מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 70 – ♥♥♥

~~~נקודת המבט של הארי~~~

קמתי בבוקר וירדתי למטה לסלון. כמובן שכולם כבר ערים חוץ ממני. שום דבר חדש. "בוקר טוב" אמרתי נכנס לסלון. "אתה לא מתכוון- צהוריים טובים..?" דניאל שאלה גורמת לכולם לצחוק. "כן שיהיה.." אמרתי מתיישב ליד אלה ונשכב על הספה, מניח את הראש שלי על הברכיים שלה. "בוקר טוב הארי" היא צחקה מסתכלת עלי מלמעלה ומלטפת לי את הפנים כשמשחקת לי בעדינות עם השיער. אני אוהב שהיא עושה את זה… "טוב… אני הולכת, תעדכנו אותי אם אוכלים ארוחת ערב איפשהו אוקיי?" דניאל אמרה כשקמה מהפה ולקחה לעצמה את התיק צד שלה. "לאן את הולכת?" זאיין שאל אותה. "עבודה, יש לי משמרת צהוריים" היא ענתה לו הולכת לכיוון הדלת. "צריכה הסעה? אני בדיוק הולכת לאותו כיוון…" אלה שאלה אותה גורמת עכשיו לי להיות מבולבל. "ולאן בדיוק -את- הולכת?" שאלתי אותה מסתכל עליה מלמטה. "עוד פגישת הריון רגילה" היא אמרה גורמת לי לקום מהספה. "בואו, אני מסיע את שתיכן" אמרתי נועל כפכפים ולוקח את המפתחות מהצרור. אף אחת לא התכווחה והן פשוט באו אחרי לתוך האוטו.
אלה נכנסה למושב ליידי ודניאל למושב האחורי והתחלתי לנסוע. "אז במה את עובדת דניאל..?" שאלתי אותה לא מוריד את העיניים מהכביש. "חנות בגדים, לא משהו מיוחד… סתם משהו שיוכל לממן דירה בזמן האוניברסיטה" היא ענתה גורמת לי להיות טיפה מופתע. הייתי משוכנע שאני ואלה נעבור בית והיא ולואי ישארו בדירה שלנו. חשבתי שהם כבר פתרו את הכל עד עכשיו… "דירה משלך…? באמת..? חשבתי שלואי ואת כבר הפסקתם להיות כאלה מטומטמים–" אמרתי ואלה טרחה לתת לי מכה על הזרוע. "הארי!" היא אמרה לי גורמת לי לצחוק טיפה. "אני מצטער דניאל… אבל אתם משגעים אותי… תהיו ביחד כבר! אתם כל כך עיוורים שאתם לא רואים כמה אתם צריכים להיות ביחד.. כאילו ברצינות. הוא אוהב גזר, ואת אוהבת גזר! מה עוד העולם צריך לעשות כדי להוכיח לכם שנועדתם אחד לשנייה?" אמרתי גורם לה לצחוק חזק. "אתה צודק… דיברנו, אבל זה לא יכול להגמר ככה הארי… יש את אוליב בסיפור וזה ממש לא ככה… אתה יכול לדבר עם לואי אם אתה רוצה, אבל אני דיי מעדיפה לשכוח מזה" היא אמרה והייתי בכיף שואל אותה עוד המון שאלות על לואי עד שהיא תשתכנע לא לוותר עליו אבל בדיוק הגענו למקום העבודה שלה. "תודה על ההסעה הארי, ביי אלה, תעדכנו אותי בקשר לפגישה". ניפרדנו ממנה והיא יצאה מהאוטו, גורמת לי להמשיך לנסוע.

"היית חייב לדבר עליה ועל לואי הא..?" אלה שאלה אותי גורמת לי להסתכל עלייה עם חיוך קטן. "נו קדימה אלה, את יודעת שאני צודק.." אמרתי לה כל חמש שניות מעביר אליה מבט מהיר כשהחיוך לא יורד מהפנים. היא פשוט הסתכלה עלי ושתקה אבל יכולתי לראות את החיוך הקטן שלה לא יכול שלא להעלות לה על השפתיים. "אל תגרום לי להביא את ההורמונים העצבניים שלי בכוח הארי" היא אמרה מנסה להסתכל על החלון כדי שאני לא אראה את החיוך שלה. היא לא יכולה להישאר רצינית איתי… צחקתי כשהבאתי את היד שקרובה אליה אל הסנטר שלה וקירבתי אותה כדי שאוכל להביא לה נשיקה מהירה על הלחי. היא צעקה עלי והתנגדה אבל יכולתי לשמוע שהיא צוחקת ומחייכת, מנסה בכל זאת להישאר רצינית. היא לא יכולה להישאר כועסת עלי…

הגענו למקום החניה והחנתי הכי קרוב שיכולתי. אלה ואני יצאנו מהמכונית והתחלנו ללכת לתוך הבניין. לא יכולתי שלא להבחין בצלמי פפראצי שלקחו תמונות שלנו. ראיתי שגם אלה מבחינה בהם אז תפסתי לה את היד וקירבתי אותה אלי. אני לא רוצה שיחשבו לשנייה שאמרתי את כל מה שאמרתי סתם. אני גאה בכל מה שעובר עלי ולא הייתי רוצה לשנות כלום. נכנסנו לתוך הבניין והלכנו לכיוון המזכירה שכיוונה אותנו לקומה אליה היינו אמורים להעלות. וככה עשינו. הגענו לקומה החמישית והמתנו בכיסאות ההמתנה שהיו בכל הקומה. ישבנו לכמה דקות ואפילו לא שמתי לב שהיד שלי עדיין ביד של אלה עד שהיא לחצה עליה בעדינות כל כמה דקות. החלטתי להתעלם כי לא חשבתי שזה משהו רציני אבל בפעם הרביעית שהיא עשתה את זה הסתכלתי עליה וראיתי שהיא עוצמת עיניים, כאילו היא נאבקת באיזה כאב.
"אלה, בייבי.. הכל בסדר?" שאלתי אותה מבולבל. "כן..כן, אני –" היא קטעה את עצמה כשעשתה שוב את אותו הדבר. "לא את לא–" "הארי הכל בסדר–" . "מה קורה אלה?" שאלתי אותה שוב והפעם טיפה יותר מודאג. "כלום הארי. תסמוך עלי, הכל בסדר…" היא אמרה והסתכלתי עלייה לא בטוח לכמה דקות. "את בטוחה..?" שאלתי לא יודע מה לחשוב. היא לא נראתה כל כך בסדר, אבל היא המשיכה לנסות לשכנע אותי שהיא כן. "כן הארי.. הכל בסדר, זה בטח סתם צירים או משהו" היא אמרה כבר לא יודעת אם להאמין לעצמה, הייתי יכול להמשיך להתווכח איתה על זה אבל בדיוק שתי בנות שנראו בגיל 13-12 הגיעו לכיוונינו, נראו מתרגשות ולחוצות. כן.. הן מעריצות, כבר יכולתי להבחין בזה.
"אנחנו מעריצות ממש גדולות שלך הארי!" אחת מהן אמרה גורמת לי לחייך בנעימות. "כן, כאילו. ממש גדולות! היינו בחמש הופעות שלך!" השנייה הוסיפה. "וואו, חמש. אני מקווה שלפחות נהנתן בכולן" אמרתי מנסה להיות נחמד. אני יודע איך להתנהג עם המעריצים… "ברור שנהננו!" אחת מהן אמרה אבל היה נראה שהשנייה הסכימה איתה מאוד.

"אפשר.. אממ.. תמונה איתך..?" הן שאלו אותי והנהנתי בהסכמה. קמתי מהמקום שלי כשאחת מהן צילמה והשניה הצטלמה ואחר כך עשו ההפך. "תודה הארי! ואלה אנחנו מתפללות בשלכם כל יום בערך! אנחנו מקוות שיהיה לכם טוב! התינוק יצא מדהים אנחנו בטוחים בזה" הן אמרו גורמות לאלה לחייך אליהן והלכו משם מתרגשות וחזרתי לשבת שוב. "אמרתי לך שהם יקוו לטוב בשבילך" אמרתי לאלה שנראתה טיפה מופתעת ממה שהמעריצות אמרו עכשיו. אלה עוד לא הספיקה להגיד כלום כי בדיוק הדלת מולנו נפתחה והרופאה קיבלה אותנו פנימה. ניכנסנו והטיפול היה לגמרי רגיל, עד שלאלה שוב היו את הכאבים האלה. "את יכולה להגיד לנו ממה הכאבים האלה, זה התחיל כבר מקודם ו–" אמרתי לרופאה אבל אלה עצרה אותי באמצע. "לא הארי, זה כלום.. אני בטוחה שזה סתם" היא אמרה יושבת שם על המיטה. "לא אל תקשיבי לה, אני צריך שתבדקי את זה, אם זה צירים או משהו שאנחנו צריכים להיות מודאגים לגביו." אמרתי לא מוכן להקשיב לאלה הפעם וככה הרופאה עשתה. "את לוקחת את הכדורים, נכון אלה?" היא שאלה אותה ואלה הנהנה. "טוב… זה לא צירים זה בטוח.." היא אמרה בודקת עם מכשיר מוזר את הבטן של אלה. "אני חושבת שאני צריכה לשלוח אותך למיון עכשיו אלה.." היא אמרה מנסה להישאר בטון רגועה אבל זה מה שהרופאים תמיד עושים. וזה הלחיץ אותי יותר. היא בחודש התשיעי, זה אומר שהיא אמורה ללדת בקרוב ואני לא מוכן שיהיו דרמות ברגע האחרון. זה באמת הלחיץ אותי כשלקחו את אלה למיון והלכתי כל הזמן הזה איתה. הכאב שלה רק החמיר והיא ממש פחדה, לא רציתי להראות שאני פוחד כי זה ילחיץ אותה יותר אז ניסיתי להישאר רגוע, אבל האמת היא שפחדתי בדיוק כמו אלה. הרופא לקח אותי הצידה ודיבר איתי מחוץ לחדר של אלה בבית החולים. "אנחנו צריכים לקחת אותה לטיפול נמרץ וכמו שאתה מבין זה אומר כמה שיותר מהר, אבל אני צריך שתאשר את זה, אסור לנו לעשות את זה בלי האישור של המטופל" הוא אמר לי גורם לי לפתוח עיניים. טיפול נמרץ? אבל… מה?? הרגשתי את הלב שלי דופק חזק יותר והכל היה נראה כאילו זה לא נגמר!
לקחתי שלוש דקות לעכל הכל אבל בכל זאת הנהנתי לרופא בשקט כשנכנסתי לחדר של אלה שהייתה מחוברת לכל מיני מכשירים שממש לא היו מרגיעים. היא הסתכלה עלי לחוצה והלכתי לכיוונם. "תקשיבי אלה… הם צריכים לקחת אותך עכשיו אבל אל תדאגי, תסמכי עליי.. אוקיי?" ניסיתי להסביר לה כששיחקתי לה עם האצבעות של היד שלה אבל היא לא הייתה נראת הכי רגועה כל כך. "אני לא רוצה הארי אני לא יכו–" היא אמרה וגרמה לי לעצור אותה באמצע. "את יכולה אלה, את חייבת. אני כאן איתך אני מבטיח.. בבקשה תסכימי" אמרתי לה מנסה לא להראות דואג מדי. לקח לה זמן לחשוב על זה, אבל בסוף היא הנהנה ממש לאט.

אישרתי לרופא ובאותה שנייה הם לקחו אותה משם. "תכינו לי את חדר הניתוחים" הרופא אומר לאחד האנשים שהיו ליידו כשלקחו את אלה עם המיטה. "ניתוח?? לא אמרת כלום על ניתוח!" אמרתי ממהר להישאר בקצב שלו. "אני יודע אבל זה מה שהסקרים מראים, זה רק בשבילכם אנחנו משתדלים לעשות את הכי טוב שלנו. אני מצטער אבל תצטרך לחכות בחוץ". הרופא ניסה להרגיע אותי. "הארי לא!" אלה אמרה לחוצה תוך כדי שכולנו בתנועה. "לא אני לא יכול היא צריכה אותי בפנים!" אמרתי לו אבל זה כבר היה מאוחר מדי כי הם נכנסו לתוך חדר שלא נתנו לי להכינס אליו. "פאק!" אמרתי לעצמי כשמיהרתי להוציא את הפלאפון שלי שצלצל. "הלו?" אמרתי בכלל לא מרוכז בשיחה. כל כך דאגתי לאלה… "הארי איפה אתם? אתם שם כבר כמעט שעתיים. מה קורה?" אביה שאלה מודאגת. "שיטט. אביה את חייבת לבוא, הכניסו את אלה לניתוח אני לא יודע מה קורה אבל היו לה כאבים או משהו והיא כל כך מפחדת–" אמרתי לחוץ לא מצליח לסדר את המילים. "פאקק טוב אנחנו בדרך!" היא אמרה ומיהרה לנתק. ישבתי על הכיסאות צמוד לדלת של חדר הניתוח, יושב על הקצה של הכיסא, המרפקים נשענות על הברכיים והמצח בין שתיהן, מסתכל על הריצפה כשהרגליים שלי לא הפסיקו לזוז מהלחץ. לא ידעתי מה לחשוב, לא היה שום דב ר שיכולתי לעשות וזה חירפן אותי! רק אם הייתי יכול לעזור איכשהו! לעשות משהו?? היא שם כבר בערך עשר דקות אבל זה מרגיש כמו נצח…

"איפה היא??" שמעתי את הקול של דניאל מתקרב אלי והרמתי את הראש לראות את כולם שם מתקרבים אלי וישר נעמדתי. "בפנים… כבר עשר דקות בערך… אני חייב להכינס לשם" אמרתי לחוץ כשלואי ניסה להרגיע אותי. "תרגע הארי, הכל יהיה בסדר. רק תחכ–" "לא לואי שום דבר לא בסדר אתה לא יכול לדעת את זה!" אמרתי ומיהרתי להיכנס פנימה. הם ניסה לעצור אותי כשניכנסו אחריי לבפנים. בפנים הכל היה נראה כמו חדר חולים רגיל, הייתה המיטה שהיא שכבה עליה שם. יכולתי לראות איך היא מתאבקת בכאב כאב לי כל כך לראות אותה ככה. "אלה! אלה הכל בסדר??" שאלתי אותה כשהלכתי אליה. היא לא אמרה כלום אבל הרופאה שהייתה שם בדיוק הגיעה להסביר לי הכל. "סיימנו ניתוח אחד, אבל זה לא נגמר. הלידה שלה עומדת להיות קשה אבל היא חייבת להיות חזקה." זה אומר שהיא צריכה ללדת עכשיו?? פאק אני בכלל לא מוכן לזה.

"שמעת אלה?." אמרתי לה מחזיק לה את היד והיא פשוט הנידה את הראש שלי כ-לא. "אני לא יכולה… אני לא יכולה לעשות את זה–". "אלה התינוק הזה אפילו לא בן יום והוא נאבק בכל הכוח שלו כדי לשרוד! אם הוא יכול להיות כזה חזק אז את בטח שיכולה להיות חזקה בשבילו!" אמרתי לה לוחץ לה על היד. היא עצמה עיניים והנהנה בשקט. "יהיה בסדר אלה. רק תהיי חזקה בשבילי. בבקשה.." אמרתי לה כשהתקרבתי אלייה לתת לה נשיקה על השפתיים. היא באמת נראתה סובלת… כולנו היינו כאן בשבילה. חיכינו עד שיהיה אישור ללידה של אלה. כולנו ישבנו בתוך החדר, אלה נירדמה בשקט וישבתי ליד המיטה של על הכיסא כשלא עזבתי לה את היד והרגשתי את עצמי כבר כמעט נרדם. אוליב משום מה לא הייתה שם, זאיין ואביה נירדמו אחד על השנייה על הכורסא, לואי וליאם דיברו בינהם ונייל חיבק את דניאל מאחורה בצורה ממש חמודה כשהם שניהם הסתכלו החוצה דרך החלון לנוף המושלג. השעה כבר הייתה ממש מאוחרת, היינו שם בערך שש שעות… אני לא מתפלא שכולם ישנים. לא יכולתי להירדם כי פחדתי שמשהו יקרה בזמן שנירדמתי. גם לא יכולתי להירדם כי כל כך מפחדתי מכל מה שיקרה. אני רק התפללתי שהכל יהיה בסדר, באמת פחדתי ממש…

אחרי כמה דקות צוות רופאים נכנסו ואמרו לנו שהם מוכנים ללידה. כולם כבר קמו כי הבנו שזה מתחיל להיות רציני. אלה שוב ניכנסה לחץ וכאב לה אפילו יותר ממקודם כשהיא הייתה צריכה ללחוץ. לרגע פחדתי שהיא תוותר על הכל, אבל אני יודע שאלה יותר חזקה ממה שהיא נראת. היא לא נראתה היא, היא ממש סבלה וצעקה, לא יכולתי לראות את זה יותר… "אלה את חייבת להרגע!" אביה ניסתה להרגיע אותה כשהעניינים נהיו רציניים. "אני צריכה את אמא שלי! תקראו לאמא שלי!". כולנו הסתכלנו עליה מופתעים וממש מבוהלים. מה אנחנו אמורים לעשות במצב הזה עכשיו? היא יודעת שאמא שלה מתה… זה ממש הבהיל אותנו. "אלה דיברתי עם קרוליין היא בדרך. אחותך בדרך אל תדאגי" דניאל ניסתה להרגיע אותה. "אני לא רוצה אותה אני צריכה שתקראו לאמא שלי!". זה ברצינות ממש הלחיץ אותי. כולנו הסתכלנו אחד על השנייה לא יודעים מה לעשות אבל בדיוק קרוליין נכנסה בדלת. וואו היא לא דומה בעצמה לכלום ממש שהיא נראתה קודם. היא הייתה ממש יפה, ובוגרת…. בת כמה היא עכשיו… 17 בערך..? כולנו הסתכלנו עליה מופתעים כי היא באמת הייתה נראת ממש שונה. אני זוכר שהיא למדה ביסודי והייתה מעריצה שלנו, כאילו.. מה?…

"אני כאן!" היא אמרה שנכנסה עם המזוודה והניחה אותה בצד במהירות כשהלכה לאלה. "מה הבעיה?" היא שאלה אותי אבל ממש לא ידעתי איך להגיד לה את זה… "הארי אני לא באתי בטיסה הראשונה שיוצאת מניו יורק כדי שתשתוק עכשיו!" היא אמרה לי בלחץ. "היא אומרת שהיא רוצה את אמא שלכן" אמרתי לה כשהלב שלי דפק ממש חזק. היא מיהרה ללכת לאלה ותפסה לה את היד. "אלה. תסתכלתי עלי!" היא אמרה לה אבל אלה רק עצמה עיניים בחוזקה מהכאב שלה. מה שטוב בקרוליין זה שהיא לא מרחמת על אלה אז היא יודעת ממש איך להסתדר איתה ולהכריח אותה לעשות דברים. "תסתכלי עלי אלה!" היא צעקה עליה שוב ואלה פתחה עיינים לאט. "אמא כאן אוקיי?? היא כאן והיא רוצה שתהיי חזקה! את שומעת אותי??" היא אמרה לה ואלה פשוט הנהנה כשלחצה חזק. "אני מצטערת אבל אני צריכה שכולכם תצאו החוצה" הרופאה אמרה מסלקת את כולנו. "אבל אני האבא!" התווכחתי אותה אבל הרגשתי את שתי היידים של קרוליין מחזיקות בזרועה שלי. "הארי זה לטובתה.." קרוליין אמרה ואם יש כאן מישהי שאני סומך עלייה זאת קרוליין. למרות שממש לא רציתי לצאת החוצה. יצאנו כולנו, עומדים באותו מקום שעמדנו קודם, מחוץ לחדר. הדבר היחיד שיכולתי לעשות זה ללכת ולחבק את קרוליין שבאמת ממש התגעגעתי אלייה. "איך ידעת מה להגיד לה?" שאלתי אותה כשהצמדתי את הראש שלה לחזה שלי. יכולתי לראות שגם היא ממש דואגת והיה צריך שמישהו ירגיעה אותה.
"זה בדיוק מה שאלה אמרה לי כשמעתי שאמא ניפטרה. היא אמרה לי שאמא תמיד איתנו ואנחנו רק צריכות להיות חזקות.." היא אמרה לי וחיבקתי אותה צמוד יותר אלי.

"הכל הולך להיות בסדר נכון…?" היא שאלה גורמת ללב שלי לדפוק חזק יותר כי אני באמת לא יודע את התשובה. "אני מאוד מקווה קר…" היא היחידה שאני באמת כנה איתה ויכול להגיד לה מה אני באמת חושב גם אם זה לא מה שהיא רוצה לשמוע. ישבנו שם על הכיסאות, מחכים לאיזה הודעה מהרופא וחבורה של כתבים הגיעו לשם. זה -ממש- לא הזמן לזה עכשיו! הרגשתי את הדם שלי מתחמם.
"זה בסדר, אני אטפל בזה" דניאל אמרה כשקמה הלכה לעצור אותם ולנסות להבריח אותם משם.
אין להם שום רגשות זה יכול לחרפן אותי!