך ממני זאיין… אני יודעת בדיוק למה אתה כאן" המבט שלו ישר הופנה אלי בחזרה בלחץ והוא נהייה אדום, הארי לא יכל שלא לצחוק עליו.
"את חושבת שהיא עדיין כועסת?" הוא שאל אותי עם מבט עצוב על הפנים. "היא אוהבת אותך זאיין. ג'סי סיפרה לה הכל, הרגשות שלה אף פעם לא השתנו לגבייך" הוא הסתכל למטה בדאגה וגילגלתי עיניים לכמה שהוא היה לחוץ. "תתחיל להראות עניין… היא מעבירה לך מבטים מהירים, תחייך אליה" ציוויתי עליו והוא הסתכל עלי. "מה?".
"תחייך אליה!" צעקתי. "זאיין, היא בסוף תתייאש ותוותר" הארי אמר לו וזאיין הסתכל עלי. "תחייך אליה זאיין" הנמכתי את הקול שלי כדי שהוא יישמע נעים ונכון. "אבל אני–".
"תעשה את זה!" צרחתי. הוא ישר הרים את הראש לכיוונה והפנים שלו התרכחו יותר מהקשיחות שהיה להם קודם לפני שהוא חייך חיוך נעים, הסתובבתי ממש קצת רק כדי לראות אותה מביאה חיוך קטן ונבוך. אבל ישר הסתובבתי בחזרה כדי שלא יקלטו שאני בוהה.
"את בטוחה שאת בסדר עם זה, שאני והיא נחזור, זתומרת… אם היא תרצה בכלל" הוא שאל כשחזר להסתכל עלי. חייכתי אליו חיוך נעים והאמת שדיי מגוחך. "זאיין… אתה לא צריך לשאול אותי חוות דעת לגבי עם מי אתה רוצה לצאת. וחוץ מזה כן, אני בסדר עם זה. ודבר שלישי, היא בטוח תרצה. כמו שאמרתי, הרגשות שלה אלייך לא השתנו" הוא חייך אלי חיוך מודה וישר העביר את המבט שלו שוב אל אביה. רואים שהוא מאוהב..

"ומה איתך? באת לבחון בחורות מאחד עד עשר?" פניתי להארי שהאמת הייתי מופתעת לגלות שהמבט שלו היה כבר עלי לפחות לכל השיחה ולא על הבנות שמסביבי שבוהות בו עם המכנסיים והגופיות הקצרצרים. "מה? מופתעת לגלות שטעית?" הוא חייך אלי ושתי הגומות שלו יצאו. לא יכולתי שלא לחייך וישר הסתכלתי על הריצפה בנסיון להסתיר את הדם שעלה לי ללחיים. "רק באתי לראות את המצב של הבחורה שלי" הוא אמר כשהתקרב אלי. היידים שלו הגיעו מסביב למותניים שלי, מקרבות אותי קרוב יותר אליו והראש שלו התקרב לשלי. יכולתי להרגיש את השפתיים שלו כמעט על שלי אבל דחפתי אותו אחורה ממני עם חיוך… אפילו שלא התכוונתי לגרות אותו בכוונה, זה היה עדיין כיף. הבמט שלו על הפנים היה עצבני אבל עדיין מחויך ובעיקר מבולבל ומתוסכל. "אני לא הבחורה שלך… ואם לא שמת לב, כל הבנות בוהות בך ואני לא רוצה ששום דבר יתפשט בבצפר הזה. ותאמין לי, הרכילויות בתיכון הזה מתפשטות כמו מגפה ענקית". אמרתי בין צחוק עם חיוך והוא פשוט גילגל עיניים ונאנח אבל עדיין היה עליו חיוך.

"היי אלה! קדימה אנחנו ממשיכות" אמה ילדה מהקבוצה שלי הגיעה לכיווני במטרה לקרוא לי. תעשי לי טובה… דבר ראשון- שתינו יודעות שאנחנו לא מדברות ביום יום, אז זה לא הופך אותנו לממש חברות זה שאנחנו באותה קבוצה. דבר שני- היא הייתה יכולה טוב מאוד לקרוא לי גם אם היא הייתה בקצה השני של האולם. שתינו ידענו טוב מאוד שהיא עשתה את כל המאמץ הזה והגיעה עד אלי רק כדי שהיא תוכל לעמוד פנים מול פנים עם שני כוכבי העולם שעומדים כאן ליידי. "אוקיי" אמרתי לה והלכתי משם כמה שיותר מהר, לא רציתי לתת לה את התענוג להישאר מולם לעוד הרבה זמן. אני לא אוהבת צבועות…. כן אני מתנהגת עכשיו דיי מגעיל, אני יודעת.. אבל אני לא אוהבת שמנצלים אותי.

"את יודעת שאני מצטערת, נכון?" אביה הלכה לכיווני כשהתקרבתי למיקום הקבוצה שלי. הפנתי את תשומת הלב שלי מהמשחק אליה. "אני יודעת" אמרתי והסתובבתי בחזרה. "זה פשוט, כשראיתי אותך עם זאיין… אני לא יודעת. אני באמת אוהבת אותו וידעת את זה והייתי עיוורת על ידי קינאה וכאב לב. אני מצטערת על הדרך שהתנהגתי וקראתי לך חברה רעה שהאמת זאת הייתי אני החברה הרעה. הייתי צריכה לתת לך צ'אנס, הייתי החברה הכי טובה שלך ופשוט הפנתי לך גב והאמנתי לאויבת" היא נאנחה.
"זה בסדר אביה. הכל נשכח." נאנחתי ויכולתי להרגיש את המבט שלה עלי.
"אז… זהו זה?" היא שאלה מבולבלת. חייכתי והסתובבתי כדי לפגוש את הפנים שלה שוב. "כן, זהו זה. תראי, אביה. אני לא הולכת להגיד שמה שעשית לא פגע בי בגלל שזה כן. בכל מקרה, זה היה בעבר ושם אני רוצה שזה ישאר. אני רוצה להתחיל מחדש, דף חדש והכל… אז אני סולחת לך ומקווה שנוכל לעבור את זה… אוקיי?" שאלתי והיא הלכה ממולי וחיבקה אותי חיבוק צמוד.

"לאא– לא… יכולה לנשום…" התחחנתי לאוויר והיא שיחררה אותי. "התגעגעתי אלייך אלה! אני כל כך מצטערת!" היא חיבקה אותי שוב אפילו חזק יותר. "יופי". חייכתי ושתינו התמקדנו שוב במשחק, אפילו עשינו כמה מסירות ביננו… זאת הייתה דיי מסורת בין שלושתינו- אני אביה ודניאל כששיחקנו כדור עף בתחילת שנה, רק שהפעם דניאל לא הייתה ממש חלק מזה. 15 דקות אחרי זה ניצחנו במשחק. לא קיבלתי עוד את הצ'אנס לדבר עם דניאל אבל אני אעשה את זה.
"בנות, מה דעתכן על משחק שני עם הבנים?" המורה לספורט שאלה כשהבינה שסיימנו את המשחק ונשאר עוד דיי הרבה זמן לסוף השיעור. היא רוצה שנשחק עם הבנים כדי שהיא תוכל לפלרטט עם מר ג'ונסון. המורה לספורט של הבנים. "אמרתי לך שהיא לא תוותר על פלירטוט עם מר ג'ונסון בשום יום" ג'סי אמרה לי ולא יכולתי שלא לצחוק.

"אביה, את תשחקי בקבוצה עם קייל, בן, ג'רי קייסי ואיתי יחד עם שאר קבוצה מספר 1 והשאר בקבוצה 2. מוכנים כולם?" ג'רמי הילד הספורטאי שאיתי בשכבה ציווה על כולנו והאמת שלא היה לנו ממש על מה להתווכח. הכי הוגן היה לערבב את הבנים ואת הבנות ביחד כי האמת, הבנים היו קורעים לנו את הצורה. אוקיי.. אין לך שום מושג מה את עושה, פשוט תעבירי כל פעם את הכדור לבנים. למה תמיד אנחנו חייבים לשחק עם הבנים… הם כל כך הרבה יותר טובים מאיתנו, אני כבר מפחדת לשחק איתם… נאנחתי לעצמי.
ראיתי שדניאל מותחת את הרגליים שלה והייתה לה אותה מחשבה בראש שלה. היא הסתכלה אל הקבוצה השנייה במולבלת ולחוצה. אין שום סיכוי שאני אוכל לדבר איתה עכשיו. כולנו כולל הקבוצה השנייה סיימו להתמתח ולקחו את המקומות שלהם על המגרש. נאנחתי כשמצאתי א המיקום שלי מול הרשת ואמה פתחה את המשחק כשקפצה תוך כדי שזרקה את הכדור באוויר והכיתה בו. לא יכולתי שלא לצחוק לעצמי.. אמה היא הילדה הכי לא ספורטיבית בקבוצה, אבל היא תעשה הכל כדי להרשים את הארי וזאיין… נו באמת, לא היה אפשר שלהתעלם מהבטים שהיא נתנה להם ולא הספיקה להבעיר להם מבטים מהירים כל המשחק. נילחצתי בכל פעם שהכדור היה באוויר, אבל כל פעם דניאל הרימה אותו ואני קפצתי והכתי בו, זה נתן לנו נקודה, הבנו שהמהלך הזה מסתדר לנו ובעיקר לקבוצה שקיבלה את הנקודות אז המשכנו ככה. הלכתי למקום שהיא עמדה בו והמשכנו לעשות את מה שעשינו רק יותר מקרוב.

"היי" אמרתי תוך כדי קפיצה אל הכדור פה ושם. היא הסתובבה הצידה אלי והתכוונה לומר היי בחזרה אבל היא הבינה מי דיבר אליה. הפה שלה התחיל להיפתח ולהיסגר, שום מילה לא יצאה. "את נראת כמו דג" אמרתי וצפיתי בכדור זז ממקום למקום, ידעתי שאם אני הוריד מהכדור את העיניים, הוא יבוא לכיוונינו בלי שנשים לב. "היי" היא סוף סוף הוציאה מהפה. עמדנו שם לכמה שנות בדממה והיא סוף סוף התגברה על השוק ומצאה את הקול שלה שוב. "אני מצטערת" היא אמרה ופניתי להסתכל עליה כששמעתי שבירה קלה בקול שלה. "אני יודעת" אמרתי כשהמשכתי לצפות בכדור, העיניים שלה היו ממוקדות עלי מהרגיל. "אני באמת מצטערת אלה. על מה שגרמתי לך לעבור…" היא נאנחה. "אלוהים… אני כזאת חרא חברה." היא אמרה וניגבה דמעה קלה יבשה. "זה בסדר דניאל. אני חושבת שלכולנו היו חודשים גרועים. מה שאני באמת צריכה זה התחלה חדשה. זאת שנה חדשה, למה שלא נניח את העבר מאחורינו וניתן את הטוב ביותר שלנו עכשיו. החיים יותר מדי קצרים." אמרתי ומחזירה את תשומת הלב שלי אל הכדור.

"אני לא יודעת איך את יכולה לסלוח לנו בכזאת קלות." היא נאנחה. "היו סביבי כמה אנשים שעזרו לי לעבור את זה וגרמו לי לראות את העתיד." הגבתי בכינות. "אני מצטערת לגבי אמא שלך. אני עוד לא מאמינה שזה קורה. ממש אהבתי אותה, הייתי מסוגלת לספר לה דברים שלא סיפרתי לאמא שלי. לא הגיע לה למות". הנהנתי והיא חייכה לפני ששתינו הפננו את הראש שלנו כששמענו את הקבוצה שלנו מריעה ושמחה. "ניצחנו!" ג'סי רצה מחוייכת לכיווני. "כן אני רואה" חייכתי וצחקתי כשכל הבנים קפצו אחד על השני. "רגע, אתן חברות?" דניאל שאלה מופתעת. "כן, דיברנו ו… אנחנו חברות." נאנחתי וג'סי חייכה. "ווהווווווווווו! ניצחנו!!" אביה עודדה כשהגיעה לכיוונינו. "יכולת לסלוח לה… לפני שסלחת לנו? אחרי מה שהיא גרמה לך לעבור?" דניאל שאלה מתעלמת מאביה ונאנחתי.
"כן" אמרתי בכל בכינות. דניאל הוציאה הנחת עצבים ושילבה את הזרועות שלה. "את יודעת למה יכולתי לסלוח לה בכזאת קלות?"

"תיידעי אותי" דניאל אמרה. "כן, ג'סי פגעה בי. כן, היא גרמה לחיים שלי להפוך לסיוט. כן, ג'סי גרמה לי לבכות כמעט כל יום. אבל הכאב שהיא גרמה לי לעבור אפילו לא מתקרב למה שאתן גרמתם לי לעבור. הייתם החברים הכי טובים שלי, להאמין לאויב שלי כשידעת שהיא רצתה להוריד אותי. לא שאלת אותי אפילו פעם אחת מה באמת קרה1 לא הבנת אפילו פעם אחת שזה הרג אותי בדיוק כמו שזה הרג אותך! אז כן, לסלוח לה היה יותר קל בגלל שהיא לא הייתה החברה שלי שהפנתה לי את הגב כשהייתי צריכה אותה הכי הרבה!" סיימתי צועקת, לא התכוונתי לצעוק אבל זה קרה. לקחתי את כל תשומת הלב של כל מי שהיה באולם. דניאל הסתכלה עלי בשוק אל העצבים שלי וראיתי מבטים של עצב וחרטה עוברות דרך הפנים שלה. ג'סי הסתכלה על הריצפה ואביה פשוט נראתה כאילו הייתה בסיטואציה מביכה. הנדתי את הראש שלי, הייתי אמורה להיות שמחה, התחלה חדשה!

כשאף אחד לא דיבר מה שהיה נראה כמו נצח, הסתובבתי ויצאתי מהאולם כשדמעות ירדו לי מהעיניים. הלכתי כל הדרך מחדר ההלבשה. רציתי ללכת לשירותים לפני שאתחיל לבכות אבל זה היה מאוחר מדי. האטתי כשדמעות ירדו לי מהעיניים ונשענתי כנגד לוקר של מישהו בצד של המסדרון. זה באמת כל כך קשה לבקש התחלה חדשה? לשכוח מה שקרה בעבר ופשוט להמשיך האלה. אני לא רוצה להרגיש נפגעת שוב. החלקתי לאט עם הגב כנגד הלוקר עד שהתיישבתי על הריצפה. משכתי את הבירכיים שלי צמוד אל החזה שלי כשבכיתי בשקט, קיוויתי שזה לא יימשך הרבה זמן כדי שאני אוכל להמשיך את ההבטחה שלי לאמא שלי. לא ישבתי שם הרבה זמן עד שהרגשתי שמישהו יושב ליידי.
לא רציתי להרים את הראש כדי לראות מי זה, פשוט הנחתי שזה יכול להיות לואי או אביה או ג'סי או אולי אפילו זאיין ונייל. הוא לא אמר כלום לכמה זמן ופשוט נתן לי לבכות עד שאני אוכל לנשום בנורמאליות שוב. אחרי כמה דקות מי שזה לא היה החליט לשבור את השתיקה.

"את הורסת לעצמך את המייקאפ" פתחתי את העיניים והסתכלתי למעלה אל הארי בוהה אל המודאגות שלי. לא יכולתי שלא לחייך או לצחוק.. "אתה בטח צוחק עלי.." אמרתי כשניגבתי אל המתחת לעיניים שלי איפה שהמסקרה שלי נהרסה ונימרחה. "היי.. לפחות גרמתי לך לחייך." הוא חייך והנדתי את הראש שלי. "חוץ מזה, זה דיי ברור שאת לא בסדר אז למה לשאול אם אני יודע את התשובה" הוא צחקק.
"נכון" נאחנתי ונתתי לראש שלי ליפול אחורה אל הלוקר. סגרתי את העיניים ויכולתי לדעת שהוא עדיין צופה בי. פתחתי את העיניים שלי והסתכלתי עליו. "מתי החיים נהיו כל כך קשים ומסובכים?"

"הם אף פעם לא היו קלים." הוא אמר והוצאתי הנחה קטנה כסימן להראות לו שאני חושבת שהוא צודק. "אף פעם לא התכוונתי לפגוע בך. לא התכוונתי לגרום לך לבכות" התרכזתי בו והוא המשיל. "כבר סיפרתי לך שקניאתי וכעסתי כשראיתי את זאיין מנשק אותך. אני פשוט… אני פשוט אף פעם לא חשבתי לעצור ולדבר איתך קודם" הוא נאנח והריץ את האצבעות שלו בשיער שלו.
"הארי, זה בס–". "לא, זה לא בסדר. אני שונא את הידיעה שגרמתי לך לכזה כאב!"
"הארי, אני יודעת שזה קשה עכשיו, זה קשה לכולנו, אבל מתישהו נהייה מוכנים להסתכל לאחור לכל זה ולחייך. יום אחד נהייה שמחים שכל זה קרה בגלל שלא נהיה איפה שאנחנו היום אם זה לא היה קורה. זה קירב אותי לליאם ולזאיין, ואני וג'סי חברות עכשיו."

"זה גרם לי לראות כמה שאני אוהב אותך" הוא הוסיף ואני הסתכלתי בחזרה אליו בלי ידיעה מה לומר. "הארי–" . "לא, זה בסדר. אני רואה למה את מתכוונת."
"אני עייפה מכל זה. אני עייפה מלהיות כועסת, מלהיות עצובה ועצבנית. אני רוצה שהכל יישכח. אני עייפה מלשמור סודות.". "גם אני" הוא נאנח.
הוא הסתכל עלי לכמה שניות לפני שליפף את היד שלו סביבי וגרם לי להניח את הראש על הכתף שלו. ישבנו מחובקים ומתוסכלים, או שלפחות אני הייתי מתוסכלת.