נ.ב.ש.מ…עונה שנייה פרק 21(עם וואן דירקשן)

~נקודת מבט קורל~
"אנחנו לא מסכימים שתיצאי עם זאיין או כל אחד מהלהקה יותר"הודיע אבא שלי הסתכלתי על זאיין הוא היה המום וכך אני
"מההה???"שאלתי מבולבלת לגמרי
"אנחנו לא יכולים לתת לך לצאת איתו,ראית מה קרה,הרעילו אותך,יכול למות…את הילדה היחידה שנותרה לנו,אנחנו לא יכולים לאבד גם אותך"אמרה אמא במבט מתנצל
"אבל…"מלמלתי
"שום אבל,זה הוחלט"אבא אמר
"אבל אני ישמור עליה,לא יקרה לה שום דבר,אני מבטיח לכם"אמר זאיין ונעמד
"ראינו איך שמרת עליה,בגלל זה היא עכשיו בבית חולים"אמרה אמא בעצבים
"אמא די,אנחנו לא ידענו שירצו לפגוע בי,אנחנו ניזהר פים הבאה"אמרתי בעצבים
"ואם לא תיזהרו מספיק פעם הבאה?
אנחנו ההורים שלך,אנחנו יודעים מה טוב לך"אמה ישבה לידי ובאה ללטף אותי
"אל תיגעי בי"צעקתי בעצבים,הרגשתי את הסחרחורות שוב,החדר ניראה שוב יותר שחור,הפרצופים של אמא,אבא וזאיין נהיו מתושתשים..
"קורל הכל טוב?"שאל זאיין בקול היפה שלו
"מה ישלה?"שאל אבא מודאג
"בואי"אמר זאיין והשכיב אותי על המיטה
"אסור לה להתעצבן או להתרגש ממשהו"הוא הוסיף
"זאיין בוא,אנחנו רוצים לדבר איתך בחוץ"הם אמרו,רציתי לצעוק או להגיב אבל לא יכלתי
"אוקי"זאיין אמר בקול מבולבל ויצא אחריהם מהחדר משאיר אותי בספק,אני לא יתן להם,אני לא יתן להם להרוס את מה שיש ביני לבין זאיין,זה לא יקרה!
~נקודת מבט זאיין~
יצאתי אחרי ההורים של קורל,לא ידעתי מה הם יגידו,גם לא רציתי להיקלע למצב הזה אבל לא יכולתי לגרום לקורל להתעצבן…
"אני מקשיב"אמרתי כשהם נעמדו מולי…
"אנחנו מבקשים ממך לא להתקרב איליה יותר, אתה לא יודע אבל פעם כמעט הרגו אותה"אמר אביה של קורל
"אני יודע,היא סיפרה לי"אמרתי
"מה??"הוא היה בהלם
"היא סיפרה לך?"שאל האבא בהלם,לא הבנתי ממה הם כלכך בהלם
"את כל הסיפור?"שאל האבא
"כן"אמרתי
"זה מוזר,לנו לקח לה לספר כמה חודשים טובים…ואותך שהיא מכירה פחות משבועיים היא מספרת??"אמרה בהלם הם הסתכלו אחד על השניה רגע וזה היה רגע של שתיקה,השקט שליפני הסערה הייתי אומר
"טוב,זה לא משנה כלכך כרגע,אנחנו לא מרשים לכם להיות ביחד,אנחנו לא מסכימים לאבד את הבת שלנו בגלל התלהבות והתאהבות של גיל ההתבגרות"הם אמרו סופית
"אבל אני אוהב אותה,אתם לא יכולים להגיד את זה"אמרתי בקול חנוק ודמעות בגרוני
"אנחנו מצטערים"אמרו
"אז אני הולך להיפרד ממנה רגע,אפשר?"שאלתי שאלה רטורית ומחיתי דמעה קטנה שירדה לי וניכנסתי לחדר…
אין מצב,אני לא הולך לוותר עליה,אין מצב!
הסתכלתי,היא לא שמה לב שניכנסתי,היא בההתה בתיקרה וכשדמעות בעינייה אך היא סירבה לתת להם לצאת כפי שאני מכיר אותה…
קפצתי עליה בחיבוק חזקק והרגשתי את הידים שלה עותפות בעדינות את גבי
"אל תדאגי,אני לא יסכים שיפרידו בינינו אם את לא רוצה בזה"אמרתי ברוך ונשקתי לראשה
"אני לא רוצה…אני לא רוצה שיפרידו בינינו,במיוחד לא בגלל בגלל כמה קנאיות מטומטמות"אמרה והידקה את חיבוקה
"איןן כמה אני אוהב אותך"לחשתי בהתרגשות באוזנייה והיא הסמיקה
"אז מחר באחתעשרה בערב בידיוק,תהיי מוכנה,ותילבשי נוח"אמרתי ונישקתי אותה בשפתייה נשיקה ממכרת
"לאן הולכים?"שאלה בסקרנות אוחזת בידי בזמן שבאתי ללכת
"סודד"אמרתי בפרצוף ממזרי
"לא אוףףף"היא מלמלה ועשתה פאפי פייס…