נתקענו באמצע שום מקום פרק 17-עם וואן דירקשן

~נקודת מבט זאיין~
"זאיין אפשר לבקש ממך משהוא?"שאלה אותי קורל כשהתעוררה
"שנמשיך לצחוק ולריב כמו מקודם,אני לא רוצה שזה ישתנה"אמרה בחיוך
"בטח…ובוקר טוב!"אמרתי בחיוך
"אז אתה עדיין עצבן?!"אמרה מתגרה
"כן,ואת עדיין פינוקי"השבתי מאים גבה עם חיוך קטן
"אני לא פינוקי…אני פשוט מודעת לצרכי הרבים"השיבה מתישבת ומשלבת ידיים
"מה שתגידי"אמרתי מהנהן עם הראש מצעד לצעד
"אז אני אומרת שאני רעבה,עכשיו!"אמרה
"רק קמת וכבר את רעבה?את ממש כמו נייל..שמנה"אמרתי מתגרה
"מה לעשות?הגוף שלי דורש הרבה!"השיבה
"אוקי…נחפש אוכל?"אמרתי וכך עשינו…אבל אין מה לאכול חוץ מפירות וצמחים,ניצתרך להסתדר עם זה עד שנימצא מישהוא שיחזיר אותנו הביתה…מעניין מה עם כל האחרים?אני מקווה שהם חיים.
~נקודת מבט נייל~
אנחהו מחכים בשדה התעופה אולי ימצאו את קורל וזאיין,עוד יומיים יכריחו אותנו לעוף מפה!
וגם אז תיגמר התיקווה שימצאו אותם..
-כעבור יומיים-
"זהו עבר יומיים,אתם צריכים ללכת…זה היה ההסכם"אמר מנהל שדה התעופה,היינו חייבים ללכת,ליאן הייתה שבורה…ההורים של קורל באו רק פעם את לפה…וזה גם היה לשעה!
הלכנו לבית שלנו והבנות,אלה,ליאן,נוי וענבר הלכו לבית שלהם כדי לנוח אחרי הימים האינטנסיביים האלא…
אני הייתי עצוב כמו כולם…
הגענו הבייתה והמנהל שלנו אמר קיש לנו ראיון שאנחנו חייבים מחר להיות בו אחרי התאונה..כי הדירקשניות צריכות לדעת..והסכמו כמובן,אנחנו אוהבים את המעריצות שלנו…
"תהיה חזק נייל"אמר הארי טופח לי בגב
"אני משתדל,אני כבר מתחיל לחשוב על הגרוע ביותר..שהם…""אל תגיד אתזה,תחשוב חיובי"קטע אותי הארי
"הארי אל תאכיל אותו סרטים,יכול להיות שכן קרה להם משהוא"התפרץ ליאם
"טוב די לדבר על זה"אמרתי.מעוצבן
"בואאו תיראו"אמר לואי
'זאיין מאליק,מלהקת וואן דירקשן לא נימצא אחרי התאונה,מומחים טוענים שאם מצב מזג האוויר שהיה באזור הסיכויים קלושים שהוא שרד,בנוסף יש שאומרים שחברה של נייל הורן הייתה במטוס ולא נימצאה גם כן…'הקריינית בטלויזיה אמרה,הדמעות התחילו לזלוג שוב,רצתי לחדר שלי,טרקתי את הדלת וניזרקתי למיטה…בכיתי כשאני קובר את ראשי בכרית,כך עברה שעה של מחשבות.
לפתע הייתה דפיקה בדלת,
"אין פה אף אחד"אמרתי
"כן בטח,לך תעבוד על מישהוא אחר"זה היה הקול של לואי
"מה אתה רוצה?"שאלתי בעצבים
"לדבר איתך,אלא אם כן יש לך משהוא יותר טוב לעשות?"שאל בציניות
"תיכנס כבר"אמרתי ולואי ניכנס לחדר…
"למה את מגיב כך?אני יודע שאתה דואג לזאיין והכל,כמו כולנו..אבל אתה לא ככה ביגללו,אתה כך בגלל בת,בגלל קורל..ואני לא מבין את זה,כי היה לך עש עכשיו מלא בנות!"הוא אמר לי,הוא צדק…
"אבל יש הבדל"אמרתי בהיסוס
"והוא?"שאל לואי
"אני לא יודע,אני מרגיש ריקנות,כאילו החיים כבר לא שווים…
הסיטואציה שהיינו בה גרמה לי להסתכל עליה בצורה אחרת,להיקשר אלייה..הרגשתי שאני צריך להגן ולשמור עלייה,ואני מרגיש שניכשלתי"אמרתי כשדימעה נוספת יורדת לי…
"התאהבת אחי,זה ההבדל"אמר לואי טופח לי בכתף,הוא צדק…
"אני יתן לך קצת זמן להיות עם עצמך"אמר לי לואי,יצא מהחדר וסגר את הדלת
אני נישארתי עם עצמי והמחשבות שלי…
~נקודת מבט קורל~
עברו יומיים…
בזמן הזה החלטתי שאני ניפרדת מנייל אם ניצא מפה…
אני מתחילה להרגיש משהוא לזאיין,וליאן איתו,החברה הכי טובה שלי..אני לא יגרום לה לרע ואני ינתק פשוט מהם קשר…
כי אם אני היה עם נייל אני היה קרובה לזאיין.
אני צריכה לדעת מה אני מרגישה בידיוק…בתוך הראש שלי יש מלחמה שלמה של רגשות,אבל כרגע אני מפגינה אדישות כלפי זאיין…
"קורל נחנו מספיק…צריך להמשיך"אמר זאיין כאשר אני יושבת בצל העץ בורחת מהחום הארור ששורר פה..
"אין לי כוח!"אמרתי בתקיפות
"נו יאלהה…אנחנו צריכים לימצוא מישהוא שיוציא אותנו מפה"אמר זאיין מושך אותי
"די…אנחנו כבר ימים פה ויש לי סחרחורת חזקה"אמרתי נעמדת וזורקת ידיים לצדדים…
"תישעני עלי"אמר זאיין
"לא,אני יסתדר"אמרתי מנסה כמה שיותר להימנע מהמגע איתו..
הלכנו כעשרים דקות,אני לא מרגישה טוב בכלל…
"יופי…אנחנו הולכים ימים ואיןפה אפאחד"התלוננתי
"אין מה לעשות חייבים להמשיך"אמר כשהוא מתקדם מהר ממני
לפתע הרגשתי מסוחררת..
"זאיין.."מלמלתי מועדת לאחור
"קורל?מה ישלך?"שאל אותי כשהוא תופס אותי
"אני לא יכולה יותר..באמת,אני מרגישה גרוע"אמרתי בעייפות
"בואי,אני ירים אותך"אמר לי
"לא,גם לך קשה"אמרתי
"מה לעזוב אותך פה?"שאל זאיין מגחך
"לא,ניראלךך?זאיין זה לא הזמן עכשיו…"אמרתי
"טוב..סליחה,בואי אני ירים אותך,אני גבר..אני יסתדר"אמר מתגאה בעצמו והרים אותי על שני ידיו…
"יואו..יגבר"מלמלתי כשאני משעינה את הראש שלי על החזה שלו…לא רציתי אבל זה עיניין של חיים או מוות..
"יואוו עשן"שמח לפתע זאיין והחל לרוץ כשאני בידיו…
-סוף הפרק-
ההמשך בפרק הבא…